 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
ארגון מילולי (ע"ר)
טוב לשוחח עם אנשים אהובים.
עוד יותר טוב לשוחח עם מי שמבין אותך גם ללא מילים.
הכי טוב לשוחח עם אישה שאתה ניפתח מולה הרבה יותר מאשר מול קיר או תמונה אהובה.
כך היה הבוקר,
כאשר מחשבותיי כבר נשואות לעבר ההרים המושלגים.
עוד שעות והדרכים ייסגרו.
גם למכוניות.
ואני יוצא לנסיעת מבחן לסערה המתקרבת בתנועת מלקחיים.
ממערב וממזרח היא באה,
כדי ללכוד את האביב שמנסה להתפרץ מולה.
היא לא יודעת, כי תהא עוצמתה הגדולה ביותר,
היא חסרת סיכוי מול האביב הזורם לו חרישית בנהרות התת קרקעיים.
מחכה בסבלנות לרגע הנכון.
אני מוזמן להרים כאילו עוד לא הייתי שם.
בתוליי משוועים למגע.
ואני הולך לארגן את ביתוקי במקום הנכון לי.
לארגן את המילים הכי נכונות לרגע של לפני.
לא יודע מתי אחזור.
הכל תלוי בעומק.
ואני די רדוד בימים אלה.
כמו חושש לאשר מתרחש מתחת לעור הצעיפים.
מקווה שיצליח לי.
שם מהצד האחר של העננים.
מהצד השקט של הצעיפים.
צעיפים
שִׁבְעָה צְעִיפִים נִתְּנוּ לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם הִוָּלְדוּ
וּבְכָל שָׁלָב בְּחַיָּיו צָעִיף אֶחָד יָסִיר מֵעָלָיו
שִׁשָּׁה צְעִיפִים יַשִּׁיל הָאָדָם בִּימֵי חֶלְדּוֹ
וְאֶת הַשְּׁבִיעִי לֹא יָסִיר לְעוֹלָם
וְזֶה הַצָּעִיף הַשְּׁבִיעִי הָיָה סוֹרֵק אֲרָצוֹת וְיָמִים
נִתְלָה בְּעַנְפֵי הָעוֹפוֹת הַמְּבַקְּשִׁים אֶת הָעוֹנוֹת לְחִלּוּפִין
שִׁשָּׁה צְעִיפִים נָשְׁרוּ מִן הָאָדָם בַּמִּישׁוֹר בּוֹ נָדְדוּ מִשְׁאֲלוֹתָיו
הַצָּעִיף הָאֶחָד בּוֹ צִוָּה לוֹ כּוֹכָבוֹ אֶת חַיָּיו
וְהַשֵּׁנִי בּוֹ צִוּוּ לוֹ מוֹרָיו אֶת תִּקְווֹתָיו
הַצָּעִיף הַשְּׁלִישִׁי בּוֹ רָמְזוּ לוֹ תְּשׁוּקוֹתָיו לַעֲרֹג
וְהָרְבִיעִי בּוֹ פִּתּוּהוּ חֲטָאָיו לַחֲרֹג
הַצָּעִיף הַחֲמִישִׁי בּוֹ בִּקְּשׁוּ בּוֹ יְלָדָיו שֹׁרָשִׁים
וְהַשִּׁשִּׁי בּוֹ רָמְזוּ לוֹ חַיָּיו אֶת הַמֵּתִים
וְזֶה הַצָּעִיף הַשְּׁבִיעִי הָיָה עוֹרֵג לְאֶחָיו הַשִּׁשָּׁה
לְחַיֵּי הָאִישׁ הָהוֹלֵךְ עֵירֹם וּצְעִיפָיו אֲשֶׁר הָפְכוּ רִמָּה
שִׁבְעָה צְעִיפִים נִתְּנוּ לוֹ לָאָדָם
וְאֶת הַשְּׁבִיעִי לֹא הֵסִיר לָעוֹלָם
שיר שכתבה אישה אשר פעם היכרתי.
| |
צעיף שלג
כל העולם סביב מצועף.
