 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הָאַיֵּה הָתַּתוֹל
(הָאַיֵּה במלרע, רק במלרע)
הוא שוכב מעולף לאחר המנה המכובדת של תפוחים כחולים שהוא בלס אמש. כולנו נהנינו מהתפוחים, אך אף אחד לא התקרב לצריפות ולהתרגשות שהוא הקרין. כל תפוח נבחן והוסנף מלוא הריאות. כל ביס נלעס למלוא מתיקותו. לעיניי התגלה שוב אותו הסיפור שהוא סיפר לי בילדותי. אותו הסיפור שניסיתי להעביר ללניפו, לבנגדול, לבנצעיר ולבנבי. הסיפור שהוא סיפר לי לראשונה ואני פערתי עיניים מאמינות של בנשמונה מול גור אריות צעיר וכחול שמדבר בשפתי ומחבקני, מלווני בצעדי ילדות כואבים.
כל שנה, כאשר אני מכין את התפוחים הכחולים, אני נוכח לדעת שהמילים שלי לא מעבירות את המראה והצלילים והעונג שרווה מולי צעיר האריות. ובכלזאת, אני ממשיך לספר אותו, כנראה משום שאני נהנה להפעיל את אותו חלק בלב הילדים שֶׁכָּמֵהַּ לידיד שכזה. באפריקה הגדיל בנבני החכם וצירף למשפחה גם את לאופארד הכחול ואת הצ'יטה הכחולה וסגולת העיניים. נראה לי שעשרות שנים התגלגל סיפור האריה הכחול למען בנבני שיודע אותו בדמו וליבו.
נפלא לראות ולחוש זאת.
מהפעם הראשונה שסיפרתי לו על הפלא הזה, עוד לפני שיכול היה לדבר פרט לג'יבריש הילדותי, הוא קרן באור מעיניו וכמה לאַיֵּה הָתַּתוֹל. הוא היה מתעקש שאספר אותו ולא סייעה בידי העייפות והחזרה שוב ושוב על אותה עלילה. כל פעם העמיק הסיפור בו עוד ועוד ללא שינוי פרט אחד כמובן. לוּ העזתי לגוון את הסיפור ולשנות את המסלול בו הלך גור האריות אותו הבוקר, הייתה מתרחשת קקופוניה של בנשנתיים על השינוי המפלצתי שהעזתי לשתול בסיפור. הרי ידוע לכל שהוא יצא באותו בוקר שטוף שמש מביקתת הוריו והלך ליער לחפש חברים למשחק. כך ולא אחרת! עיניו התאכזבו יחד עם גורהאריות כאשר הארנב ברח מאימת ציפורניו, ועם האימפלה שזכרה את השריטות על גבה מאימו. וכך מפוהקים עם סבא עייף ובנבני הממתין וכמה הגענו לקרחת היער. כאן העיניים של בנבני כבר זוהרות בציפייה והוא מתחיל להסניף תפוחים בלתי נראים ומחייך באושר כאשר אני מדווח שגור האריות הבחין בעץ מאוד מוזר. כל עליו היו כחולים ובינות לענפיו בצבצו תפוחים כחולים זוהרים בשמש.
האריה מתקרב בזהירות לעץ הכחול וכך גם בנשנתיים שזוחל לגומחה שבין זרועותיי. בחשש הוא מריח את הריח המתוק שנובע מהעץ ובזהירות מקרב את אפו לתפוח כחלכל. המהומים לא ברורים עולים מבנשנתיים שמנסים להזהיר את הגור שלא יטעם, אך גורהאריות לא עומד בפיתוי ונועץ שיניו בבשר המתוק של הפרי הכחלחל והמבריק. כמה מתוק הטעם, ממש כמו מתיקות בנשנתיים בחיקי. ברור שאיאפשר להפסיק, זה פשוט חזק מכל כוח שבעולם. מתיקות התפוח ומתיקות בנבני. באותו הרגע אני בטוח שדם שניהם התערבב לנצח, ברית דמים נערכה ביניהם. עוד עוד חושב לו גוראריות בליבו הצעיר. רק עוד אני רוצה מהמתיקות הנפלאה הזו. ועיניו של בנשנתיים מהנהנות באור שמח ששמח במתיקות הדמות שנבנית בתוכו. וכך עומדים אנו בקרחת היער ומחסלים תפוח אחר תפוח, נהנים מהמתיקות שנמסכת בקיבה. עיניו של בנשנתיים נעצמות מעט וכך גם גור האריות שנשכב למרגלות עץ התפוחים. אני מחבק את שניהם, מתכסה במתיקות שני הגורים, מיטיב את ראשי ברעמת האהבה הזו ונרדם איתם.
