חיים חדשים

זה נשמע מרגש ונוצץ, לא? "חיים חדשים". דף חלק. הכל מההתחלה.

לא רע לי, שלא תהיה פה טעות. בכלל לא. טוב לי. אבל הטוב הזה מגיע ממני. לא מהבית שבו אנחנו גרים, ולא מהמשכורת, ולא מזה שמייקל איתי, ולא מזה שהולך לי עם הבנות והמשפחה.

אני שמחה על כל הדברים האלו, אבל לא מכאן מגיע הטוב.

טוב לי שגבי עדיין חבר טוב שלי. שלמרות הפרידה הזו, שהיתה יכולה להיות מכוערת מאד, אנחנו עדיין אחראיים זה לזו, עדיין קשורים זה בזו. הרבה מהקשיים שהיו עלולים להתגלע נופנפו כלאחר יד בזכות הגישה של גבי. חששתי מה יקרה. חששתי שהוא יגיד: "אם ככה, לא אכפת לי מכלום, אני חוזר לארץ. תסתדרי לבד עם הבית, עם החוזה, עם הניתוקים מהחשמל והטלפון, עם הכלבים. בעיה שלך". חששתי גם מעניין הכספים. לעזרה ממנו יכולתי לקוות רק בעוד כמה שנים, כשהאבק ישקע. אבל לא. גבי הוא עדיין גבי. הבית והכלבים והכספים, הכל יטופל בבוא העת.

גבי נשאר בעיירה בנתיים. קשים לו המעברים, ובדרך כלל אני זו שמספקת את הכוח לעשות אותם. בעיירה יש לו עבודה, יש לו תחושה של היכרות, החיים קלים יותר. לכאן אולי הוא יעבור יום אחד, בשנה הבאה. אולי.

חבל לי כמובן. הייתי מעדיפה שיהיה כאן, כדי שאוכל לעזור לו באמת. כדי שאוכל לטפל בו בכל מה שיצטרך.

ומצד שני, אני כמובן מבינה את הצורך להיות רחוק ממני ומהחבר החדש שלי. שלא לדבר על הצמיחה שתבוא בעקבות החיים לבד. זה לטובתו.

כמה אירוני זה יהיה אם אחרי כל הסיפור הזה, גבי יעבור שינוי אישיותי לאותו אדם שהייתי צריכה שיהיה.

ועדיין, זה יהיה לטובה.

---

החיים שלי כאן שונים. יש לנו כאן ילדה בת ארבע עשרה לגדל. יש לנו גם ילדה בת תשע עשרה, שגרה שלוש שעות נסיעה מכאן.

הרבה זמן חששתי מהקשר שלי עם הבנות. מעקב אחרי הבלוג הזה מראשיתו בוודאי מבהיר כמה חששות יש לי מתפקיד ההורות. בניתי הרבה על העובדה שילדים מגיעים בגודל של חצי מטר ועם אוצר מילים מצומצם. להיות אמא זה מספיק קשה. להיות אמא חורגת, אמרה לי גלנמרי, זה הרבה יותר מסובך. לאו דווקא קשה, פשוט מסובך.

להיות אמא חורגת. למה צריך בכלל להיות אמא חורגת לילדות גדולות? יש להן כבר אמא. ולא סתם אמא, אלא אמא שכל חייה חלמה להיות אמא. כשהיא ומייקל התחילו לצאת, בגיל חמש עשרה (שלה), היא עשתה מאמצים כבירים להיכנס להריון.

כן, קראתם נכונה.

היא היתה בת חמש עשרה וניסתה להיכנס להריון.

זה לא כל כך נדיר פה, לצערנו.

אז היא נכנסה להריון כשהיא היתה בת עשרים, וילדה את הגדולה, ואחר כך היא שוב נכנסה להריון וילדה את הקטנה. היא נשארה בבית כדי להיות אמא במשרה מלאה. איך אני, חסרת נסיון, מתה מפחד מילדים בכלל וילדים של אחרים בפרט, ועוד עובדת במשרה מלאה, יכולה להתחרות בזה?

