 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
הערות שוליים
שבתי מסיבוב הכלבים ובאמתחתי גבינת העיזים המשובחה של פּאקי ודבש פרחי הרוזמרין שהיא קנתה בשבילי בהרים. עיסקה לא רעה עבור זיתים במלח. שבתי והאריה חיכה לי נחוש כמו תמיד, הפעם עם תקתוק שעון הדוקסה שלא מרפה. הוא הניח את השעון קרוב קרוב אלי, כדי שלא אפספס את הרגע בו נצא למסע. בינתיים תחכה מעט, אני מבקש ממנו. תן לי להתבשל עוד מעט במיץ שלי. חמישים שנה ועוד יום או יומיים לא יזיקו לתחמיץ. אולי יְכולתי להיעלב אפילו תשתבח.
עכשיו אני בהיסוס. כתבתי אתמול את הקטע כמבוא לתוך האלימות שבחיים. ועתה, לאחר המופע שנתן האריה הכחול, כולם מצפים לעוד ערב נוסטלגי שלי בפאטיו עם כחול הרעמה. זה מזכיר לי את החידה המפורסמת בבית כאשר הייתי שואל את ילדיי מיהי אותה חיה שפרוותה כחולה, ליבה כאריה וקוראים לה אריה כחול? נו באמת, מיהי, היו עיניהם נוטפות תקווה מנצנצת לעוד הרפתקאה של לפני שינה.
אך אתמול, כל שרציתי לדבר עליו הייתה האלימות. ללכת באותו תלם שמסתיר בפניך את העולם הגדול של מבוגרים. כמו ילד. לך תבין איך זה באמת עובד שם בתוך קיפלי המוח של האנשים הגדולים. לרגע הייתי כאן בעולם האנדלוסי שלי ובמשנהו נעתי יובל שנים לאחור עם אונגה ואריה כחול ומר אייזן. הכל התחיל מכך שנתקלתי בחנות בשעון מעוצב תוצרת דוקסה. אני מבוגר מספיק להתעורר מתקתוק של שעון עתיק. להתעורר אל תוך החיים היום ולהבין שאני בגיל המתאים כבר להפוך למושא אלימות קל מידי. אלימות כנגד אנשי דור הזהב. עצם המחשבה כלכך מעליבה, ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה פירושו לעבור את ההשפלה של האלימות עצמה.
אני עסוק בעצמי בדרך כלל. אך יש לי גם שומרי סף פנימיים. כאלה שמעירים אותי כדי שלא אלך לאיבוד בתוך עצמי. האריה הכחול. כן, אני יודע שחלקכם חושבים שהוא לא באמת קיים. אך האמינו לי שבלעדיו הרי הייתי כבר מזמן נם תנומה שלא מתעוררים ממנה. האריה הכחול הזכיר לי שאני צריך לפחות להיעלב. כן, להיעלב. על מה, שאלתי. על מה שקרה למר אייזן הזקן, הוא הזכיר לי. למר אייזן?! אני התפלאתי ופשפשתי במכונת הזמן הפרטית שלי. כן, כן, כך האריה הכחול שבי, אפשר, בטח שאפשר להיעלב על אירוע שהתרחש לפני יובל שנים.
זו משימה לא פשוטה. שלא כמו בעלבון פרטי של כאב שלי מהילדות, כאן מדובר בלהעלות באוב כאב של איש מבוגר אשר בכלל לא היכרתי. איש אשר נהניתי מהגזוז הצבעוני שלו ואשר העניק לי מהפירה הקסום של ימי ילדותי. נראה אם אני מסוגל לכך בכלל.
| |
להיעלב עבור מר אייזן
1. בלילה
פתאום באמצע הלילה ריח מוכר אך זר. החום שלא בא אל אפי כבר זמן רב. בחוסר רצון מסתקרן התהפכתי אל הריח. הגוף השעיר והמתוק הזה. לא להאמין שאחרי כלכך הרבה זמן הוא הופיע שוב. אוף איתך, אני פולט. דווקא באמצע הלילה אתה מופיע. והוא רק מגרגר כדרך החתולים. אתה יודע מה זה לנקות אחריך את המיטה? מחר כל הבית יהיה מלא בשערות כחולות! את כל ישותך הכחולה תשית על הבית. והוא בתשובה מגרגר ביתר שׂאת ומתכרבל אל חיקי. ממנו כבר לא אפטר הלילה. דיבור ארוך יש לו אלי, אחרת היה מגיע בבוקר. אם הגיע במחצית הלילה כדאי שאצטייד במלאי קפה וקרקרים.