| |
שביל הפירורים
לא היה לי ברור למה קור הלילה החליף את חמימות המיטה. התעוררתי רק כדי למצוא את עצמי שוב על גבו המחוספס של האריה. נזכרתי במטושטש שהוא ניסה להעיר אותי ולהסביר לי, אך אני רק הסתובבתי לכיוון הילד שבי והתכסיתי בעיקשות בשמיכה. העיקר שלא תופרע שנתי. עתה בקור הלילה נצמדתי לגופו של האריה, משתדל להיות איתו אחד. ניסיתי לזהות היכן אני, כי תמיד המסעות הפתאומיים האלה מביאים אותי לפינות שלא הכרתי. לא הצלחתי להכיר את הדרך, הן משום הלילה והקור שערפלו את חושיי והן משום הדרכים המוזרות שבהן בוחר האריה לנוע. הוא מעדיף שלא לראות אנשים בהווה של היום. נראה לי שהוא תקוע בעבר שהיה. או אולי זו רק הספרדית שמפחידה אותו והתרבות המקומית שכלכך זרה לדרכו. יכולתי כך להרהר בהרהורֵי ביני-לבין-עצמי האלה, אלא שהמעבר היה חד. האריה בחר בכניסה לעולם של אז בנפילה חמסינית. מהקור העז של אירופה בתקופה של שינויים אקלימיים לחמסין טיפוסי של שנות החמישים בישראל של אז.
מצאתי את עצמי בפתח מאפית ישראל. הריח המזמין של כיכרות הלחם הטריים שתמיד הזמין אותי, חיכה לי גם הפעם. לא הבנתי מה אני עושה כאן ועכשיו. חשבתי שאולי אוּנגה קשורה למסע הזה, הרי המקום הזה הסתיר וחיבק את נוכחותנו תמיד. הרהורי הופסקו עלידי נהמתו של האריה. הוא מנסה להתגונן הלילה. כמו אבות אבותיו ששלחו מסרים דומים לאריות בודדים שחיפשו להם בית ומשפחה. הוא לא מוותר על משפחתו עבור כל אריה חדש ומזדמן. אומרים שנהמת אריה בלילה מתגלגלת לשמונה ק"מ. אני יכול להעיד שהיא מסוגלת לעבור ימים וזמנים ולחצות יותר מחמישים שנה. הלב שלי התחיל לרעוד ולרטוט ולרגע חשבתי שכישלונותיי מההווה יגיעו גם לעברי וישכתבו את כל עתידי. אך לא, הלב רעד מאהבתו הרבה של האריה. באי הויתור שלו עלי. 'אני הייתי כאן כאשר היית ילד בכדי לשמור אותך ואני לא מוותר עליך גם עתה בהתבגרותך.' כך הוא שאג לעולם של אז וכך הוא נוהם אל תוך ליבי עתה. זו דרך שפזורים בה פירורים לרוב, ממיני מזונות שניקרו בדרכי מאז ועד היום. הדרך הזו לא יכולה להיפסק סתם כך. הרי יש עדיין מי שמצפה לך. מי שרוצה את ידך לעטוף ולהיעטף בה גם, ולהמשיך יחדיו. את כל זאת הוא שאג אל תוך ליבי ואני נרעדתי.
התעוררתי והריח המוכר היה בכל מקום. משום מה לא התייחסתי לריח והמשכתי בפעילויות השגרה של בוקר. לאחר ארוחת הבוקר רוזן ואריה היו חסרים. מוזר היה שהם לא חיכו לי לסיבוב הבוקר המשותף שלנו. כאשר יצאתי מהבית ראיתי אותם מרחרחים אלי בחשדנות. עתה הבנתי. אכן הוא ביקר אותי בלילה ולקח אותי למחוזות בהם נוצקתי.
* * *
אריה כחול, בדיוק מה שכל רופא ירשום לך, רק לך תמצא היום, אחד זמין בבית מרקחת.