חששתי מאד. היתה לי הרגשה שהגדולה ואני נסתדר, כך או אחרת, מפני שהיא דומה למייקל באופי, ומפני שהיא כבר גדלה מספיק כדי לצאת מהבית, אבל הקטנה - חששתי שאיתה יהיו צרות.

היא הרי בת ארבע עשרה.

בנתיים, טפו טפו שום בצל, הכל עובד. עוד מוקדם כמובן. רק עכשיו התחלנו, והיא עדיין קטנה מכדי לעשות צרות גדולות. אבל בנתיים, המשפט היחיד שהיא אמרה לאמא שלה עלי הוא "זה נחמד לחזור הביתה למישהו שאכפת לו".

האמת? באמת איכפת לי.

כי זו המשפחה של מייקל. אלו האנשים שצובעים את החיים שלו. אם טוב להם, טוב גם לו. אם טוב לו, יהיה טוב גם לי.

קונספט שמייקל נדהם לגלות, ומנסה לאמץ בחום.

 

עם הבת הגדולה האתגר גדול יותר. היחסים בינה לבין ההורים מתוחים מאד. היא מגיעה לביקורים, נשארת מספיק זמן כדי שכולם ייזכרו למה טוב שהיא עזבה את הבית.

בנתיים, עוד אני עובדת על הפוסט בטיוטה, היא נפרדה מהחבר, ואמורה לחזור לגור כאן. היחסים בינה לבין מייקל מתוחים מאד. איתי דווקא היא נזהרת מאד ומביעה תמיכה וחיבה באוזני אנשים בלתי תלויים.

 

למעט הבנות, יש גם את האחיינית. האחיינית גרה אצל אמא של מייקל, אבל מייקל הוא מעין דמות אב בשבילה. יש את אמא של מייקל, האוהבת והחביבה, ויש את האח השיכור והמסטול של מייקל. יש גם אחות ואבא, אבל הם גרים בקווינזלנד. הסבתא בת התשעים גם היא גרה כאן ונפגשים איתה פעמיים בשבוע.

 

משפחה עניפה להצטרף אליה, וכולה תיעבה את אישתו לשעבר של מייקל ולכן מאד אוהבת אותי.

 

מלבד המשפחה שצריך להתמודד איתה, יש גם את העבודה. שלושה מנחים לדוקטורט, שני סטודנטים איתי על הפרוייקט, ומלגה אחת. ויש גם נסיעה לכנסים בעוד שבועיים, ואחר כך אפשר יהיה לקחת אוויר ולהתחיל להכנס לשיגרה.

 

כרגע, היומיום מורכב מרגעים. לקום בבוקר, לעבוד על הדוקטורט, ובערב ללכת עם מייקל לאיזה אירוע אוניברסיטאי כזה או אחר.

כרגע, החורף מתחיל ויש בבית ריח של מרק עוף אמיתי של סבתא.

כרגע, בסוף השבוע הולכים לקניות כדי לארגן את הבית כמקום מחיה הולם לשנינו.

כרגע, אנחנו מעצבים לנו את החיים החדשים.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/5/2007 14:20
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/7/2007 06:09