התגלגלתי מחוץ ללפיתתו וגלשתי במורד הקומה למטבח. עשיתי את כל מה שאני יודע על קפה וחיכיתי בפאטיו. נו איך לא? נרדמתי. שוב הריח הזה העיר אותי. הוא ראה שאינני חוזר ובא אחרי. לא מוותר לי ולגחמות השינה המוזרות שלי. קפה! כך נזכרתי וטסתי בבהלה למטבח. הקפה התחמם לו בקָפֶטֶרַה החשמלית, ממתין לי. עם קפה וצלחת קרקרים חזרתי לפאטיו ופניתי לאריה הכחול, נו, אמרתי לו בפולנית צחה, מה קרה עכשיו? רוזן ואריה גמהם זקפו אוזניים מחכים למוצא פיו. הם הבינו עוד לפניי שטיול הבוקר לפאקו יתאחר היום, והצטנפו להם בפינות, ממתינים ליקיצת הסנוניות.
אתה צריך להיעלב, פתח האריה ואמר לי.
להיעלב?! משכתי את ראשי לאחור בתמיהה.
כן, עלבונו של מר אייזן לא ימתין לך לנצח.
מר אייזן, מר אייזן, מיהו מר אייזן לעזאזל? אני שואל אותו.
בלי לשון גסה הוא משיב לי. מר אייזן מחכה לך כבר יובל שנים שתיעלב בשבילו, ואתה שכחת מקיומו.
האמת, שמשהו בשם הזה גירד לי בקצה הפדחת, אך לא יכולתי להניח אצבע על זהותו.
מר אייזן, ממשיך האריה בשלו. מר אייזן וחתיכה נוספת של קנה סוכר.
מר אייזן של גזוז במחיר של סודה.
אומר לך משהו?
כלום. נאדה. איך שאני לא מסתכל על זה, אני נתקע באפילה מוחלטת.
מכאיבה.
אני מגיע למקומות שאבדו ואינם.
אה, עיניו של הכחול נאורו, פירה בגן בנימין.
את זה אתה בטוח זוכר!
היד שלי היכתה על מיצחי העבה והסתום.
נו בטח, מר אייזמן. איך יכולתי לשכוח?
אייזן, אייזן, מתקן אותי האריה.
אה טוב, טוב אני פונה לאריה, ומדוע אני צריך להיעלב בשבילו?
והוא מסביר לי לאט לאט, כדי לחדור את קשיות ההבנה שלי: כי אף אחד לא נעלב בשבילו עד היום.
שיהיה, אך למה דווקא אני ולמה הוא זקוק לעלבון היום, לאחר 50 שנה?
אתה באמת לא זוכר! כך הכחול.
אני אנסה שוב...
אתמול בחנות השעונים ראית שעון דוקסה.
ואתה מצחיק שכמוך, ניזכרת בשעון אומגה דק שקנית לאבא שלך בשוק הפשפשים באמסטרדם. נו באמת, רק אצלך שעון דוקסה מזכיר שעון אומגה. אפילו ששניהם שעונים של פעם, אך כל אחד מהם עולם בפני עצמו. בערך כמו שבכפר של אריות צהובי פרווה תתחיל לשבח את משפחתי הכחולה. לא רק שאין מערבבים מין שאינו במינו, אלא שיש בכך משום סכנת נפשות רבה.
את שעון האומגה של אבא נעזוב לעת עתה.
בוא שדות יקירי נתרכז בשעון הדוקסה.
טוב, אז אני אלך לגגל דוקסה ונראה מה אקבל.
למזלי, אריות כחולים הם זן בלתי כעיס ובלתי עציב. האריה הסתכל עליי במשנה רחמנות והבטיח לי שעדיין מר אייזן ושעון הדוקסה שלו לא מופיעים בממלכת גוגל.
אה, פתחתי זוג עיני עגל, למר אייזן היה שעון דוקסה. עכשיו אני מבין.
בעצם, לא הבנתי כלום. למר אייזן היה שעון דוקסה ואני צריך להיעלב עבורו.
זה כל מה שנודע לי עד לכאן.
