טרום-חתונה

אין לי הרבה מה להגיד על הפעולה הקרקעית והמצב בישראל.  עצוב לי בשבילכם שזה המצב המג'ייף שבו המדינה נמצאת, ועצוב לי עוד יותר שאני לא רואה אור בקצה אף מנהרה.  אני מאחלת לכם שקט, ורוצה ספר לכם שחוץ מאוגנדה, הוצעו עוד שני שטחים למדינת היהודים:

כמה חלקים מסיביר (מי היה מאמין שנסרב),

ושטחים נרחבים מקווינזלנד, אוסטרליה.

אם היינו לוקחים את אוגנדה, כבר היתה היום תרופה למלאריה ואפריקה היתה יעד תיירותי משובח.

אם היינו לוקחים את סיביר, כבר היה שם חם.

אבל למה סירבנו לקווינזלנד, למה?? היינו קוראים לה Queensrael, מפתחים זן חדש של קנגרו מפריס פרסה, וחוגגים כל חג יומיים, כי זה בחו"ל.

מאוחר מדי להודיע לאו"ם שישינינו את דעתנו?

---

חדר הכניסה לבית הוא חדר ה"לא נסגרנו מה עושים איתו".  אף פעם לא הבנתי את הטעם בחדרים מבוזבזים שאין להם תכלית ותפקידם היחיד, כך נראה, הוא לבטא התרברבות של שטח.

בחדר הזה יש ספה שהתכוונו לזרוק, כוננית ספרים לבנה, כוננית ספרים כהה שהתכוונו להעביר לחדר הכביסה בהתאם להמלצותיה של שרהלה, ושולחן אוכל מזכוכית שקנינו באיביי וגילינו שהוא יותר מרשים בתמונות מאשר במציאות, אבל היה זול, ויש גם ארון נעליים שמאכסן בהצלחה את רוב הנעליים של באי הבית.

התקרה של החדר הזה מכוסה בלונים, שריד ממסיבת ה 21 של הגדולה.

 

כרגע יש בחדר הזה שולחן לבן מתקפל, שבחגים נשא את האוכל לחגיגות, ועכשיו נושא את ציוד החתונה.

 

החתונה כולה בגוונים של לבן וכסף.

יש על השולחן ארבעה מגשים לבנים רבועים, מעוטרים בשוליים בעיטור כסוף (היה במבצע של אחרי קריסמס, אז קנינו).

ומאותו עיצוב, גם שלוש קערות עמוקות, רבועות, שתי קערות בינוניות, ושתיים קטנות.

 

יש סלסלה גדולה מקש להגשת הלחמניות.

 

יש הינומה שתפרנו, החותנת ואני, בעצמנו.  עניין ההינומה זה סיפור בפני עצמו:

כדרכי השארתי כל מני דברים לרגע האחרון.  אמנם שמלה קניתי יום אחרי שמייקל הציע נישואין (10$ בהונג קונג, יד שניה), וטבעות קנינו בהונג קונג בדרך חזרה מארץ, אבל הינומה לא קניתי ועד שנזכרתי, המשלוח של הינומה מאיביי יעלה יותר מהינומה עצמה.  הינומה מחנות תעלה $100 - סכום שנראה לי מגוחך להוציא על חתיכת בד שתתרפק על ראשי במשך שעה.

 

אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר שמסביר איך.  ואמא של מייקל (מעכשיו היא החותנת) מצאה הינומה סבבה בחנות יד שניה ב 10$.  רק ההינומה שהיא מצאה היא בצבע קרם, ואני, שמלתי לבנה היא.

לקנות בד, לעומת זאת, עולה 20$.

טוב, בואי ננסה. אמרה החותנת.  אין לי מושג איך עושים את זה, אבל אם את חושבת שזה מעשי, אז יאללה. אני איתך.

רצנו יחד לחנות לקנות בד. המבצעים שאחרי ראש-השנה כיסחו את כל המחירים, וכך יצא שעלות החומרים הכוללת בקושי הגיעה לכדי $15.