אמות הסיפים
"גבי", ביקשתי, "תשב איתי?"
גבי התיישב לידי על הספה. הכלבים כבר נרגעו וחזרו למיטות שלהם. הספיק להם ריחרוח וליטופים של כמה דקות, אחרי שבוע שהם לא ראו אותי. אולי הם כבר התרגלו שאני נעלמת לשבוע וחוזרת. אי אפשר לדעת עם כלבים.
"אתה יודע שמייקל ואני בקשר קרוב כבר הרבה זמן", פתחתי, וגבי הנהן וחייך.
התכוונתי להמשיך, אבל שכחתי את התסריט שלי. שכחתי את המשפט הבא ואת המשפט שאחריו.
"אני רוצה לחיות איתו", אמרתי את השורה האחרונה, ונזכרתי בכל השאר.
"די!" אמר גבי בצחוק.
הנדתי ראש.
"די!" חזר גבי, בחיוך, בחוסר אמון. "די.."
"אל תגיד לי די, גבי, בבקשה..." הרגשתי איך מטפס לי חיוך. וחיוך לא שייך כאן. עומד להיות כאן המון כאב, והחיוך הטיפשי הזה משתלט לי על הפנים בלי שום קשר למה שאני מרגישה, למה שהרגשתי, למה שאני עומדת להרגיש.
גבי נדהם.
לקח לו כמה דקות להבין, והוא שאל: "אז איפה זה משאיר אותי?"
"מכאן והלאה", אמרתי בעדינות, "זו בחירה שלך".
"בחירה שלי? מה פתאום בחירה שלי? בחירה שלי זה להישאר איתך, ככה שזה לא ממש בחירה שלי".
גבי לקח עוד כמה דקות של שקט לעכל.
"את רוצה להתגרש? זה מה שאת אומרת?"
יד על הפה ודמעות בדרך. גבי השתתק.
"אם היתה לי דרך לעשות את זה בלי להיפרד ממך, הייתי עושה את זה", אמרתי.
את לא יכולה לדעת איך הוא יגיב, אמרו כולם. ברגעים כאלה, גם הבנאדם שאת מכירה הכי טוב יכול להדהים אותך. הוא עלול להתפרק לגמרי. הוא עלול להיות אלים. תשמרי על עצמך. תתכונני.
גבי ישב בשקט, בקצה הספה, ובכה. אני ישבתי בשקט בקצה הספה, וחכיתי.
"הכל איבד לי את המשמעות פתאום", הוא אמר.
"אני מרגיש כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בסופר".
"אני לא יודע מה... אני... אני לא יודע".
"את בטוחה? זה סגור אצלך סופית? אין לך מקום להתלבטות?"
לשמור על פתחי מילוט. לשמור על כל האופציות פתוחות. לתת לו לשכנע אותי שיהיה לנו טוב יחד. לתת לו להאמין שעוד יש תקווה.
לא.
"לא הייתי מדברת איתך על זה אחרת", אמרתי בשקט. "לא הייתי מסכנת אותנו, אם זה לא היה לי ברור".
גבי המשיך לעכל. יד על הראש, מסתירה ממני חצי מהפנים. אבל אפשר לראות שהוא בוכה.
"חשבתי שזה יעבור לי", אמרתי לו. "הרי כבר קרה שפגשתי אנשים, והיה לי נעים איתם, והיה נחמד, וזה עבר. אבל זה לא עובר הפעם. זה רק הולך ומתחזק."
גבי פני אלי. "זה מה שנראה לי שנעשה", הוא אמר לי בקול מעשי. "אני אקפל פה את העסק. אני ארד לסידני. אני אשכור לי שם בית משלי. ואני נותן לך שנה. אם אחרי שנה את עדיין בטוחה שאת רוצה להיות איתו - בסדר."
אלוהים אדירים. אני חשבתי שהוא יגיד חודשיים. שלושה. שנה? טוב. גבי תמיד היה מעל ומעבר לציפיותי. תמיד הוא היה מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות.
"אני כמובן שמחה שאתה נותן לי זמן, ואני אסירת תודה. אבל אני חושבת שזה הלם גדול, שנפל עליך עכשיו משהו גדול, ומוקדם להתחיל לדבר על מה עושים הלאה. אולי כדאי שתיקח קצת זמן רק לקלוט, רק לעכל, שזה מה שקורה".
גבי לא ענה.
"אתה לא צריך להחליט סופית היום".
"את יודעת מה מפחיד אותי? הדברים קטנים והדביליים. החשבונות שבאופן קסום איכשהו משולמים. הביורוקרטיה שאיכשהו מסתדרת בעצמה. אני מת מפחד מהדברים האלה".
"אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת מחוייבת לך. אני אטפל בכל מה שתצטרך, חשבונות וטפסים, עד שתרגיש מוכן לטפל בהם אחד אחד".
"אבל למה שתעשי את זה? די, זהו, יש לך מישהו אחר".