מסתיר מממני את השירה החרישית של האביב.
אני לא יכול עדיין לשמוע אותה.
רק להרגיש את הרעד הזעיר הזה בכפות רגליי השוקעות בשכבות החורף.
הבקרים מאוד בהירים.
מאוד צלולים וקרים.
האור הבהיר והחזק מסנוור את השמש והיא מעלה את הרוח.
שתביא כסות עננים כבדה.
והרוח מביאה.
שכבות רבות של ענני שלג כבדים ונמוכים.
והשלג יורד בשקט הרוח.
שורק את נהימת החורף.
מכסה את החלון בעוד צעיף.
צעיף שהיה.
שֶׁהוֹוֶה.
צָעִיף
הַשֶּׁלֶג מֵבִיא
זִכְרוֹנוֹת שֶׁהָיִינוּ
כְּמוֹ הַצָּעִיף
שֶׁהֵבֵאתִי לָךְ -
שֶׁנָּשַׁר מְיֻתָּר בְּמִגְרָשׁ הַחֲנָיָה.
לָבָן וּמְאֻבָּק.
לְמָחֳרָת הַשֶּׁלֶג כְּבָר כִּסָּה
מוֹתִיר אוֹתִי רוֹעֵד בִּכְאֵב.
| |
הַשֶּׁלֶג בְּאָבִיב
הַשֶּׁלֶג בֶּהָרִים
שֶׁמְּחַפֵּשׂ אוֹתִי,
מִתְחַבֵּא בֵּין הַמִּלִּים
שׁוֹתֵק.
לֹא מַרְפֶּה.
הַאִם לְלֹא הַמִּלִּים
שֶׁקּוֹרְאוֹת לָרוּחַ
שֶׁמְּרִימָה עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
שֶׁמַּרְעִידָה נִצָּנִים
לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ
שֶׁבָּא אָבִיב?
| |
אוֹרוֹת פְּרֵדָה
סיימתי להביא לכאן את הפירורים של ארץ נהדרת.
יש עוד.
הם יעלו לכאן מתישהו, איכשהו.
אך לא במתכונת של סיפור פרידה.
הבוקר הרגשתי צורך לנקד את הפתיחה מאתמול.
לשורר את המילים שניסו להתחבר למילים של פעם.
הרגשתי שאני רוצה להדגישן בעמוד נפרד, כראוי להן.
ולי.
חַם לִי וַאֲנִי מֵזִיעַ בְּיָנוּאָר.
הַקָּפֶה הַקַּר מִתְאַדֶּה בְּתוֹכִי מוּל הָאוֹר.
מִכָּל הַסְּפָרִים שֶׁבָּעוֹלָם בָּחַרְתְּ בְּ"וְהוּא הָאוֹר"*
אֲנִי הוֹלֵךְ אָחוֹרָה לְאוֹרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ.
אוֹר הַיָּרֵחַ שֶׁהוֹבִיל אוֹתִי לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ.
גַּם הַנְּפִילוֹת הָיוּ בְּפִקּוּחוֹ.
הַכְפָּלוֹת הַנִּרְאוֹת רַק מִבַּעַד דִּמְעָה.
הַצֹּמֶת מוּאֶרֶת בָּרוּר.
תַּחַת רֶגַע כָּל הַיְּרֵחִים שֶׁעָבַרְנוּ.
אֲנִי מַזְמִין אוֹתָךְ.
אַתְּ מַמְעִיטָה.
בּוֹחֶרֶת אֶת צַד הַיָּרֵחַ שֶׁלָּךְ.
הַשָּׁעָה הִגִּיעָה.
דּוֹעֶכֶת אֵלַי.
אֲנִי פּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ.
בַּחֲלָקִים.
הַמִּזְוָדָה גַּם הִיא אַחֲרַי.