זה בערך מה ש- Paco הרופא ידידי אמר הבוקר לאחר ששמע את חווית הלילה שלי.
| |
הערות שוליים
שבתי מסיבוב הכלבים ובאמתחתי גבינת העיזים המשובחה של פּאקי ודבש פרחי הרוזמרין שהיא קנתה בשבילי בהרים. עיסקה לא רעה עבור זיתים במלח. שבתי והאריה חיכה לי נחוש כמו תמיד, הפעם עם תקתוק שעון הדוקסה שלא מרפה. הוא הניח את השעון קרוב קרוב אלי, כדי שלא אפספס את הרגע בו נצא למסע. בינתיים תחכה מעט, אני מבקש ממנו. תן לי להתבשל עוד מעט במיץ שלי. חמישים שנה ועוד יום או יומיים לא יזיקו לתחמיץ. אולי יְכולתי להיעלב אפילו תשתבח.
עכשיו אני בהיסוס. כתבתי אתמול את הקטע כמבוא לתוך האלימות שבחיים. ועתה, לאחר המופע שנתן האריה הכחול, כולם מצפים לעוד ערב נוסטלגי שלי בפאטיו עם כחול הרעמה. זה מזכיר לי את החידה המפורסמת בבית כאשר הייתי שואל את ילדיי מיהי אותה חיה שפרוותה כחולה, ליבה כאריה וקוראים לה אריה כחול? נו באמת, מיהי, היו עיניהם נוטפות תקווה מנצנצת לעוד הרפתקאה של לפני שינה.
אך אתמול, כל שרציתי לדבר עליו הייתה האלימות. ללכת באותו תלם שמסתיר בפניך את העולם הגדול של מבוגרים. כמו ילד. לך תבין איך זה באמת עובד שם בתוך קיפלי המוח של האנשים הגדולים. לרגע הייתי כאן בעולם האנדלוסי שלי ובמשנהו נעתי יובל שנים לאחור עם אונגה ואריה כחול ומר אייזן. הכל התחיל מכך שנתקלתי בחנות בשעון מעוצב תוצרת דוקסה. אני מבוגר מספיק להתעורר מתקתוק של שעון עתיק. להתעורר אל תוך החיים היום ולהבין שאני בגיל המתאים כבר להפוך למושא אלימות קל מידי. אלימות כנגד אנשי דור הזהב. עצם המחשבה כלכך מעליבה, ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה פירושו לעבור את ההשפלה של האלימות עצמה.
אני עסוק בעצמי בדרך כלל. אך יש לי גם שומרי סף פנימיים. כאלה שמעירים אותי כדי שלא אלך לאיבוד בתוך עצמי. האריה הכחול. כן, אני יודע שחלקכם חושבים שהוא לא באמת קיים. אך האמינו לי שבלעדיו הרי הייתי כבר מזמן נם תנומה שלא מתעוררים ממנה. האריה הכחול הזכיר לי שאני צריך לפחות להיעלב. כן, להיעלב. על מה, שאלתי. על מה שקרה למר אייזן הזקן, הוא הזכיר לי. למר אייזן?! אני התפלאתי ופשפשתי במכונת הזמן הפרטית שלי. כן, כן, כך האריה הכחול שבי, אפשר, בטח שאפשר להיעלב על אירוע שהתרחש לפני יובל שנים.
זו משימה לא פשוטה. שלא כמו בעלבון פרטי של כאב שלי מהילדות, כאן מדובר בלהעלות באוב כאב של איש מבוגר אשר בכלל לא היכרתי. איש אשר נהניתי מהגזוז הצבעוני שלו ואשר העניק לי מהפירה הקסום של ימי ילדותי. נראה אם אני מסוגל לכך בכלל.
| |
להיעלב עבור מר אייזן
1. בלילה
פתאום באמצע הלילה ריח מוכר אך זר. החום שלא בא אל אפי כבר זמן רב. בחוסר רצון מסתקרן התהפכתי אל הריח. הגוף השעיר והמתוק הזה. לא להאמין שאחרי כלכך הרבה זמן הוא הופיע שוב. אוף איתך, אני פולט. דווקא באמצע הלילה אתה מופיע. והוא רק מגרגר כדרך החתולים. אתה יודע מה זה לנקות אחריך את המיטה? מחר כל הבית יהיה מלא בשערות כחולות! את כל ישותך הכחולה תשית על הבית. והוא בתשובה מגרגר ביתר שׂאת ומתכרבל אל חיקי. ממנו כבר לא אפטר הלילה. דיבור ארוך יש לו אלי, אחרת היה מגיע בבוקר. אם הגיע במחצית הלילה כדאי שאצטייד במלאי קפה וקרקרים.