ההינומה הקנויה שימשה לנו כדוגמה לגזור לפיה.

החותנת תפרה את הסרט אל ההינומה.

אני גזרתי את השיירים של הבד, איפה שהיא פיספסה.

יחד קיפלנו, תפרנו, הצמדנו מסרק קטן.

 

והרי הינומה.

 

הייתי מאד גאה בעצמנו על שתפרנו לנו הינומה, אבל הרבה נשים שסיפרתי להן ענו לי שגם הן תפרו לעצמן את ההינומה, ועכשיו אני מרגישה מפגרת שיכולתי לבקש מהן עזרה, ואולי היא היתה יוצאת יותר טוב.

 

חוץ מההינומה יש גם מגש כסוף עגול בשביל עוגות החתונה, וגם בית-ציפורים לקישוט.  מיד אסביר.

כיוון שכל החתונה נעשית לפי המסורת היהודית, מייקל רצה איזה סממן או שניים מהתרבות שלו. העוגה למשל היא מנהג נוצרי מקובל, שבו מכינים עוגה רב קומתית מצופה המרציפן, והקומה העליונה נשמרת עטופה במשך שנים עד להולדת הצאצא הראשון.

בגלל היותי נטולת גלוטן מזה שנים, עמדנו בפני החלטה, האם לכפות על הקהל האומלל עוגה ללא גלוטן (דווקא טעימה, חי נפשי!), או למצוא פתרון אחר.  חברים העלו את הרעיון של מאפינים אישיים לעומת עוגה שלמה, ומייקל התמלא יצירתיות:

אני אכין לבנים במקום מאפינים, הצהיר, אצפה אותן במרציפן, ואסדר אותן בצורת באר.

למה באר?

באר אהבתנו הנצחית, או משהו, מה זה משנה.

אז זהו, שלי זה משנה.  אני אדם של משמעות, של תוכן, וסמלים ריקים נראים לי מטופשים.

למשל, בחתונה של הבנדוד של מייקל גיליתי שלוולשים יש מסורת של כף אהבה.  את הכף מגלפים בעץ, וחולתים את פני האהובה בסמלים המייצגים תכונות כגון פרסה למזל, עוגן לכוח, ועוד כהנה סימנים.

מה רע בזה? גם מסורת (מייקל נולד בווילס), גם תוכן, וגם סמלים חזותיים.  למה לא יכולנו להזמין כפות כאלה מגניבות כמתנות לאורחים או להגשה?

אוסטרלים, בחיי!  אם כבר יש להם מסורת, אז או שהיא בהתהוות, או שאף אחד לא יודעה מה פשרה ומה היא מסמלת.

אז לעניין הבאר, מסתבר שבאר היא מסורת אוסטרלית בהתהוות.  האוסטרלים נוטשים בהדרגה את המתנות האירופאיות המסורתיות (קרי, סירים וכלי מיטה) ומתחילים לבקש "צ'קים בלבד" מאורחיהם.  את הצ'ק הנכסף משלשלים האורחים לבאר מקושטת לפי הטעם המצוייץ המקומי, ובא לציון גואל.

בכל אופן, את העוגות נסדר בצורת באר, וכדי שאנשים ברי דעת יצליחו להבין שזו באר, נעמיד מעל ללבנים קישוט שבמקור היה בית ציפורים ועכשיו הוא ישמש כעין גג מעויין עם דלי (מה שמזכיר לי, צריך לקנות דלי) של באר.

 

ועוד יש על השולחן את כלי המלח והפלפל.  אחרי שהתווכחנו בנושא (אני רציתי מלחיה ופלפליה, מייקל רצה כוסיות שיכילו מלח ופלפל והתכחש לעובדה שאין כאלה כוסיות במחיר סביר), ואחרי שויתרתי (כי מייקל מצא תבניות עוגיות כסופות שהתאימו),  מצאתי סט חמוד של נרות בתוך כוסות יין עם פרח פימו לבן מודבק אליהן.  את הנרות חילצתי מהכוסיות (בעזרת מים רותחים והרבה סבלנות), מילאתי במלח ופלפל, ועכשיו רק נשאר לקוות שהאורחים לא יישנאו אותנו על שכפינו עליהם להשתמש בכפית של גמדים כדי לפזר מלח ופלפל.

