לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2004    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2004

אֵשֶׁת הַחֵן



מוֹלַלְתְּ לְתוֹכִי נְחֹשֶׁת
שֶׁל מִלִּים חֲצוּבוֹת
מִמִּכְרוֹת הַבְּרִיאָה

צִיַּרְתְּ צוּרוֹת מִלִּים
מְנִיבוֹת שָׁמַיִם לָאָרֶץ
שֶׁבִּי

אֶת אֶלֶף שְׂחוֹקַי
סִפַּרְתְּ
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי

עַתָּה יוֹדֵעַ
עַתָּה שׂוֹחֵק
נכתב על ידי , 30/9/2004 11:40  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-30/9/2004 20:30
 



מִלִּים שֶׁלָּהּ


לא, היא לא כותבת האישה שאיתי.
היא לוחשת.
היא מרפרפת בתוכי.
לעיתים.

אתמול מצאתי מילים שלה.
כאן, על המוניטור.
רק פעם שנייה שהיא כותבת לי.

זו דרכה שלה לומר לי מילים על קשיי.
בקריאה.
בהבנה.

לִי אַהֲבָה
לְךָ הַלֵּב
לִי מִלִּים אֵין
לְךָ אוֹקְיָנוֹס
עֲמֹק מִלִּים
זוֹרֵעַ רְגַעִים
בַּשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ

רוזנה


(בספרדית, cielo פירושו שָׁמַיִם וגם גַּן-עֵדֶן.)

תודה לך
האישה שלצידה אני
נכתב על ידי , 29/9/2004 18:48  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-1/10/2004 18:12
 



קריאה יזומה


לאחרונה איני קורא את כל הפוסטים שלכם.
יש לי בעיה.
וכדי שתדעו מדוע ותבינו אני כותב את הפוסט הזה.
זו לא בדיוק התנצלות.
אך זו כן הבהרה.
כדי שתבינו.

בעבר כבר כתבתי על כתיבה ובעיקר על הדיבור.
כיצד איבדתי אותו ואיך למדתי לזכות ביכולת הביטוי מחדש.
קריאה זה סיפור אחר לגמרי.

אינני יודע איך אתם קוראים.
בעבר, כאשר קראתי, לא ייחסתי חשיבות יתירה ליכולתי זאת.
קיבלתי אותה כמובן מאליו.
כעוד מתת של הבריאה ליכולת המופלאה שנקראת חיים.

לאחר שנפגעתי, איבדתי כמעט לחלוטן את יכולתי לקרוא.
המילים היו שם.
כולן.
אך המשמעות נעלמה ונאלמה.
פגיעה מוחית שכזו שאין לרופאים תשובה אליה פרט לאמירתם הידועה שזה ככה וככה וככה.

טוב, אז צריך הייתי לעשות מעשה.
התחלתי קורא והבחנתי כי משהו בי נאטם ללא יכולת להטמיע את משמעות המילים הכל כך ברורות שרצות לפני.
הקטנתי את המינון של המילים הרצות מול עיניי, ונוכחתי כי מילים בודדות חודרות למוחי ולדעתי וכן מקבלות משמעות.
צירופי מילים באורך משפט גם הם הצליחו לחדור איכשהו.
מעבר לכך, הפכתי לאיש הרואה את האור אך לא את הפרטים.
בעצם היפוכו של עניין.
ראיתי את הפרטים אך לא את האור.
המשמעות נעלמה מעיניי.

כמו דברים אחרים, איני יודע איך הגעתי לפיתרון.
אך יום אחד הוא היה שם.
התחלתי מאכסן את המילים במעין זיכרון זמני.
דיסק שליף שכזה שנמצא איפושהו בין דעתי לשכלי.
ראיתי גם שקריאה חוזרת ונישנית של אותו הטקסט גם היא מסייעת בידי.