התגלגלתי מחוץ ללפיתתו וגלשתי במורד הקומה למטבח. עשיתי את כל מה שאני יודע על קפה וחיכיתי בפאטיו. נו איך לא? נרדמתי. שוב הריח הזה העיר אותי. הוא ראה שאינני חוזר ובא אחרי. לא מוותר לי ולגחמות השינה המוזרות שלי. קפה! כך נזכרתי וטסתי בבהלה למטבח. הקפה התחמם לו בקָפֶטֶרַה החשמלית, ממתין לי. עם קפה וצלחת קרקרים חזרתי לפאטיו ופניתי לאריה הכחול, נו, אמרתי לו בפולנית צחה, מה קרה עכשיו? רוזן ואריה גמהם זקפו אוזניים מחכים למוצא פיו. הם הבינו עוד לפניי שטיול הבוקר לפאקו יתאחר היום, והצטנפו להם בפינות, ממתינים ליקיצת הסנוניות.
אתה צריך להיעלב, פתח האריה ואמר לי.
להיעלב?! משכתי את ראשי לאחור בתמיהה.
כן, עלבונו של מר אייזן לא ימתין לך לנצח.
מר אייזן, מר אייזן, מיהו מר אייזן לעזאזל? אני שואל אותו.
בלי לשון גסה הוא משיב לי. מר אייזן מחכה לך כבר יובל שנים שתיעלב בשבילו, ואתה שכחת מקיומו.
האמת, שמשהו בשם הזה גירד לי בקצה הפדחת, אך לא יכולתי להניח אצבע על זהותו.
מר אייזן, ממשיך האריה בשלו. מר אייזן וחתיכה נוספת של קנה סוכר.
מר אייזן של גזוז במחיר של סודה.
אומר לך משהו?
כלום. נאדה. איך שאני לא מסתכל על זה, אני נתקע באפילה מוחלטת.
מכאיבה.
אני מגיע למקומות שאבדו ואינם.
אה, עיניו של הכחול נאורו, פירה בגן בנימין.
את זה אתה בטוח זוכר!
היד שלי היכתה על מיצחי העבה והסתום.
נו בטח, מר אייזמן. איך יכולתי לשכוח?
אייזן, אייזן, מתקן אותי האריה.
אה טוב, טוב אני פונה לאריה, ומדוע אני צריך להיעלב בשבילו?
והוא מסביר לי לאט לאט, כדי לחדור את קשיות ההבנה שלי: כי אף אחד לא נעלב בשבילו עד היום.
שיהיה, אך למה דווקא אני ולמה הוא זקוק לעלבון היום, לאחר 50 שנה?
אתה באמת לא זוכר! כך הכחול.
אני אנסה שוב...
אתמול בחנות השעונים ראית שעון דוקסה.
ואתה מצחיק שכמוך, ניזכרת בשעון אומגה דק שקנית לאבא שלך בשוק הפשפשים באמסטרדם. נו באמת, רק אצלך שעון דוקסה מזכיר שעון אומגה. אפילו ששניהם שעונים של פעם, אך כל אחד מהם עולם בפני עצמו. בערך כמו שבכפר של אריות צהובי פרווה תתחיל לשבח את משפחתי הכחולה. לא רק שאין מערבבים מין שאינו במינו, אלא שיש בכך משום סכנת נפשות רבה.
את שעון האומגה של אבא נעזוב לעת עתה.
בוא שדות יקירי נתרכז בשעון הדוקסה.
טוב, אז אני אלך לגגל דוקסה ונראה מה אקבל.
למזלי, אריות כחולים הם זן בלתי כעיס ובלתי עציב. האריה הסתכל עליי במשנה רחמנות והבטיח לי שעדיין מר אייזן ושעון הדוקסה שלו לא מופיעים בממלכת גוגל.
אה, פתחתי זוג עיני עגל, למר אייזן היה שעון דוקסה. עכשיו אני מבין.