"ככה זה. אתה המשפחה שלי. אתה ואני עברנו הרבה יחד. אני לא שוכחת אותך. אני לא זורקת אותך ונעלמת למיורקה. אני חייבת לך את החיים שלי כמו שהם עכשיו. אם לא אתה - מי יודע איפה הייתי היום. בלעדיך, הייתי היום שבר כלי. אתה עשית אותי מי שאני היום. ואולי זה גם המודל שגדלתי איתו. אם אתה זוכר, אבא שלי, זכרונו לברכה, כשהיה בבית חולים ועמד למות, מי שהיתה איתו וטיפלה בו היתה אישתו לשעבר. ככה זה. אתה המשפחה שלי. אין לי משפחה אחרת".
גבי הנהן.
"תראי, אני לא כועס עלייך, אני לא מאשים אותך..."
"איך אתה לא כועס עלי?" קטעתי אותו בתדהמה. "איך אתה לא מאשים אותי?"
"מה יש לי לכעוס עלייך? התאהבת. קורה. ככה זה בחיים. אני יודע שגם לי יש חלק בזה. אני יודע שלא היה לך טוב איתי -"
"היה לי טוב איתך, על מה אתה מדבר?"
"אני יודע שלא היה לך טוב. אני יודע שחסרים לך דברים איתי שאת מוצאת במייקל. אני יודע שיש לי חלק ואחריות בכל זה. יש שניים בקשר הזה וגם לי יש אחריות על מה שקורה".
חייב להיות אלוהים. חייב להיות כוח קוסמי שמכוון את האנשים האלה אלי. אם אמא שלי בצד אחד של הסקאלה, הבחור הזה במפורש בצד השני.
"אתה מדהים, גבי". אמרתי לו. "אתה משהו אחר".
"לא מספיק, כנראה".
"זו לא שאלה של מספיק או לא. אתה באמת משהו אחר. הרבה זמן שאלתי את עצמי מה תגיד, ובאמת הדבר היחיד שחשבתי שתגיד, שתיתן לזה זמן. אני חשבתי חודשיים-שלושה, אבל אתה תמיד היית מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות. אבל להגיד שאתה לא כועס?"
"אני כועס על המצב, אני כועס על שאני מאבד אותך, אבל עלייך? מה יש לי לכעוס עלייך?"
"אתה ידעת שמשהו קורה, נכון?"
"ידעתי שאתם קרובים. חשבתי שיהיה לכם רומן, לא חשבתי שתעזבי. אולי לא רציתי לחשוב. חשבתי שתסתפקי בזה, אבל זה היה דבילי מצידי. את לא כזאת. את לא מסתפקת. אם משהו לא טוב - את מתקנת. את לא מפחדת להסתכל למציאות בעיניים. את לא מתפשרת. כזאת את."
גבי שלח יד ואני החזקתי אותה בשתי ידיים, בתודה. "יכולתי לדבר איתך על זה. יכולנו לעבוד על זה", אמרתי לו.
"אבל כן דיברת איתי. אמרת לי כל הזמן מה מפריע לך. ואני התעקשתי שאני לא מתכוון להשתנות. שאני מי שאני וזהו זה. ידעתי שקשה לך, ולא שיניתי כלום".
"לא יכולת לשנות. אמרת שלא תוכל להשתנות, ואני חושבת שצדקת".
"זה לא משנה, אם יכולתי או לא. עובדה היא שלא. ואת לא מסתפקת במועט. אני מבין מה את מוצאת בו, זה לא שאני שואל את עצמי מה את רואה בו. הוא אוהב להקשיב, הוא אוהב לדבר איתך ולדסקס דברים לעומק. אני אין לי סבלנות לדברים האלה, אבל הוא אוהב את זה. ואת - תקשורת זה החיים שלך. זה הדבר הכי חשוב לך. את לא מסתפקת במועט. אני רק חושב - כרגע הוא עונה לך על צרכים שהרבה זמן לא נענו, אבל עם הזמן, יעבור לך. את תתרגלי, ותתגעגעי לדברים שיש לי להציע. ובגלל זה אני אומר - בואי לא נרוץ לחתום על מסמכים. בואי נראה. לדעתי זה יעבור לך".
"אני שמחה על הזמן שאתה נותן לי", אמרתי לו, "ואני שמחה על הסבלנות. ואני לא רצה לחתום על שום דבר. תראה, אפילו עוד לא הורדתי את הטבעת. גם לי לא קל עם זה. אבל אני חושבת שהדברים האלה שיש במייקל שאתה מתאר, הם לא דברים שוליים. הם חלק מהמהות שלי כאדם, ומהמהות שאני מחפשת בקשר. אני חושבת שהם המרכז. ובגלל זה קשה לי להאמין, שקשיים אחרים יכריעו אותם. אני לא אומרת שאני אשאר איתו לנצח - אחרי שאתה ואני לא החזקנו מעמד, אין לי שום אמונה בנצח - אבל אני חושבת שהבסיס של הדברים שיש לנו הוא מהותי. ולכן אני חושבת שהתקווה שלך..."
"מותר לקוות, נכון?" שאל גבי.
"בוודאי שמותר".
 