מְלֵאָה בְּאוֹר שֶׁלֹּא מָצָא מָקוֹם בָּךְ.
*והוא האור / לאה גולדברג
וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר
יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקֻנָי
ר' משה אבן עזרא
תודה לאלה שהלכו איתי כאן בסיפור הפרידה הזה.
לא קל לקרוא ולהבין אותי.
מפליא עוד יותר שהצלחתם להגיב.
והיו תגובות שהאירו לי אפשרויות
שלא ידעתי.
ששכחתי גם.
שחיזקוני מאוד...
תודה לכם חברים שלי!
Greg Mort
| |
ד. ארבעה שירי ירח
א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
ג. מול הדף הריק
גמכן ג. המזוודה
חם לי ואני מזיע בינואר.
הקפה הקר מתאדה בתוכי מול האור.
מכל הספרים שבעולם בחרת ב"והוא האור"*
אני הולך אחורה לאורו של הירח.
אור הירח שהוביל אותי לכל אורך הדרך.
גם הנפילות היו בפיקוחו.
הכפלות הנראות רק מבעד דמעה.
הצומת מוארת ברור.
תחת רגע כל הירחים שעברנו.
אני מזמין אותך.
את ממעיטה.
בוחרת את צד הירח שלך.
השעה הגיעה.
דועכת אלי.
אני פונה והולך.
בחלקים.
המזוודה גם היא אחריי.
מלאה באור שלא מצא מקום בך.
*והוא האור / לאה גולדברג
___________________________
א. אִם
אֲנִי צוֹחֵק -
הַיָּרֵחַ מִיָּד יַעֲלֶה
גָּדוֹל וּמָלֵא וְגָדוּשׁ.
אֵין לוֹ מָקוֹם לִפְחָדַי
גַּם לִצְחוֹקִי יִתְמַהּ -
מִפִּנָּתֵךְ,
תּוּכְלִי לְזַהוֹת אֶת הַנֵּר
שֶׁל אֵין שְׁנַת לַיְלָה.
לִרְאוֹת
אֶת אֹרֶךְ הַקּוֹצִים
הַמֻּגְזָם -
אִם תָּבוֹאִי לִרְקֹד הַלַּיְלָה
נוּכַל אֶת הַלֹּעַ לְסַמֵּן
וְאֶת הַמַּדְרֵגוֹת הַלּוּלְיָנִיּוֹת
לְיַשֵּׁר -
כְּמוֹ כּוֹכָב בְּתוֹךְ כּוֹכָב.
26/1/2005
- - - - - - - - - - - - - -
ב. דִּמְעָה
הַלַּיְלָה
הַיָּרֵחַ שֶׁחָתוּךְ בָּאֶמְצַע
מְגַלֶּה אוֹתְךָ גַּמָּד
מְעַרְסֵל אוֹצָרוֹת
מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתָ לִי בָּעַיִן
אֲנִי מוֹדֵד צַעַד
דִּמְעָתִי
שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ
כְּשֶׁאֶקְפֹּץ
אֶל תּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
וְאֶהְיֶה לְהֶרֶף צְלִיל
זָהוּב
17/2/2005
- - - - - - - - - - - - - -
ג. צְלִיל דִּמְעָה
הַלַּיְלָה
הַיָּרֵחַ אֵינוֹ חָתוּךְ
כְּבָר לֹא מְגַלֶּה אוֹתִי
נַנָּס שֶׁמְּחַפֵּשׂ
אוֹצָרוֹת לְעַרְסֵל
עֲדַיִן מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתְּ לִי בָּעַיִן
אֲנִי מְהַסֵּס לִמְדֹד אֶת צַעַד
דִּמְעָתִי
שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ
כַּאֲשֶׁר אֶקְפֹּץ
מִתּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
כִּי לְהֶרֶף עַיִן
הָיִיתִי צְלִיל זָהוּב
17/12/2005
- - - - - - - - - - - - - -
ד. הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה
אֲנִי הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה
לֹא רָץ בִּכְלָל
מַבִּיט בַּיָּרֵחַ הֶחָסֵר
הוּא עָסוּק מִדַּי
מַמְעִיט מֵעַצְמוֹ
מַחְשִׁיךְ
בְּלִי גְּוָנִים
אֲנִי מַבִּיט הַבַּיְתָה
עֲדַיִן הוּא שָׁם
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
מִתְקַיֵּם
בַּחֲשֵׁכָה
שֶׁלּוֹ
* * *
אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי
מְלַמְּדוֹת אוֹתִי
אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
זוֹכֵר קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
מְאִירוֹת אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי
צוֹעֲדוֹת
בְּאוֹר אַחֵר
16/2/2006
וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר
יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקֻנָי
ר' משה אבן עזרא
| |
גמכן ג. המזוודה
א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
ג. מול הדף הריק
בוקר אחרון מפציע.