תשמע, אני פונה אליו בטון מעט עייף, הבטחתי לפּאקו שאביא לו הבוקר מהזיתים של אונגה וגם אני רוצה לשתות קפה עם פּאקי. אני יוצא עם רוזן ואריה לסיבוב וכאשר אני אחזור נמשיך. בינתיים תנוח לך כאן בפאטיו.
קיוויתי גם שכמה קשרים נוירונים שבי יקומו לתחייה ואזכר בעוד משהו.
עוד לפני שהוא הגיב כבר יצאתי עם הכלבים לסיבוב בוקר מאוחר, מלא בתהיות על העלבון שנישכח ממר אייזן.
| |
שיח אהבה
כמו מונולוג וחצי
של מילים אחרות
שבו כתבת לי.
מוּל כִּבְשָׁנְךָ
אֲנִי עַל בִּרְכַּיִם
כְּרוּעָ
צוֹרֶבֶת מִמְּךָ
בִּלְשׁוֹן רַחֲמִי
הַמְּאַהֵב
אני רק נתתי את המילים שלי בטעמייך.
בכך אולי הפכתי אותך למקום גברי יותר מאשר שיערתי.
אך ברור, כי את האישה שאנאוהב.
באמת, אני חסר תשובה סדוּרה.
אך הנה, קפצתי על ההזדמנות.
אפשר לי לאמץ מילים דומות ולתלות אותן כמילים שלי.
אולי כתשובה, או למידת השוני שבינינו.
מוּל כִּבְשָׁנֵךְ
אֲנִי עַל בִּרְכַּיִם
כָּרוּעַ
נִצְרַב בִּלְשׁוֹנִי
מִלְּשׁוֹן רַחֲמֵךְ
הַמְאַהֵב
המילים שלך יותר עמוקות, ברור (?).
... או על פרשת דרכים.
שלי, גורמות לי לגמגום.
אֲגַמְגֵּם הַיּוֹם עוֹד וְעוֹד
כְּדֵי שֶׁמָּחָר אֶהְיֶה רָהוּט
| |
ריקוד האבק
איש אחד לא יכול לצייר תמונה אמינה של ארץ באפריקה.
וודאי שאני בכתיבתי למען עצמי לא יכול.
אני כותב את אשר עיניי הצליחו להכיל והן די מוגבלות, עיניי.
קיימים דברים כלכך יפים בחברה הדרומאפריקאית. לו רק יכולתי להעביר אותם בהינף אות לכאן.
הבוקר למשל הייתי בחברת נשות קוסה (Xhosa).
לא, לא באמת, רק בכאילו.
בחלומותיי.
קמתי עליז ושמח ושר ומתפלל ורוקד (אם אפשר לקרוא לטלטול הגופני הזה ריקוד, אך בעצם כל תנועה היא ריקוד. אני לא שוכח מהזה להיות חסר יכולת לנוע).
קמתי כך ונזכרתי בביגמאמא. כשמה היא והרבה יותר מכך. הרבה יש בה מכל דבר והכי הכי הרבה לב.
באפריקה, כאשר התמקמנו במחנה, היינו מגייסים עובדים מכפרי הסביבה.
נשים וגברים.
בבוקר הם היו מגיעים ולקראת חשיכה הם היו חוזרים לבתיהם.
כמו רוח סופה היו מגיעות עובדות המחנה כל בוקר.
הגברים התנהלו בכבדות שהיא מתנת הגברים בלבד. כבדות של מנהלי היקום.
של תחליפי בורא העולם.
אחרת אי אפשר להבין את המיצוי שיש בצעדים הכבדים והאיטיים שלהם.
טוב, לא היו להם תיקי השקעות לטפל ואפילו לא שני פקידים להתעמר בהם.
סתם גברים אפריקאים שמחים בחלקם ויודעים את מיקומו החשוב של הגבר ביקום.
כן כן, כך עד שהיו מגיעות הנשים.
מותירות את הגברים המהלכים בחשיבותם להתאבק בשובל שהשאירו אחריהן.
בימים הראשונים ראיתי את התופעה, אך לא התייחסתי לחשיבות שבה.
כי הכל היה חדש והייתי צריך לדרג את החיים באיזה סדר חשיבות יורד.
ריקוד האבק, לא תפס את החשיבות הראויה לו בתחושות הבוקר שלי.