לאחר קריאה חוזרת ונישנית התחלתי לדחוף את המשפטים פנימה כנגד מעלה זרם סמוי.
מול איזו התנגדות חבוייה.
דוחף ואיני יודע כלל לאן.
היה זה מאמץ סיזיפי.
אני דוחף במעלה ומשקל המילים מכריעני וגולש חזרה במורד לנקודת המוצא.
הקטנתי את כמות המילים שהייתי מעמיס בהינף אחד של מסע במעלה ההבנה.
עד שהצלחתי להביא את המטען היקר לתעודתו.
אוף, כמה מאמץ היה כרוך בזה.
הזעתי, פשוטו כמשמעו, בכל קריאה ולו של מכתב פשוט.
עד היום, יש ואני מזיע בעת הקריאה.
קריאה היא מאמץ בשבילי.
מעשה יזום.
משהו שעדיין לא פתור סופית.

כל טקסט שאני כן מצליח לקרוא הוא הישג לא קטן עבורי.
תמיד.
שימחה אדירה.
כי אז אני יודע שהמנוי שלי לספריית החיים עדיין בתוקף.

יכולתי משתפרת מיום ליום.
המאמץ לקריאת יחידת טקסט הולך וקטן.

יש תקופות בהן אני נראה לעצמי טיפש ביכולת הקריאה שלי.
איני מצליח לקרוא יותר מפיסקה או שתיים עד שהמאמץ מכריעני.

עתה אני בתקופה כזו.

אולי משום זכרונות המלחמה ההיא.
אולי משום ההתרגשות ההולכת וניבנית יומיום, הכרוכה במסע הסבאות שלי.
אולי משום ביקורו המרגש של בני הצעיר.
אולי משום דברים נוספים שלא נתתי דעתי עליהם.

אני מצליח לקרוא גם עתה טקסט.
לא הפכתי לחסר יכולת לחלוטין.
אך המאמץ הוא גדול מאוד בימים אלה.
ולאחר זמן קצר יחסית אני חסר נשימה.
לא יכול לקרוא יותר.

משום כך, אינני מגיב לכולם כמו שנהגתי בעבר.
משום כך אני מגיב לקבוצות שלמות של פוסטים בהינף אחד.
כמו למלא את הריאות למקסימום הקיבולת ולצלול.
עד שאתה עולה חזרה חסר נשימה.
אני מסוגל לכמה צלילות ביום.
לא יותר.

כבר היו לי בעבר תקופות כאלה.
הן משתחררות.
כמו נע במסלול ספירלי.
עתה אני בחלקה היורד של הספירלה.
לצורך נסיקה חוזרת, לגבהים.

מקווה שהמילים שלי הן בעלות משמעות.
מקווה שאתם מבינים.
וסבלניים.

יושב כאן
שדות
נכתב על ידי , 28/9/2004 11:22  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סבינה ב-30/9/2004 19:58
 



להתראות



שלושה אנו, מסתכלים על החלל שהוא מה שהותרת כשהלכת.
רוזן בפינה הרחוקה מהדלת. מחכה לזנק אם תחזור לפתע.
אריה שרוע על המיטה שלך. מתחבק עם בגדי הריח אשר הותרת אחריך.
אני יוצא מהחדר למרפסת. מהמרפסת לחדר. צופה לים, מביט לדרום מזרח. למקום שאתה הווה בו עתה.

שלושה, ואתה בלב כל אחד מאיתנו. אפשרי להתקיים בלבבות רבים. האבסורד הזה ניפרש לפנינו במלוא הדר קיומו. כיצד אדם אהוב מתקיים בכל לב בנפרד ועדיין קיים לעצמו.

טוב, אז נסעת, הבן שלי, חזרה לביתך שבישראל.
היה כלכך טוב איתך.
נכון היה.
מדוייק.
כמו חיבוק שנופל למקום המדויק הזה שנמצא בין הכתפיים לצוואר וגולש למותניים.
ללב.

אָרַגְתָּ לִי בֶּגֶד מִפְּתִילֵי אַהֲבָתְךָ.
כִּבַּסְתִּי לְמַעַנְךָ חֻלְצָה יְשָׁנָה.
כִסִּיתִי אוֹתְךָ בְּמַנְגִּינוֹת חֲדָשׁוֹת.
הִשְׁקֵיתָ פְּרַחִים חֲדָשִׁים עַל חָזִי הַסָּבוּךְ.