 

חוץ מזה יש צלחות שקנינו - חד פעמיות מרובעות, כי אחרי החתונה אנחנו נוסעים לקנברה ואין לנו זמן לשטוף כלים.

 

וסכום פלסטיק שנראה כמו סכום מתכתי כסוף.

 

וראנרים לשולחנות - אורגנזה לבנה עם נצנצים כסופים שגזרנו לאורך.

 

אתמול נפגשנו עם הרשמת האזרחית (ההיא שמנהל את הטקס) ועם חבר מהקהילה שיסביר את הצד היהודי של הטקס, ודיברנו על הטקס ואיך הוא יתנהל.  התרגשתי לחשוב על הטקס, על הנוכחים, על מה שיהיה.  את שבע הברכות אנחנו מפזרים בין החברים, והקפדתי לתת ברכות לחבורת שלי, כי בטקסים יהודים נשים לא יכולות לברך. 

אחת החברות שלי היא מבית דתי, והיא לא התכוונה במקור להגיע לחתונה, כי זה לא התאים לה (היא בביקור באוסטרליה ויש לה דברים לפני ואחרי).  כשהיא הודיעה שהיא לא תבוא, התאכזבתי, אבל לא כעסתי.  הייתי עקבית וחזרתי וביטאתי את הרגשות שלי כלפי זה - שאני מצטערת שהיא לא תהיה, שזה חבל שהיא באוסטרליה בדיוק באותו הזמן ולא תבוא, שהיא תחסר לי.  אבל לא התעקשתי ולא נידנדתי.  אתמול היא התקשרה להגיד לי שהיא שינתה את דעתה ושהיא תגיע בכל זאת!  כל כך שמחתי.  והיא התרגשה לשמוע שהיא תקבל ברכה, כי בחתונות היהודיות אין לה סיכוי הרי.

וגם גרג מהעיירה בקווינסלנד הודיע שהוא בא, ששימח אותי מאד גם כן, כי לא חשבתי שהוא יבוא.  מסתבר שהוא מבקר בקנברה באותו הזמן ולכן יוכל "לקפוץ".

ועוד חברה טובה מישראל שגרה במלבורן תגיע. 

וחברה מקומית התנדבה (די במרץ) לארגן מסיבת רווקות.  לדעתי היא רצתה את המסיבה כדי להזמין חשפן, וקצת התבעסה שלא תמכתי ברעיון.

 

אני חושבת שכל זוג שמתחתן רב סביב החתונה, ואנחנו לא יוצאי דופן.  אבל אולי בגלל שזו חתונה שניה, ואולי בגלל שאני מתעקשת לחשוב חיובי ורגוע על העניין הזה (זה בסך הכל ברביקיו, עם חברים, אנשים שאוהבים אותנו, והמשפחה של מייקל.  אין מה להתרגש יותר מדי), המריבה היתה קצרה יחסית ולא הרסנית.

 

זה הולך ומתקרב, ואני מאד מתרגשת מצד אחד וחוששת מצד שני - מה אם לא יהיה מספיק אוכל? מה אם האוכל שיהיה לא יצליח?  מה אם המוזיקה לא תמצא חן בעיני אף אחד? מה אם אף אחד לא ירקוד?  מה אם הריקודים יהיו מעפנים? מה אם אנשים לא ייהנו?  מה אם ירד גשם? מה אם תהיה שמש ויהיה חם מדי? מה אם נשים בכל זאת יבואו בנעלי עקב, ותתעקם להן הרגל במדשאה?

 

נכון שיהיה בסדר?