למרות שהוא היה חשוב מאוד.
גם כאשר התפזר אבק הבוקר יכולתי תמיד ליהנות מחיוך אישה ורצינות של גבר.
לא הבנתי את התופעה עד שבוקר אחד מצאתי את עצמי בשעה מוקדמת, בשער המחנה.
האוטובוס פרק את העובדים שהוא אסף בכפרי הסביבה.
אנשים מתמתחים ירדו ממנו באיטיות אופיינית של בוקר.
עדיין קשורים לקורי השינה שהותירו בבתיהם.
עייפים ובוחנים את היום שמצפה להם בעומס של שעות שלא יסתיימו כלכך מהר.
הגברים פנו להם בצעדיהם האיטיים והמוכרים לי משעה מאוחרת יותר.
והנשים, הן התכנסו במתחם סגור בקירות וללא גג.
ביגמאמא פתחה את פיה במה שנשמע כתפילה חרישית. תפילה מצוירת לשמים במכחולים עדינים. כמעט ולא נראים.
אחריה באו כל שאר הנשים מזמרות גמהן בנוצות קולותיהן.
בלי שהרגשתי הפכה התפילה לשירה של נשים שנעות בשקט וקולות שעולים ומתחזקים.
עמדתי מהופנט.
כך הן עמדו ושרו ורקדו למשך כעשר דקות.
לאחר מכן הן פנו בסערה לעיסוקיהן.
כך כל בוקר.
תפילה-שירה-ריקוד של בוקר.
ניפלא.
חשבתי שזה ייחודי לבנות שבט הקוסה להתחיל כך את הבוקר.
וכמה שטעיתי.
אחר כך בביתהחולים ראיתי את הנשים (רופאות ופקידות ואחיות וכוחעזר) כך פותחות את הבוקר לפני תחילת מישמרת.
את הנשים בכפר של ג'רמיה נוהגות כך.
הסתבר לי שהמנהג הנשי הניפלא הזה קיים בהרבה מקומות.
במחשבותיי ההזויות ביותר אני לא יכול לצייר פתיחת בוקר כזאת בעולם המערבי.
כמה חבל.
ולמה רק נשים אימצו להן את המנהג הנהדר הזה?
| |
כחל סגול החזה
תכירו, זהו Lilac chested Roller.
קרוב מישפחה שלו בארץ הוא הכָּחָל.
השם העברי שהוא יכיר אחרי שילמד עברית יהיה משהו כמו, כָּחָל סגול החזה.
מכנים אותו רולר כי הוא יודע לבצע תרגילים אוירונאוטים מרהיבים.
אני מאוד אוהב את צבעי התותי-פרוטי שלו.
העיקר שפוסט האלימות לא ימשיך להתנוסס בראש הבלוג...
| |
תחבושות
היום הזה הוא יום קשה.
פעם כתבתי על פצע של ילד.
דִּמַּמְתִּי
בִּצְוָחָה
שֶׁהָפְכָה לִצְעָקָה
שֶׁנָּדַמָּה לִדְמָמָה
אִמָּא וְאַבָּא
הֵסִירוּ תַּחְבּוֹשׁוֹת
גְּלָדִים כֹּה שְׁקוּפִים
מְשַׁמְּרִים אֶת כְּאֵבַי
רַק מָקוֹם אֶחָד
לֹא נִנְגַּע
לֹא נֶחְבַּשׁ
לֹא מַגְלִיד
שָׁם
הַזְּמַן טָוָה קוּרָיו
סְבִיב עֵינַי
בִּקֵּשׁ אֶת עִוְרוֹנִי
עֵינַי כְּפוּתוֹת
בְּפַחַד
שֶׁל צְחוֹק מַבִּיט
קָפוּא
מָתַי אֶגְדַּל
מֵעַל הַכְּאֵב?
רוֹצֶה לִישֹׁן
ולְהִתְעוֹרֵר גָּדוֹל
חָזָק וְקָשֶׁה
כְּמוֹ אַבָּא
לֹא רַךְ כְּמוֹ אִמָּא
תחבושות.
אני לא מצליח להיפטר מהמילה הזו.
מההרגשה הזו.
מהידיעה הזו.
וזה רק ילד אחד.
להכפיל ולשלש ולרבע.
מאות אלפים, מיליון, אולי יותר.