אמא שלי תמיד אמרה: כשמתחתנים, צריך לחשוב איך זה יהיה להתגרש. אם אמא שלי היתה חיה את החיים שלה לפי האימרות שלה, אולי היה לה יותר טוב. 
 
שמונה שנים וחצי היינו יחד. אין לי חרטה על אף יום שבילינו יחד. נתתי לגבי את כל הכוחות והאהבה והתמיכה, ועשיתי בשביל גבי כל מה שהיה לטובתו. גבי הוא המשפחה היחידה שיש לי. הוא האדם, BY FAR, הכי מדהים שאני מכירה.
 
ואני בחרתי את הבחור הרגיל. זה שמבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. זה היה לו אישה לשעבר מזעזעת. זה שיש לו שתי בנות. אחת בת ארבע עשרה ועדיין גרה בבית. זה שנמוך ממני, קצת. זה שנראה קצת פחות טוב מגבי. זה שמתלהב בקלות משטויות. זה שאין לו חצי מהבגרות שלי, ושמץ מזו של גבי.
זה שאני אוהבת ויכולה לדבר איתו על רגשות. זה שקורא את מה שעובר עלי לא כי הוא יכול, אלא כי הוא רוצה. זה שאני יודעת שלא ייתן לחיים שלי לזרום, אלא יעורר אותם. זה שלא יחשוש לבצע שינויים. זה שיתעקש איתי על להבין מה קורה איתי.
 
זה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, וחשבתי שזה סתם חברות.
 
זה שאני אוהבת.

---

למרות שאני מתכוננת לפרידה הזו כבר כמה חודשים, למרות שאני זו שיזמה אותה, ולמרות שאני נכנסת למערכת יחסים חדשה, לא קל לי בכלל.
אני לא מפסיקה לבכות.
מייקל קצת נדחף הצידה. היחסים עם הבנות פחות מטרידים אותי. אני כמובן לא מצליחה להתרכז בעבודה שיש לי לעשות כאן, באוניברסיטה החדשה, לא רחוק מסידני.
אין לי חרטות - ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון.
אני לא מצטערת על שהקשר עם גבי הולך להיפרם. אני שמחה שזכיתי ושהוא יישאר, ככל הנראה, בחיים שלי.
ועדיין.
שמונה שנים וחצי, וארץ זרה, ועיר זרה, ומשפחה חדשה, עם כללים אחרים, וסטטוס אחר.
 
אני אכתוב מאוחר יותר קצת על איך הדברים התגלגלו, כשיהיה לי יותר כוח.
 
בנתיים, בכל פעם שאנחנו בכביש המהיר על האופנוע*, ואני מדמיינת את ההתרסקות המחרידה שתשאיר ממני כתם רטוב על הכביש, אני אומרת לעצמי:
לפחות את הזמן שהיה לי עד היום, חייתי במלואו.
 
*מה יש להתפלא? אם כבר לעזוב בחור כמו גבי לטובת מישהו אחר, כדאי מאד שיהיה לו אופנוע.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/5/2007 03:09, בקטגוריות זוגי
61 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/7/2007 06:07

31,185