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/1/2009 07:05
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של קתרינה גרויס ב-13/1/2009 16:02

בשורות ישועות ונחמות

בשעה טובה, אחרי הרבה נסיונות ומאמצים רבים,

הרינו!

 

פעמיים חשבתי שזהו זה.

הפעם הראשונה היתה בישראל - וזה היה כל כך נכון, ששם זה יקרה, שאז זה יקרה.

היה לי טוב.  היה לי חם.  היה לי רגוע.  הייתי מאושרת.  מוקפת אנשים.  מוקפת אהבה.  שמחה.

הביוץ היה אמור לקרות יום לפני שמייקל נסע ליוון.

ואז גדלו לי הציצים.

ונהייתי רגשנית.

ונדמה היה לי שיש איזו בחילה בבוקר.

חשבתי שזהו זה!

מייקל חזר מיוון, וסיפרתי לו מיד. הייתי כל כך שמחה.

הלילה האחרון בישראל היה חתונה של חבר שלי, ורקדתי וקפצתי ושמחתי, חגגתי כל שביב של סיכוי שהנה ברחמי נקלט לו צאצא, הסיכוי שלי להקים משפחה שלי-באמת.

אולי צחוק הגורל הוא, שהקפיצות והריקודים לא מסייעים בהיקלטות ביציות מופרות, ואולי סתם היה לי נדמה.  אבל חזרנו הביתה, אל הקור והבדידות.

בדיקת ההריון היתה שלילית.

 ובדיוק ביום ובשעה היעודה, הגיעה הוסת.

 

הפעם השניה היתה כמה חודשים אחר כך. קראתי את פורום תפוז.  התמלאתי אופטימיות.

האמנתי שזה יכול לקרות.

האמנתי שהנה הנה זה קורה.

ובאמת אחרי הביוץ (המשוער), הרגשתי מוזר.

מן חום פנימי כזה. מן בחילה-צמורמרתית עדינה.

מן פיזור דעת.

הייתי בטוחה שזה זה.

לא הרגשתי ככה קודם.

בדיקת ההריון היתה שלילית.

ואז הקטנה הודיעה שהיא בהריון.

המתח והלחץ - והנה הגיעה הוסת. ביום ובשעה היעודה.

 

הקטנה עזבה.  אחרי האכזבה באה ההקלה.

ואז נסענו לפרת'.  חתונה של בנדוד של מייקל.

היה חמים. היה חופש. היה נעים.

החתונה היתה בין הבנדוד (ממוצא וולשי) והארוסה (האשורית).

זה היה שעטנז מוצלח של אנגלו עם מזרח תיכון.

רקדנו ושמחנו, ריקודים שהם הכלאה בין ריקודי שורות, ריקודי עם, וריקודי בטן.

חגגתי!

ואלו היו ימי ביוץ.

ואז הגיע שוב אותו חום פנימי, אותה בחילה-מצומררת עדינה, אבל אני כבר ידעתי שזה קישקוש.

והגיעה עייפות, אבל מי לא יהיה עייף במקומי....

והציצים גדלו - אבל גם זה, כבר גיליתי, קישקוש גמור.

והבדיקה - היתה שלילית.

אבל הוסת התעכבה. הדימום שלפני, שעד עכשיו דייק, התעכב.  ובמקום וסת, הגיעה בחילה.

התחלתי לחשוד בבדיקות.  למה תמיד אני מתקמצנת וקונה את ההכי זולות?! בטח סתם מקלונים מטופשים עם ספוג.

ואחרי כמה ימים בדקתי שוב.

 

 

הערתי את מייקל, ואמרתי לו שהבדיקות תקינות.

 

מוקדם לשמוח, מתוק שלי, אמרתי לו.  דברים עלולים להשתבש. יש הפלות בשלב כל כך מוקדם.  בוא לא נעשה מזה יותר ממה שזה.

בוא נשמח שהכל עובד.

המערכת שלי, הצנרת שלך, והמקלונים.