אתמול בערב-לילה נסעתי לומר לה שלום.
גם לילדים היפים.
ליטוף שלקחתי איתי חזרה למיטה הוכיח את עצמו כשווה שינה מסופקת.
למרות שלא נשׂאתי אותה להרדימה בשקט.
היה מאוד לא שקט שם.
ועצוב.
עתה אני צריך לארוז את כל המגעים האלה במזוודה אחת.
גם את הסיפור הזה של השמש במערב שנסכה בי ביטחון שיש לה מקום אצלי.
שלי, מקום אצלה.
כמו פרנץ ששלח את ידו למערב וכמעט באקראי הוריד את השמש*.
אני לא באקראי שלחתי את ידי ומילאתי את ליבי בשמש המערב.
במאמץ.
בכבדות.
היא הייתה גדולה ואדומה ובדיוק במידה שיכולתי להכיל.
בר-מזל אני ששמתי לב למידה הנכונה.
מידה שתשמש אותי גם היום.
עדיין מחכים לי כל הספרים והמגעים והפגישה המיועדת בשדה התעופה.
הלחץ הולך ונבנה כדי לדחוס את הכל לידי 20 קילו של מזוודה.
הרי רק רגעי המתת שוקלים כמידת הפיל הזה, שאני עוד צריך למצוא לו מקום.
כי הם תמיד כך הפילים, יש להם מפתחות לימים שעדיין אינך יודע אותם.
כך אני יושב על המחצלת ובמרכז החדר המזוודה הפעורה, שמוכנה להרבה יותר ממני.
ואני מתייאש עוד לפני שקיפלתי את הבגדים.
לכן אני מתחיל לרצף אותה במילים של הספרים.
לוקח מילה מכל ספר, בניסיון לבנות את המשפט שיתאר את רגע מפח הנפש שמתקרב אלי מהמזוודה.
להפילני.
מזלי שאני יושב על המחצלת.
הנפילה, אם תבוא תהיה רכה יחסית.
וממש לפני שהמשפט נבנה בתוכי, היא מתקשרת.
"יצאתי כבר, איפה אתה?"
הלך המשפט, מיותר, ואני נותרתי עם הערימה.
באחת הבנתי וראיתי את סדר האריזה הנכון.
אם אחסיר את כל הספרים והמילים והמגעים והפילים והזכרונות,
אני אשאר עם עצמי ועם בגדים מקומטים.
לעצמי מצאתי מקום.
בשעה אחת יצאתי לשדה התעופה.
היה קר.
הסוודר הזה, לא מכסה היטב את הבטן הגדולה שלי.
אני צריך כסות חדשה.
זו הייתה המחשבה הראשונה כאשר ראיתי את ידה מנפנפת אלי מאולם הנכנסים.
ואני בכלל הייתי באולם היוצאים.
*הַשּׁוּנְרָא וְהַשְּׁמֶטֶרְלִינְג / יואל הופמן
| |
ג. מול הדף הריק
א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
אני מוצא את עצמי מביט הבוקר שוב בדף הריק שמצאתי במחברת בלילה.