שלושה, וכל אחד מאיתנו עם הריח המיוחד שהותרת במיוחד עבורו.
שלושה, ואנו כבר מפנים מקום לחיבוק כאשר תרד מהמטוס בפעם הבאה.
שלושה, עדיין חשים את טעם חיבוקיך סומר בשערותינו.

היית נער שחור תלתלים.
עתה אתה איש צעיר חיוכים.

בני היקר.
תודה לך.
שאתה אתה.

אוהב,
אבא
נכתב על ידי , 27/9/2004 17:12  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-30/9/2004 13:26
 



כְּאִלּוּ שֶׁקֶט שֶׁלִּי


הַבֹּקֶר עָטַפְתְּ
שֶׁקֶט סָגֹל
מִפִּרְחֵי הַלַּיְלָה

אִישׁוֹנַיִךְ
מְשַׂרְטְטוֹת עֲדִינוּת
שֶׁל שִׂמְחָה

עֵינַיִךְ
שָׁרוֹת מְגִלוֹת
שֶׁל תִּקְוָה

שְׁקַעֲרוּרִית צַוָּארֵךְ
מַשְׁקָה מִלִּים
בְּגַנֵּי לְשׁוֹנִי

שָׁדַיִךְ
יוֹנְקוֹת טִפּוֹת
מֵחַלּוּקֵי זַעֲמִי

פִּתּוּלֵי יְרֵכַיִךְ
מַרְגִּיעוֹת כְּאֵבִים
לִמְקוֹמָם

הַלָּבָן שֶׁל יָפְיֵךְ
נִכְתַּב
בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּי
נכתב על ידי , 26/9/2004 12:31  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-27/9/2004 13:04
 



עֲשָׂרָה לִשְׁתַּיִם


בְּעֲשָׂרָה לִשְׁתַּיִם
הִתְחַרְדַּנְתִּי בְּעַרְסָל
מִתְלַטֵּף עַל עֲרֵמוֹת צְבָעִים
מִשֶּׁמֶשׁ שֶׁל עֵינַיִם עֲצוּמוֹת
חוֹשֵׁב עָלַיִךְ
גַּם לִפְעָמִים
כְּעֵרָה בְּחֲלוֹמִי

בִּשְׁתַּיִם
מִן הַפָּגָז בָּא בּוֹר לָעוֹלָם
עִם מַרְאָה צָבַעְתִּי בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
עִם מִלִּים שֶׁהָיוּ בָּחֲלוֹם סָתַמְתִּי סְדָקָיו
אֶת כָּל הָעֲנָנִים בּוֹ שִׁקַּעְתִּי
עַל כָּל צַעֲרְ-כֵם
כָּל דִּמְעוֹתֵ-יכֶם שֶׁיָּבְשׁוּ
עַד תֹּם

בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע
נִפְרַדְתִּי מֵהַבּוֹר בִּשְׁבִילְ-כֶם
שֶׁיְּבַשְׁ-תֶּם מֵחַיִּים
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיְּחַבֶּקְ-כֶם
בְּצִבְעֵי הַשֶּׁמֶשׁ כִּסִּיתִי-כֶם
עֲנָנִים רַכִּים סִדַּרְתִּי לִמְרַאֲשׁוֹתֵ-יכֶם
מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אֶת מְנוּחַתְ-כֶם
עַד יָבוֹאוּ לְשֵׂאתְ-כֶם

בְּשָׁלֹשׁ
עָלִיתִי לַגִּבְעָה
מֵהַבּוֹר לָקַחְתִּי פִּסּוֹת מִלִּים וּתְמוּנוֹת
כַּדּוּר צֶבַע שֶׁל חַיִּים שֶׁהָיוּ כָּאן
סָפוּג בְּצַעַר
הִטְבַּעְתִּיו לוֹהֵט בְּיָדַי
לוֹכֵד אֶת שְׁאֵרִיּוֹת
אִבּוּד הָאָדָם
נכתב על ידי , 25/9/2004 03:48  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-30/9/2004 18:32
 



עוּגָה עוּגָה


ישבנו בפאטיו. בני ואני.
הוא שואל על קרבות וגבורות ואני מספר. די מוכני, די לא מתלהב ובטח לא משתלהב.