 

אחרי כמה ימים הלכנו לרופא.  אולי כדאי שנבדוק שבאמת זה הריון ולא סתם?

אולי כדאי שנאכל דברים בריאים ונמנע מרשימה ארוכה של דברים מזיקים?

אני לא מבינה מה זה עלה בדעתי, לצפות שרופא משפחה באוסטרליה יביא תועלת.

אכן, הרופא לא היה שימושי במיוחד.  שום רשימה ושום נעליים.  חוץ מבדיקת שתן (לאשר שאני בהריון) ולהמליץ לי לאכול דיאטה מאוזנת רבת פירות וירקות (הלו!! אני ישראלית! נחש כמה פעמים ביום אני אוכלת סלט?), הדבר המועיל היחיד שהוא הציע היה למצוא לי רופא מיילד.

או בקיצור, ללכת לחפש מישהו שמבין מהחיים שלו.

 

כמו שניתן לצפות שיקרה מעתה ועד עולם, החיים קרו בקצב שלהם בלי שום כוונה לפנות מקום למה שחשוב.

במקום לברר עם אמהות אחרות במחוזותי מיהו המיילד הנחשב בעיר, לאן כדאי ללכת ומה לעשות, התחילו כל ענייני הדוקטורט ההם.

למזלי, מייקל שמע מישהי ממשרד הדיקאן, העומדת ללדת, מספרת בהתלהבות על הרופא שלה (דוקטור דייויס) ועל בית החולים הפרטי בו תלד.  כך החלטתי על הרופא המיילד, שהסתבר כאיש חביב, ידידותי, ונוח לבריות.

 

לפי הספירה שלנו, הייתי כבר אמורה להיות בשבוע שבע, בו רואים באולטרסאונד דופק ומתרגשים נורא.  ואז התחיל דימום.  לא משהו אגרסיבי, סתם דימום חלשלוש, אבל מספיק כדי לתהות אם באמת הכל כאן בסדר.

 

אצנו רצנו לאולטרסאונד המקומי, רק כדי לגלות שלא בשבוע שבע עסקינן, אלא שבוע חמש וקצת, ושאמנם רואים שק הריון יפה ועגול, אבל הצאצא כרגע נראה על המרקע כנקודה חלושה, ולא יותר.  שום דופק ושום נעליים.  שבועיים המתנה וכסיסת ציפורניים.

 

על כסיסת הציפורניים ויתרתי אחר כבוד. 

יש לי חברה טובה ואהובה, שעובדת בשירותי הבטחון הישראליים.  מתוך כך, היא אדם שמאמין אמונה שלמה באירגון, סדר ומופת.  היא ילדה את צאצאה הראשון ממש לא מזמן, ומתוך כך ייעצה לי שפע של עצות.  "תעשי בדיקת ביוץ!" דחקה בי, עת הרשיתי לצינוריות לעשות את שלהן בזמנן החופשי.  "אני אקנה אחת כאן ואשלח לך! זה מעולה! יש לי חברה בת שלושים ושמונה שככה נכנסה להריון".

כפרה, אמרתי לה באהבה (ויש בי אליה המון אהבה, שלא תטעו),

בואי ואשיר לך את השיר דיינו ההריוני:

אילו נתן לנו ביוץ בזמן, ולא נתן לנו סקס בעיתו,

דיינו.

ואילו נתן לנו סקס בעיתו ולא נתן לנו מפגש,

דיינו.

אילו נתן לנו מפגש ולא נתן לנו הפרייה,

דיינו.

אילו נתן לנו הפרייה ולא נתן לנו השתרשות,

דיינו.

אילו נתן לנו השתרשות ולא נתן לנו איחור במחזור,

דיינו.

אילו נתן לנו איחור במחזור ולא נתן לנו שני פסים,

דיינו.

אילו נתן לנו שני פסים ולא נתן לנו דופק עד שבוע 8,

דיינו.

אילו נתן לנו דופק עד שבוע 8 ולא נתן לנו שקיפות עורפית תקינה,

דיינו.