ערמות של תחבושות.
הר של תחבושות.
עקובות מדם ילדים אנוסים.
לא צריך להגיב, רק לקרוא.
אנא, תקראו כאן.
| |
על נייר טואלט
ג'רמייה הזכיר לי השבוע את המסע שלי לראות פניניות (פניניה חבושת קסדה Helmeted Guineafowl). מסע מטופש לכל הדעות. כי כמו שיש דרורים בארץ בכל מקום, כך יש פניניות באפריקה. כל אפריקה מלאה בפניניות. מוקדם בבוקר הן פושטות על איזורי מגורים וחוות חקלאיות ומנקות את אפריקה מזרעים וגרגרים למיניהם, ונעלמות. עוד לא גיליתי את הסוד לאן נעלמות הפניניות במשך היום. טוב, אפריקה היא ממש גדולה ולך תדע מה הן באמת אוהבות ואיזה צל מסתדר להן עם הניקוד שלהן. אפשר למצוא אותן בכל מקום. על סדינים וחולצות, על סימניות ועטיפות יומני ביצפר. על נייר טואלט. הן באופנה, לכל טווח הגילאים והשימושים. אך אני רציתי למצוא אותן בסביבתן הטבעית.
אמרו לי לעלות למידבר. לעלות במשמעות להגיע כמה שיותר צפונה. צפונה זה טוב, כי אוכל לראות עוד עצי באובב קסומים מימים אחרים. ומידבר תמיד טוב בעת החורף היבש והקר. ככה זה בחצי הדרומי הכל הפוך. הירח שנראה מתרוקן מתמלא בעצם. שעוני שמש נעים בניגוד לכיוון השעון. ברור שגם נוהגים בצד ההפוך. מדינה הפוכה היא דרומאפריקה. מדינה ש- 15 מיליונים מתושביה חיים מתחת לקו העוני. מצחיק. אתם יודעים מהו קו העוני של האו"ם? דולר ליום. כן 15 מיליון איש חיים מתחת לדולר ליום. והם חיים. נו טוב, הם בחברה טובה של משהו כמו מיליארד אנשים ברחבי העולם. הכל עניין של הגדרות. ויש את אלה השמחים בחלקם, כי הם מרוויחים 2 דולרים שלמים ליום. חמישה מיליונים מהם והם המאושרים באדם. אמרתי לכם, הכל הפוך שם.
אני סוטה. הרי הייתי בדרכי צפונה לזימבבואה שנשיאה ועוד כמה חברות ענק מנקים מכל מזון. נסעתי בכדי לראות פניניות בסביבתן הטבעית. הגעתי והיה שם מידבר. שקט. פעם ראשונה שבאמת נסעתי לבד. לחפש ציפורים. עם טלפון וסוללה נוספת, אך לבד.
בחתיכת המידבר שהתמקמתי בה, סמוך לגבול שבין זימבבואה לדרומאפריקה לא היה הרבה. בבוקר כאשר האוויר עוד לא לוהט מידי (חורף של 30 מעלות ביום ו- קרוב לאפס בלילה) אפשר להנות מפריחת חלבלוב קוצני. אין שם הרבה יותר.
נראה שהיובש הבריח את כל בעלי החיים מהאיזור. ידעתי את זה ולכן היה לי את האומץ להגיע דווקא לאיזור הזה. הרי אני מחפש ציפורים. והן יודעות לעוף ולחטט דווקא באיזורים צחיחים. לחפור את הזרעים מהארץ היבשה שסוגרת עליהם עד בוא האביב.
שעות רבות ישבתי לי שם בצל פינת הכלום ההיא מול ספק שלולית שנותרה לה בחורף ההולך ומתייבש. בכדי ליפות את המראה הגיע חופמי שחורלבן אפריקאי שנקרא חוֹפְמִי הַנַּפָּח (Blacksmith Plover). הוא לעס מיני תולעים חצי מיובשות ואני לעסתי בשר מיובש (בילטונג). ריח הבשר או נוכחותי הזרה הביאו את הפניניות בהמוניהן. הן נחתו דווקא בחלקת הארץ המוצללת שעליה נחתי עם כל מטלטלי. היצלתי את הקרקרים והבילטונג מהפניניות ועד ששלפתי את המצלמה הן כבר היו בטווח אפס ממני.