ואז משום מקום הוא שואל אותי:
תגיד לי אבא, המלחמה הזאת שלך הסתיימה כבר?

אהה בהה דהה
זו הייתה תגובתי המלומדה

ולאחר מכן....

השיר שליווה אותי שנים רבות...
שנים לבנות.

עוּגָה עוּגָה עוּגָה
בַּמַּעְגָּל נָחֹגָּה
נִסְתּוֹבֵבָה כָּל הַיּוֹם
עַד אֲשֶׁר נִמְצָא מָקוֹם

לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת כָּל הַיּוֹם

ומה היה אז יותר מלחפש מקום. בחוסר הגיון של עוגות שעטפו אותנו. והרבה חיפשנו מקום. במהירות ובחוסר כלים. ביסודיות של אנשים מבולבלים. בחוסר סיכוי של מי שאין לו כלים ושאין אף ממי לקבל ולו מברג זעיר. ממש מישחק כיסאות מוסיקליים למי שלא מסוגל להקשיב למוסיקה. למי שנגדמו רגליו. אך חייב לנסות ולעקוב אחר מישחק כשכל הכלים נשברו וכל רצונו הוא פשוט להפסיק ולשחק.

אין מקום בחברה על כל רבדיה ורצועותיה. רק עוגות. אהבה למי שאין לו מקום בלב. תמלוגים למי שלא יצר כלום פרט לכאבים. עוגות חסרות טעם במרירותן.

אז מחפשים מקום בלב פנימה. ומוצאים רק הרס וגלים לא מוסברים של סערות לא שלך. המאיימות להטביע בכל רגע.

אז מה נשאר לעשות בכאוס הזה?

לברוח!

תמיד כאשר אני אומר לברוח עולות בי התמונות המפורסמות של מיבצע סיני. אלפי חיילים מצריים שחלצו נעליהם ונסו על נפשם. תמונות איומות. כל תמונה כזו מספרת את הסיפור שלא סופר של אנוש אחד. נס. על נפשו.
וגם אני נסתי על נפשי. חלצתי את נעליי. את בגדיי. את כל אשר העניקו לי ב- 25 שנים של חיים מרופדים. על נפשי נסתי. פשוטו כמשמעו. להציל את מה שניתן להציל. יחף ועירום נסתי כרוח וכסופה. רחוק רחוק. למקומות בו עין אדם לא תשרוט. בו ליבי יוותר מאחור.

ואין מושיע. לפני 31 שנים לא היה הידע. לא הייתה הרגישות. לא החברתית ולא המקצועית. סתם היינו חבורה של משוגעים. אלה שלא עמדו במוראות המלחמה. כמעט פסולת שעדיין לא מצאו לה מקום הטמנה ראוי. רחוק מכל עין. ואתה נשאר בודד. בלי יכולת. בלי שמץ של מושג מה ומי קורה אותך. לאיפה תלך מחר. ומה יקרה כשתעלה על יצועך לישון. כי שינה לא הייתה שנים ארוכות.

והדבר היחידי שנותר לך הוא לברוח. לברוח ולברוח. ככל שנשימתך ארוכה יותר כן אתה נופל עמוק יותר. כי ריצת האמוק הזו לא מביאה אותך הרחק. היא קוברת אותך עמוק יותר בגל המנופץ שמהווה ביתך. ואני נפלתי ונפלתי עד שנעתקה נשימתי. וזו הייתה התחנה הראשונה. הפעם הראשונה שהתחלתי לנשום במאמצים.

הפסקתי לברוח.

אז חדרה ההכרה הכואבת כי אתה לבדך. כי אתה אחראי למצוא את הפיתרונות למצבך. וזו הייתה תחילתה של דרך ארוכה ארוכה. של לנצח במלחמה. כי המלחמה הזו הסתיימה באוקטובר 1973, עבור רוב האנשים. עבור הנערים בלבן היא לא הסתיימה. אני מקווה שתסתיים עבורי. מידי פעם אני שולח יונה לבנה וצחה לחוש האם קלו המים. שנים רבות היא חזרה למעוני תשושה ועצובה ללא עלה של זית.
אך עם רצון להתחזק ולשוב לדרך.