אילו נתן לנו שקיפות עורפית תקינה אבל לא סריקת מערכות,

דיינו.

אילו נתן לנו סריקת מערכות תקינה אבל לא בדיקת מי שפיר,

דיינו.

אילו נתן לנו מי שפיר תקינים, ולא נתן לנו דופק עוברי עד הסוף,

דיינו.

אילו נתן לנו דופק עוברי עד הסוף ולא נתן לנו ילוד בריא,

דיינו.

אילו נתן לנו ילוד בריא ולא הבטיח שיגיע שלם לבגרות,

דיינו.

אילו הבטיח שיגיע שלם לבגרות ולא מנע (התמכרות לסמים/ תאונות דרכים/ מחלה קשה/ הריון בשנות העשרה/ עגיל בסנטר/ תקליטים של בריטני ספירס/ כל רעה חולה אחרת שאפשר לחושב עליה כרגע),

דיינו.

 

או בקצרה, הסברתי לחברתי האהובה, מגיע שלב שבו אני מעדיפה למסור את האחריות לישות גדולה ממני, לשים מבטחי ביקום, ולהאמין שדברים בסופו של דבר יסתדרו לטובה.

 

לדעתי זה היה שלב ראשון בכניסתי להריון, וזה שלב חשוב שצריך לתחזק עד הגיע הילד לגיל בגרות, וגם לאחר מכן.

כי אחרת אפשר להשתגע.

 

לכן חיכיתי את השבועיים ההם בסבלנות.

מה שעוד למדתי בשבועות האלו, שבועות שבע-שמונה, לכאורה, זה הקשר בין לחץ ובחילות.

הנה כי כן הסתבר, שככל שהייתי לחוצה יותר (מכל סיבה שהיא), כן גברו הבחילות.  ככל שגברו החיבלות, כך נלחצתי יותר, שאני מונעת מהצאצא שברחמי מני מזונות חיוניים.

 

אחרי כמה שבועות נמאס לי. שיחררתי.

הנחתי ללחץ.  מה שיקרה - יקרה, אמרתי לעצמי.

וראה זה פלא, תמו הבחילות.

 

האולטרסאונד בשבוע 8 הראה דופק בריא ומשמח, ויכולנו לעבור הלאה לתיכנון הצעדים הבאים.

 

שמרנו את ההריון בסוד מכל מי שבסביבה, כי לא רצינו שהאקסית תגלה, תעשה עין הרע, ותשמח לאידנו אם משהו ישתבש.

נורא מתסכל לשמור סודות מאנשים שאוהבים, כי כשרוצים לשתף אותם בשמחה אי אפשר.

 

וכך, אחרי הביקור הראשון אצל הרופא מיילד, לא יכולנו לספר לאמא של מייקל שהג'וניור הרביץ קפיצה באולטרסאונד, ואיך היה מגניב.  ולא יכולנו לספר ששקיפות עורפית נתנה תוצאות מצויינות, ולא יכולנו לספר שבמשך כל הסריקה, הג'וניור נופף לשלום, כמו שקיוויתי שיעשה.

 

היי לכולם!

 

אני לא חייזר, אלא מסתכל קדימה במקום בפרופיל.

[תמונות ג'וניור שבוע 12]

 

אמנם הבטן שלי כבר לא שטוחה כשהייתה, אבל אני לא בטוחה שדווקא ההריון גרם לזה.

משום מה נדמה לי שהיעדרותי המתמידה מחדר כושר שיחקה תפקיד חשוב יותר.

 

בכל אופן, הגיע חג המולד, או הקְרִיצְמֵעח, כפי שאני מכנה אותו בחיבה יהודית, והתבקשנו לארח את המשפחה המייקלית כאילו אין לנו מספיק צרות גם ככה.  ולכן המאכלים בושלו (טפנאד של גיל חובב, פלפלים קלויים שכחתי של מי, הודו קנוי, ודובדבנים), הבית נוקה, המתנות נעטפו, והחלטנו לשנות תוכניות ולספר לכולם ביחד את דבר ההריון.