שעה לפני השקיעה קיפלתי את מטלטלי, כדי שאשוב למכונית עדיין עם אור יום. שמחתי שזכיתי לראות את הפניניות דווקא במידבר (ולא רק על הדשא בחצר) ועוד יותר את החופמי ואת השקט. כאשר התקרבתי למכונית הבנתי שאני במסלול ההגירה של הזרם הבלתי פוסק מזימבבואה הרעבה לדרומאפריקה הרעבה פחות (כ- 5,000 ליום). הם מחפשים מעט מזון והרבה תיקווה. תיקווה בשבילם היא גם דולר ליום. העולם ההפוך הזה מתחיל להיות לי הגיוני. אניודע שאסור עליי שהוא יהיה כזה. אנחייב לראות את ההפקרות שהעולם מפקיר את האנשים של היבשת הזו. טוב טוב, בפעם אחרת אספר על כך. המהגרים הלאחוקיים היו בחניית יום לפני שהם יחצו את הגבול לדרומאפריקה. לתקווה. כל המחנה היה מלא עיתונים ישנים. כסות נגד הלילה המידברי בחורף הקר.
עיתונים.
לכן נזכרתי ביום ההוא. כי ג'רמייה כתב לי השבוע שעיתונים ישנים הפכו למצרך מבוקש מאוד.
כבר לא ניתן להשיג בזימבבואה נייר טואלט.
אפשר לצחוק למי שרוצה.
זה הרי עולם הפוך.
לעיתים הוא מצחיק.
ומי שרוצה לקבל תרכיז של אפריקה, בלי ההתיפיפות שאני מביא כאן, שילך לקרוא אצל אביגיל.
| |
ציפור זהובה
ציפור זהובה עם שם מוזר.
מכנים אותה ציפורעכבר.
כי היא אוהבת לאכול פירות וזרעים.
היא נמצאת רק באפריקה ובמאובנים אירופיים.
עדיף באפריקה, חיה וזהובה.
הזוג הזה צולם בהרי הדרקון בלסוטו.
שבתשלום 
| |
לקראת יומולדת
ביומשישי תחגוג אבואלה יומולדת.
היא כבר לא במיטבה. לא בדיוק זוכרת מיהי ומי מחזיק לה ידיים.
היא עדיין מחייכת ומאירה. עדיין מקלפת כל דג עד לעצמותיו הלבנות.
אך היא שוקעת.
אף אחד לא יודע כמה זמן תארך השקיעה הזו ועד לאיזה כלום היא תגיע, לפני שתשיב את נשמתה לבוראה.
אני ניזכר בימים אלה באימי עליה השלום.
לא, זה לא נכון. אימי תמיד תמיד נמצאת בחיי.
כל פעם שאני ניכנס למטבח היא כבר שם מחכה לי.
כל פעם שעוגת השבת מציפה בריחותיה את מרחבי הבית, היא כאן.
תמיד היא כאן.
אך היומולדת של אבואלה מחר והפוסט של אבא של מאיה היום הביאו לי זיכרון אחד כואב.
* * *
בימים האחרונים של אימי באתי לביקור עם בנגדול.
כבר שבועות רבים שאימי לא מזהה אותי וקוראת לי בשמות משמות שונים.
אני מתאר לעצמי שהיא כן יודעת בבפנוכו שלה מי אני, אלא שהצומת העצבי של שמי נימחק ממנה.
מעוללות הזמן של רוב גיל (שאין בו שימחה תמיד).
אני מתקרב לאימי מנשקה ומחבקה ומושיט את ידי אל בני שיתקרב גמהו.
המבט שלה כבר אינו המבט שיודע לחבק, אך הוא מאיר והיום במיוחד.
נוכחותו של נכדה הגדול מאיר חיים בליבה.
(אה, אתם לא משערים כמה אור מעלים הנכדים אצל הסבים שלהם!)
הוא מתקרב אליה ומניח את ראשו בחיקה.
היא מלטפת אותו ביד זקנה וצבוטה ורועדת.
מפיה עולים מלמולים קטועים של שירה באידיש.
כל מה שהאוזניים שלי מצליחות להציל הוא את השם שלי.
כך היא שרה לנכדה ובפיה שמי.
זה היה רגע קורע במיוחד.
רגע שקשה לשכוח.
רגע מאוד מדמיע.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