בעצם, לא הבנתי כלום. למר אייזן היה שעון דוקסה ואני צריך להיעלב עבורו.
זה כל מה שנודע לי עד לכאן.
תשמע, אני פונה אליו בטון מעט עייף, הבטחתי לפּאקו שאביא לו הבוקר מהזיתים של אונגה וגם אני רוצה לשתות קפה עם פּאקי. אני יוצא עם רוזן ואריה לסיבוב וכאשר אני אחזור נמשיך. בינתיים תנוח לך כאן בפאטיו.
קיוויתי גם שכמה קשרים נוירונים שבי יקומו לתחייה ואזכר בעוד משהו.
עוד לפני שהוא הגיב כבר יצאתי עם הכלבים לסיבוב בוקר מאוחר, מלא בתהיות על העלבון שנישכח ממר אייזן.
| |
הוא שב אלי
לכבוד פורים.
איך שהתגעגעתי אליו.
טוב, הוא תמיד כאן איתי.
אתמול אפילו לחש לי נשיקה.
גם נגסנו יחד בתפוח כחול.
אך לראות אותו כאן מילא אותי שימחה כה רבה.
תודה ל- gravatar האריה הכחול שחזר.
ולמי שלא מכיר את האריה הכחול מוזמן לעיין כאן.
| |
אני מנקד דְּמָעוֹת
להתעורר בשלוש בבוקר.
הכרית רטובה.
הוא עומד בסבלנות ומנגב לי שיער
בדמעות הוא לא נוגע
הן שלי.
אני מביט באריה
בֵּין הַדְּמָעוֹת
הַכָּחֹל נִמְזָג אֶל תּוֹךְ עֵינַי
מְכַוֵּן אוֹתָן
לְצַיֵּר אֶת נוֹכְחוּתָהּ
רגע לפני היא הייתה כאן הלחשנית,
נועצת פיטמה אל תוך שפתיי השוקקות
מנגנת את גופה על המיתר שחבוי בליבי.
מחברת את אשר יהיה למה שקיים -
אני זוכר בריחוף.
יכול לחוש את פלומתה מריחה אל שפתיי.
הדמעות יבשו
ואני קם לאיטי
מתוך מבטו של האריה.
| |
הדרך ממשיכה
*אני ממשיך בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני ממשיך בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים
"אמרתי לך שכך יהיה, יכולת להיות להיט!"
"טוב, טוב", אני מרים עיניים טרוטות מעייפות, "אתה עם כתב החרטומים שלך, ועם דיבור של לילה בבוקר. עוד לא למדת כי בבוקר אני מדבר רק דברי שטות?"
הוא הביט בי במבטו הכחול ושתק אותי.
הר גדול היא שתיקתו.
גם שלי. הרי הוא המורה ואני הקבלן.
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה
יש בדימיון ובמציאות בנייה של הרים גבוהים אשר קשה לחדור דרכם.
למרות שיש כאלה היודעים לקרוא את מפת ההרים.
הנה פמה קלטה את המימדים של קופסאת הכתיבה שלי:
"ואחת היא אם בדמיון , בחלום או באופן מוחשי קורה הדבר."
יש איזה חוט דק וסמוי המבדיל בין דימיון ומציאות.
יש והחוט נעלם, יש שהוא חד כסכין.
אני כבר לא מוטרד מהרעידות שלו, מההיעלמויות שלו.
מחוסר היציבות שלו.
לכן גם לא מנסה לעשות סדר בדבריי.
אין בי צורך יותר להדביק תוויות.
זה דמיוני והאחר מציאותי.
האריה הכחול מנסה בכל זאת לרשום הבדלות שכאלה.
כי אחרת, הוא חושש, יפלשו אל תוך עולמו, דיבורים ומעשים שאין להם מקום בעולמו.
הוא חושש שהדימיון יהפוך לפח הזבל היקומי של עולם המציאות.
לכן הוא כלכך מבקש שאהפוך להיות להיט.
כדי שבגופי הוירטואלי אהפוך למחסום והמסנן בין עולמי לעולמו.
כבר לא חשובה ההערה העתידית שלא נתתי לו לכתוב.
כי הכל חד הוא.
אין עולם כזה ועולם אחר מובדלים ביניהם.
אך כן הולכת ונבנית שרשרת הרים גבוהה,
המסתירה את העמקים הירוקים שלי.