אני לא משאיר דפים ריקים.
גם לא במחיר של אי הסדר הכרונולוגי של הכתיבה.
אני מוצא כמעט עונג בהליכת עקלתון שבקריאה רצופה.
עמוד אחרי עמוד.
הדף הריק הזה עורר בי פליאה של איבוד זיכרון.
כן, כאשר איבדתי את זיכרוני, הדבר הכי חזק הייתה הפליאה שכך הוא.
שכך המוח שלי נכנע למאורעות חיצוניים לי.
אז גם הבנתי, אולי לראשונה בחיי, ששליטה בחיי היא תדמית תרמיתית מאוד.
הליכה על הר שאינו קיים באמת.
כמו טיול ביער של גדמי עצים שרופים.
והעצים השרופים הם אלה שבאו לי כתגובה לדף הריק.
הזמנים חרטו בו כתמים זעירים וגדולים יותר של צהוב וחום.
גדמים שלא זכו להיות עצים.
"זה והיערות שבהם טיילנו היום ועכשיו הם חשוכים לגמרי ובודדים לגמרי ומשהו נרעד בי כשדמיינתי אותם עזובים לנפשם בלילה גשום מאוד, סמיכים, פולטים סודות שאיש אינו שומע."
כך כתבה חברה יקרה שלי.
היא לא כתבה על שריפת יער.
גם לא על גדמי היער שהציצו אלי מהדף הריק.
זה אני שכך המשכתי וקראתי.
אני משער שהיא לא התכוונה ליער הזה, שלא נטעתי בדף הריק.
או אפילו ליער שבו טיילנו אנו.
ובכל זאת, החלטתי להעתיק את המילים האלה לדף הריק.
כי כך הרגשתי.
פעם ראשונה שאני ממלא דף ריק שחיכה הרבה שנים,
במילים של מישהו אחר.
התחושה שלי שהמילים האלה בדיוק התכוונו להיכתב בדף הזה.
עכשיו נטעתי עצים מדיפים כל טוב בדף הריק שלי.
לא סתם אדם משאיר דף ריק באמצע חייו.
כדי שיתמלא.
תמיד ידעתי להקשיב ליערות ערפיליים וסמיכים.
את סודותיהם לקחתי עימי לחיי המדבר שלי.
כי בסופו של דבר אני כן איש מדבר.
| |
ב. אבן סדוקה
א. ארץ נהדרת
עם קולות השיחה שעדיין הדהדו בי,
מחפשים את מקומם,
אספתי את עצמי ואת האבן ונסעתי הביתה.
הדרך הייתה מאוד חשוכה וסוערת.
אצלי בלב היה שקט מאוד.
יותר מידי שקט.
שקט עד כדי כך שאפשר היה לשמוע ברחובות העיר את עדר הפילים שוטף.
דוהר שוב בחיי.
ידעתי שנפל דבר כאן, אך עדיין לא שקעה הידיעה הזו למקומה.
הרי עדר הפילים יש לו תכונה שהוא פותח את המקומות הכי חבויים שבי.
והרי השערים שאותם חשבתי שנפתחו בי, ננעלו אתמול.
בקול חריקה חלוד ומפחיד.
אלו הם השערים שנפתחו בי עתה?
בפעם הקודמת שזה התרחש בי נסעתי בגשם גם.
אל אישה ממתינה.
אשר התפללה שתהא הסופה עדינה אלי.
שנוסע בין הטיפות.
היא כך התפללה ואני ראיתי את הפילים חולפים מולי.
פותחים כל פתח אפשרי שכך חשבתי שקיים בי.
ועתה הם נסגרים בחריקה מכאיבה.
כך הרגשתי וכך ידעתי.
תוך כדי ניסיון כושל להבין מהם השערים החדשים שמבקשים להיפתח עבורי.