דרך שזורה בבריחות והליכות
התמודדויות והצלחות
כישלונות ושוב התרוממות על שתיים.

ויונה לבנה שתמיד מתייצבת מוכנה לצאת עבורך.
כל שנה היא חוזרת למעוני פחות מותשת פחות עצובה עם זיק מתגבר של תיקווה בעיניים.
לא, עדיין ללא עלה הזית במקורה.
אך מביאה לי עלי חיים אחרים להריח ולטעום.

ואני שמח.
אז מה אם עלי זית עדיין אין לי בגני?
נכתב על ידי , 24/9/2004 11:10   בקטגוריות נערים בלבן  
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-13/4/2013 13:41
 



זכרונות מעולם אפור


תכונה חדשה הוספתי לי אחרי מלחמת יום הכיפורים. היכולת לברוח. חוסר ההתמודדות הפך לאומנות בפני עצמה. למצוא מקום נאות שם אפשר שלא להתמודד הוא עניין לא פשוט. משימה המצריכה גיוס משאבי נפש שבדרך שלפני המלחמה לא הייתה. אני זוכר שעות של הליכה ללא כל מטרה שנכתבה בעיתון, והמוכר היה גובה רק עשר אגורות לגיליון. החיים פשוט רוסקו לאלפי הליכות קטנות ודמומות. נערות שבאו דמומות ושערן צוחק באור הפלואורוסנטי שבלע כל שמחה ועיצב כל חיוך. כמו ורד חייך למשורר הראשון. הוא הלך ובכה כי לא ידע מילות החיוך של אותה שושנה. ונכד נכדו היה שותה בירה ומלהג בפראות שאין בה זמן שבא לפני החטא. לא חטא קדמון אלא אותו זמן פראי שהיה מעצב את כל מאוויי נערות פלטינה ונערים שחורי שיער שסיגריה בוהקת בגרונם. הוא דמו שחור מרוב בכיות שלא ספרנו ומהדהד היה צעד אי כיבוד הורים ברחובות בן-יהודה וקק"ל וקרשי ספסלים היוו מזרון גומאוויר אותו אהב. חלב של ארבע בבוקר שהיה שווה לעיתים עשר ל"י היה מצנן את השחור בקירבו ומביא את רגליו נדודה לצפון. הלוך ובהה הלוך וחלום הלוך וישון, ארלוזורוב, וייצמן, שלמה המלך. האם כל אלה נוצרו רק בכדי שצעדי המוות הקטנים יספרו בהם בשעות של יום ולא לילה. הם תלויים על הבתים עם המוני מספרים של כל הצעדים, של הדם השחור שזרם בם בינות לאצבעות. במוטות שראש זרים נישקו וריח טבק הריחו. הם לא היו שם ולא הסתכלו עת הריחות היו באוויר ועת פחדים ואהבות נטלו חלק בערבוביה הסוערת של הלב המקומט. הם רק צפו על ירוק הקרשים עליה שכב והוא לופת את אונו בידיו והוא עיניו עצומות ומאודו בארץ השמחה האפורה הרגשות הקטנים עלה וירד, עלה וירד, רק אז הם פתחו עינם ולעג מר בעינם הצרה על גופו המתפתל, ואנשי הזבל הלא הם ידידיו שבנפש שמטו את הברט על עיניהם, כדי לא לראות את יגון הייסורים העצור בגוף הלאה והקטן המתפתל בייסורי הגוף וכמה לשמש כי תבוא ותכסה על כל השחור, האפור והמעופש והוא יוכל שוב לקום ליישר את גבו להצית סיגריה ולשמוט אצבע לנהג טקסי שיביאו שוב לאותו הילוך של עוד לילה עבר. ואולי כמותו לא עוד.