כדי מי שיגיע לכאן, יגיע עם מיטבו.
כדי שיוכל לגעת בפרח שפורח כאן.
כדי שעולמי השברירי יוכל להתחזק.
גמזו מציאות.
המציאות בה אני בוחר.
לפתע, הוא מתרומם שוב ומביט בי בשאלה,
"והאהבה, עליה אתה מוותר?"
החלון הרי עדיין פתוח עבורי,
אני ממשיך בינתיים כאן.
אני ממשיך בדרך בה זימרנו
סביב מדורות הסתיו
אני ממשיך בדרך בה נדרנו
כי לעולם נאהב
הוא מלמל משהו על אהבה ו- care אל תוך פרוותו,
ונרדם.
אני ממשיך בדרך הדוהרת
אש בכפות רגלי
אני עולה בדרך הבוערת
מול השקיעה בגיא
*לקחתי מהמילים של "הדרך חזרה" של אהוד מנור ושיניתי מעולמי.
| |
גופי מדבר (א)
הוא שוכב לו שרוע מרוצה מעצמו בפינת החדר. מידי פעם קצה זנבו הכדורי משרטט את קיומו. מעיד על בעליו המרוצה. סדק עיניו מעיד שהוא כאן משגיח וער למתרחש. הוא הרי העד לכל ההתרחשויות המוזרות לאחרונה. אמנם עדות של אריה כחול לא תופסת בדרך כלל, משום ההנחה הגורפת לאי קיומו. אך מבחינתי אין עד משובח יותר.
הכל החל כאשר לפני שישה ימים הוא נעלם. לא דאגתי, כמו פעם, כבר התרגלתי לגיחות המוזרות שלו. תמיד הוא שב וממשיך כאילו אף פעם לא הלך. יומיים לאחר מכן הוא חזר. הפעם, הוא שב מאוד עייף. הליכתו הייתה איטית. אפילו הכלבים לא הצליחו להוציא אותו מפינתו הקבוע בפטיו.
אני דאגתי, כי לא הצלחתי לקלוט אותו באף ערוץ מהערוצים הרגילים. בדקתי את האנטנטות שלי וגם את הממסרים. הכל נראה כרגיל. האמת, שדי דאגתי. הרי שנים פיתחתי את יכולתי לשמוע את המתחולל בו. להאזין באופן אוטומאטי לפכפוך הדם בלב. להתרגש מהאוויר השורק בריאות. אפילו את הדקירה הקטנה שבגב יכולתי לחוש עוד לפני שהעצבים התריעו למוח. והנה כלום. אין רחשים ואין שידורים. כדממה שלפני סערה גדולה. סמיכה ומפחידה.
באותו הלילה התעוררתי בבהלה, לא מבין היכן אני. האוויר היה חלבי. אלפי אורות מנצנצים. רעש גדול של התנפצויות רבות, איים להחריש את ראשי שניסה להבין ולהתארגן. האריה הכחול ישב בפינת החדר מביט בי מעומק עיניו. שלא כדרכו הוא לא דיבר ולא הציע את פתרונותיו המשונים. הפעם הייתי לבדי. לפתתי את ראשי בידיי, מנסה לנער את התוהו הקר המאיים הזה. הלום והמום הסתובבתי בחדרי, פוחד, אך משום מה בוטח. כנראה משום נוכחותו של האריה בחדר.
לאחר זמן, מתוך כל ההמולה שסערה סביבי ובתוכי, בקע דגדוג, כמעט לא מורגש. קול בקע מתוכי. הוא היה מוזר כי לא הבנתי מיהו ומהו. אך היה בקול הזה משהו מרגיע ומוכר. קול עתיק, מחוספס בקשקשיו. הקול הלך והתגבר והתחיל להפיג את עשן החלב הסמיך שבתוכי. הקולות התחילו לקבל משמעות. טונים ומילים. את סיפור חיי אני שומע. גופי מדבר אלי ואני מקשיב. פעם ראשונה שאני מצליח להקשיב. מעבר ליכולת שהתפתחה בי לשמוע ולהאזין לו, לראשונה בחיי אני מקשיב לגופי.