הגעתי הביתה ונכנסתי להתקלח מכל החול שהסופה עטפה בי.
גם את האבן שטפתי.
הבטתי באבן הקסמים והיא סדוקה.
סדק עבר בה לרוחבה, פוער מרווח אפל שאינו מאפשר לראות את תוכה.
במקלחת עמדתי בוהה, לא מבין עם החול הנשפך ממני במקום דמעות.
זהו, נשברה גם האבן.
עשתה מעבר לתפקידה.
השבר שבה מנע את השבר שבי.
אפילו את צרחת היילוד שלה לא שמעתי.
עדיין רחשה האבן בכף ידי, מנסה למרוד במגעי.
מגע המים יצר בה עוד ועוד סדקים.
ניסיתי להרגיע את כאבי הסדקים.
לקלף בעדינות את החומר הדק שדבק בה בכל סערות חייה.
אולי יעלה ברק מעורה של האבן.
שמא אשמע מסדקיה קולות שימחה וצמיחה.
לאיטה היא רגעה בכף ידי.
נחה כמו כל אבן שגמרה את תפקידה.
| |
א. ארץ נהדרת
החוף היה מורכן ראש, רגיל לגשם ולרוח המכים אותו. מתקלף משיכבת חול סמויה. אני מלטף את האבן ומביט. ברק שפוגע במים הרחוקים ממני, מאיר אותה לרגע. מזכיר את הלב שנחצה בחוף הזה חודשים אחורה.
הטלפון מצלצל בצידו השני. עוד ניסור אחד באוויר המטבח ותישמע ההודעה המוקלטת. ברגע האחרון מגיע קול מהסלון, מחייך וצוחק. כלכך שונה מהחשיכה מסביב, המוכית על-ידי מטחי הגשם הסוערים מסביבי. אני אתקשר לאחר התכנית מבטיח לי הקול המצחקק מהפינה החמה שבצד השני, וסוגר.
כך הוא סגר גם ונדם לפני שעות, לאחר שסגר את המדף היחידי שהיה פתוח באותו יום שישי. עצב ופחד ההחמצה עם התיבול החריף של זיכרונות החיים, יכלו בקלות למגע שלי. כיווצו את האיש שבי. הרגשתי את החנק עולה שוב. מביא אותי למקום השנוא הזה, של הצורך להחניק את האגו המורעב והפרוע.
ירדתי לחופים, מחפש את המקום הנכון להתפשט מבגדי יום שישי הלוחצים של אגו משתולל בתוכי. הזיכרון שבמתת השמש השוקעת, הביא אותי אל המקום בו נצרבה האהבה. אל החוף הזה בו אני יושב עתה, נשטף בגשם המצליף את החוף. החיבור התרחש כבמטה קסם. כל שהייתי צריך הוא להביט באבן ההיא שדמות אישה לה. האהבה שבמקומי העמוק פשטה בי כמגוף חימום פנימי. בגדי השישי התחלפו. נרגעתי.
אני קיים נכון.
האהבה שבי היא בכל המקומות שאני מוגדר בהם.
הטלפון העיר אותי ממקומי.
כבר לא הייתי באמת זקוק לקול מהצד השני.
| |
הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה
אֲנִי הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה
לֹא רָץ בִּכְלָל
מַבִּיט בַּיָּרֵחַ הֶחָסֵר
הוּא עָסוּק מִדַּי
מַמְעִיט מֵעַצְמוֹ
מַחְשִׁיךְ
בְּלִי גְּוָנִים
אֲנִי מַבִּיט הַבַּיְתָה
עֲדַיִן הוּא שָׁם
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
מִתְקַיֵּם
בַּחֲשֵׁכָה
שֶׁלּוֹ
* * *
אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי
מְלַמְּדוֹת אוֹתִי
אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
זוֹכֵר קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
מְאִירוֹת אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי
צוֹעֲדוֹת
בְּאוֹר אַחֵר
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