 

הארוחה, בניגוד לזו מהשנה שעברה, עברה בנעימים.  בשנה שעברה הזדעזעתי מהתנהגות הבנות, נחרדתי מאבא של מייקל (שהוא כמו תאום שהופרד שלידתו מאמי), ויותר מהכל הציקה לי הריקנות סביב החג - ארוחת החג היתה ארוחה ותו לאו.  שום תוכן ושום נעליים. וזה בניגוד לחג הישראלי הכי רדוד ופושטי (יש לנו כזה?), שיש בו שמונים רבדים של תכנים, מסרים וסמלים.

 

אבל השנה, לרווחתי העצומה, כולם נראו שמחים בחלקם.  הגדולה הגיעה במצב רוח חברי וטוב לב,  הסבתא הגיעה במצב רוח הולל ותיכננה איך לגנוב לכולם את השמפניה,  אמא של מייקל היתה חביבה כהרגלה, ואילו הקטנה נסעה עם אמא שלה למלבורן (12 שעות נסיעה. ולא דקה אחת מעט מדי).

הכל הלך נפלא.  לא נשמעו הערות ארסיות, אלא להיפך - זרמה שיחה קלילה וידידותית בין כל הסובבים (כולל אותי!).  המתנות נפתחו ונשמחו, השמפניה נשתתה, הכל היה סבבה.

 

ואז סיפרנו על ההריון.

 

לפי התגובה הכוללת (חוץ מאמא של מייקל, הצדקת), אפשר היה לחשוב שאף אחד מהנוכחים לא ידע שאנחנו מנסים להרות.

השתררה דממת הלם כאילו קסאם נחת לו במחוזותינו.  ועל כך לא נותר לי אלא לומר -

בחיאת אבוק!  כולכם ידעתם שמייקל עבר ניתוח!  חלקכם אפילו מצא לנכון להעיר בגנות המעשה!

 

רק אמא של מייקל שמחה בשמחתינו, וסבתא של מייקל הזדרזה להרים כוסית לכבוד המאורע.

הגדולה צללה במצולות היאוש כעופרת יצוקה, וסירבה לדון בטעמיה עם כל הנוכחים.

תפסתי אותה לפני שיצאה את ביתנו, ואמרתי - אני לא יכולה לנחש איך את מרגישה, אבל אני מקווה שעם הזמן...

בואי ניתן לדברים לשקוע, אמרה הגדולה, וכיבדתי את רצונה.

 

השמועות טוענות שהיא חששה ממעשי אמה ברגע שיוודע לה דבר ההריון, כי האקסית של מייקל, מסתבר, אינה מודעת אף לא לתוכניותינו להינשא.  לכל התוהים מדוע הגדולה רואה עצמה אחראית למעשי אמה אשיב, שבכורים נוהגים ליטול על עצמם יותר אחריות מהרצוי מחד, ומאידך, הגדולה נאלצה לתפקד כאם המשפחה מאז היותה בת 10.

 

אחרי כמה ימים הגדולה התעשתה.  אחרי עוד כמה ימים היא חגגה אצלנו את יום הולדתה ה 21 (שזה עניין גדול במחוזותינו), מה שעבר בנעימים גם כן, ואחרי כל זה היא העיזה ועידכנה את אמה, מה שככל הנראה עבר בשלום.

 

אנחנו מצידנו נערכים לחתונה במלוא המרץ.  אפילו עברנו ריב-חתונה מסורתי (סיבת הריב, לא תאמינו, היא בחירת המלחיות), שנגמר בשלום.

 

במקור התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שבועיים.

אז קצת באיחור אאחל לכם שנת 2009 טובה, שמחה, בריאה, שקטה, וללא מלחמות.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 3/1/2009 13:28
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פרח הדובדבן ב-7/1/2009 14:32

31,185