עתה אני יודע, כי פעם, בימי ינקותי, ניחנתי ביכולת הזו שהלכה לאיבוד לאיטה. אז, גופי היה מדבר ואני הייתי מקשיב. לאיטה, ניבנתה מחיצת זכוכית שקופה מאוד ודקה. לא מורגשת בכלל שחצצה ביני לבין גופי. לא מאפשרת לי להקשיב. במשך השנים, מפאת כורח השברים שעברתי, מצאתי ערוצים חליפיים לשמוע ולהאזין לו, לגופי. אך להקשיב נבצר ממני, משום אותה מחיצה דקיקה בלתי ניראית. עתה אני יודע, כי באותו הלילה המחיצה שבתוכי התרסקה, מביאה פרץ סערה של אנרגיה עתיקה אשר הייתה אצורה בי כל אותם שנים.
רק לפני שבוע, התהלכתי כמסונוור שמח. לא רואה את עיוורוני ולא מבין את קצה הארץ אשר אני צועד בה. אני מתחלחל היום, כמה הייתי קרוב לסיום. עדיין לא מובטחת לי ההצלחה. אך עתה אני מקשיב לשידור המרכזי, ישירות מהאולפן. ללא תחנות ממסר שממסכות את המילים ומערבלות אותן לידי תנועות שפתיים חסרות פשר.
חבר הביא לי מפה עתיקה של המסע לארצותיי.
הוא המתין לי שנים כה רבות.
הוא שונה, למרות זהותו המוכרת.
גם אני שונה.
חברות פיתגורית שכזו.
| |
אישטבן
ילד מתעורר מתעטש, לעוד בוקר של כלום. עדיין אבוד בעולם מסוייט של מאום. נטוש בראשית ימיו. מנסה למצוא אחיזה ואין.
הרבה אירועים עברו בימי כחרוזים שנתיב מחברם. חוט עלום ומוזר שנשזר להביא אותי לכאן ועכשיו.
באותם ימים, התעוררתי שוב לעוד בוקר של כלום, רק שבאותו היום התעוררתי מתעטש.
מִתְעַטֵּשׁ
לְהִתְעוֹרֵר מִתְעַטֵּשׁ זֶה כְּמוֹ אֵשׁ
מַמָּשׁ מְחֻרְבָּן
הַכֹּל הָיָה מָלֵא אָבָק לָבָן
שֶׁל רְסִיסֵי חָלָב
צוֹרְבִים כְּאֶרֶס עַקְרָב.
בְּעֵינַיִם בּוֹכוֹת עַד זוֹב
הִגַּעְתִּי מְדַדֶּה לָרְחוֹב
הַכֹּל לוֹהֵט כְּחָלָב מְלֻבָּן
עִם רֵיחוֹ הֶחָמוּץ שֶׁל הַחַלְבָּן.
מֵהָרְחוֹב הִתְגַּלְגְּלָה אֶל הַגַּן
צְעָקָה: אִישְׁטַבָּן.
מִתּוֹךְ הָרְסִיסִים
נָצְצָה חֶרֶב-צְבָעִים
בִּשְׁלַל צָהֳלָה
עִם רַעֲמָה כְּחֻלָה.
הָאַרְיֵה צָעַקְתִּי
הַכָּחֹל צָחַקְתִּי
הוּא יַעֲזֹר
הוּא יָבִיא אוֹר.
בְּחֲרִיקַת צִפָּרְנַיִם
נִבְלַם אַפַּיִם.
לְשֵׁרוּתְךָ אָדוֹן צָעִיר
אֲנִי אִישְׁטַבָּן הָאַבִּיר
בֵּן לַהוּנְגָּרִי
אָחִיךָ אֲנִי נַעֲרִי.
נָשַׁק לִי בַּמֵּצַח
כְּמוֹ רִפְרוּף שֶׁל נֶצַח.
דּוֹהֵר נֶעֱלַם
מַשְׁאִיר יֶלֶד נִדְהָם.
הַשֶּׁמֶשׁ פִּזְּרָה
שְׂרִידִים שֶׁל אוֹרָהּ
הִתְעוֹרַרְתִּי לְאוֹר כָּתֹם
עוֹד מְצַפֶּה לְחֹם.
ומאז עוברים חוטי חיי ונשזרים בצעקתו של אישטבן ובנפנוף חרבו רבת הגוונים. ועוד התחבר לו האציל ההונגרי עם גבירתו (שעוד רבות יסופר בה) ויחדיו הובילו אותי מחרוז לחרוז. שוזרים חיים ותופרים שסעים.
| |
הערה עתידית
הערה של עתיד בשולי הדפים.
הערה על דימיון ומציאות.
אולי הערה של דימיון ומציאות?
עדיין לא ברור לי.
אני לומד.
דימיון ומציאות חוברים כאן במרחבי ישרא.
כולם מכירים ויודעים.
יש איזה חוט דק וסמוי המבדיל ביניהם.
יש והחוט נעלם, יש שהוא חד כסכין.
אני מעט מוטרד מהרעידות שלו, מההיעלמויות שלו.
מחוסר היציבות שלו.
לכן אני מנסה לעשות קצת סדר בדבריי.
ולו רק בשביל להדביק תוויות.
זה דימיוני וההוא מציאותי.
התגובות על הפוסט של שאגת האריה הכחול העלו בי את נושא הדימיון מול מציאות, או להיפך.
עדיין לומד למיין.
כמה דמויות רצו להשתתף בכתיבה. האריה הכחול היה ראשון הקופצים, אך פסלתי אותו על הסף. כי הרי נחשד כדמות דימיונית בלבד, ואיך יוכל להיתפס כרציני? גם כמה מחבריי בהווה ובעבר התנדבו, בכדי להקל עליי. אך שוב נאלצתי לפסול אותם משום שמעורבים הם במעשיי יצירתי בשיעור אשר יחשידם באהבה יתירה.
אז היטלתי את התפקיד עליי. האיש שהציג לראשונה את האריה הכחול.
משום שאני מעורב מידי.
משום שאיני מדען נפשות.
משום שאיני תלמיד חכם היודע להבדיל באמת בין דימיון למציאות.
לכן, כל שהירשיתי לעצמי הוא להעיר הערה הכרחית לקורא העתידי של סיפוריי בכלל, ועל דמות האריה הכחול בפרט.
דמות זאת אמיתית למדי.
דומה באמיתותה לאשר מכיל ליבי, או לכף רגלי הכואבת תדירות.
רגש או כאב.
פרי דימיון או מציאות קיימת?
כל אחד ועולמו.
אצלי גם זה וגם זו קיימים כדי מישוש.
כדי טעימה ובכך דייני.
בכך אני נוטה לדעת את קיומם המציאותי.
כך גם האריה הכחול.
איני יודע איך הייתי היום לולא היה באמת קיים בתוכי.
כמו הלב, כמו הרגל.
הוא יודע להכיל ולבטא.
לחייך ולכאוב.
מובן כי ניתן לשאול עוד ולהרבות בקושיות, אך לי די בזאת.
ניסיתי גם להיזכר כיצד מופיע יציר דימיון?
יציר.
משמע מישהו או משהו צריך לבוראו, לייצרו.
אולי מישהו ייצר אותו עבורי, כמו שיצר את השמש במסלולה ואת הלב במקומו.
ואם נוצר, האם הוא בבחינת דימיון?
עתה משנוצר, האם הופך יציר דימיון לבן חוקי של המציאות?
לא יודע.
אני במבוי סתום כאן.
ניסיתי לבחון מזוית אחרת את מופעו הראשון של האריה הכחול בחיי.
מופע של שאגה.
אני משחק עם אחי את אחד ממשחקי האימים שלנו.
אני נס על נפשי.
ברור לי שאם אשתהה וחס וחלילה אקפא על מקומי, תשיגני ידו הארוכה של אחי.
בדמותו או בדמות שליחיו המעופפים.
ובכל זאת קפאתי על עומדי בשומעי את השאגה.
הזנחתי כל כלל זהירות שלמדתי בחיי הצעירים וקפאתי במקומי.
נראה לי שדימיון או יציר דימיון לא היה גורם לי למעשה טיפשי שכזה.
כי הרי ידעתי כבר בעבר את תחנת מגן דוד אדום.
טוב. גם את עצמי לא שיכנעתי כל כך.
דימיון או מציאות.
הכל בעיני הקורא.
יחליט הוא.
אני במציאות בוחר.
ובה אני דבק.
יש עוד כמה מילים בקצה התחתון של הדף, אך באמת איני מצליח לפענח את כתב הסתרים הזה.
נראה לי שהאריה הכחול כתב אותו.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