מאי, 1975
נכתב על ידי , 23/9/2004 11:41   בקטגוריות נערים בלבן  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-24/4/2012 18:14
 



פּוֹלֶה חוּטִים



עָמֹק
מְסֻנְוָר
הִבַּטְתִּי בְּתוֹךְ
רַחֲמֵךְ הַזּוֹהֵר אֵלַי

שָׁלִיתִי
פְּתִילֵי אוֹר צְהֻבִּים
מִלְּשׁוֹנוֹת
שֶׁל צִפָּרְנֵי שַׁחֲלוֹתַיִךְ

רְצוּעוֹת
רְצוּעוֹת כִּסּוּנִי
מְצַיְּרוֹת
אֶת בָּבוּאוֹת עוֹרִי

וּמִתַּחַת
פְּקַעַת
חוּטֵי חֹשֶׁךְ
אוֹטֶמֶת רוֹתַחַת

לְאִטִּי
אֲנִי פּוֹלֶה
שְׂעָרוֹת זְמַן
שֶׁדָּהוּ מִקְּשָׁרִים שֶׁיָּבְשׁוּ

פּוֹתֵחַ קַוִים
בִּשְׁבִילֵי חַלּוּקִים
בֵּין כְּסוּתִי
אֶל קַשְׂקַשֵּׂי אוֹרֵךְ
נכתב על ידי , 22/9/2004 11:53  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-25/9/2004 14:30
 



הָעַגְבָנִיָּה בָּעֲרָבָה


מאת נתן אלתרמן

הטור השביעי ג': עמוד 265.

אָכֵן לֹא לַשָּׁוְא חָשַׁדְנוּ בָּהּ חֲשֹׁד
עֵת שְׁמָהּ הִתְחִיל מֵצִיץ וְנֶעֱלָם
וְשׁוּב חוֹלֵף עוֹבֵר בָּחֲדָשׁוֹת
אֲשֶׁר בְּחֵלֶק זֶה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַשִּׁלְטוֹנוֹת שָׁקְדוּ כִּי לֹא יוּפַר
הַסּוֹד שֶׁמִּסְּבִיבָהּ. הַכֹּל רָגַע.
אֲבָל מִפִּי חוּגִים יוֹדְעֵי דָּבָר
נוֹדַע כִּי מְקַיְּמִים אִתָּהּ מַגָּע.
נוֹדַע כִּי מְקַיְּמִים (הַלֵּב נִבָּא)
קְשָׁרִים אִתָּהּ בְּיַד נָצִיג מֻסְמָךְ
וְכִי יוֹם יוֹם (אֲשֶׁר יָגֹרְנוּ בָּא!)
אוֹתָהּ מַשְׁקִים בְּמַיִם מִן הַפַּח.
וְאַף אוֹמְרִים (לְאֵיזוֹ מַטָּרָה?!)
לְהַעֲמִיד עָלֶיהָ מַמְטֵרָה!
תָּהוֹה תָּהִינוּ.. נֶאֱלַמְנוּ דֹּם
קִוִּינוּ: רַק דִּבָּה הִיא אֵין-תַּכְלִית..
אַף כְּבָר הָיָה בָּרוּר אֶל אֵיזוֹ תְּהוֹם
דּוֹהֶרֶת הַשִּׁיטָה הַכַּלְכָּלִית.
הַשִּׁלְטוֹנוֹת נִסּוּ בְּאֵין-אוֹנִים
אֶת הַשְּׁמוּעָה לִדְחוֹת.. לְהִתְכַּחֵשׁ..
אַךְ גַּם בַּכְּנֶסֶת גַּם בָּעִתּוֹנִים
הֻדְגַּשׁ הֵיטֵב כִּי זֶה מִשְׂחָק בְּאֵשׁ.
הֻדְגַּשׁ כִּי לֹא נָחוּס וְלֹא נָחֹן
עַד אִם נִשְׁמַע תְּשׁוּבָה וְאֵין שְׁנִיָּיה.
מַה פֹּה נָכוֹן וּמַה פֹּה לֹא נָכוֹן
בְּקֶשֶׁר לְאוֹתָהּ עַגְבָנִיָּה!
הֻדְגַּשׁ כִּי הַמְּדִינָה וְהַתְּפוּצוֹת
(נוֹשְׂאוֹת מִפְעַל דּוֹרֵנוּ וְעֻלּוֹ)
רַשָּׁאִיּוֹת לָדַעַת אוֹת בְּאוֹת:
אִם יֵשׁ עַגְבָנִיָּה כְּזֹאת אוֹ לֹא.
לָכֵן מַה-טוֹב כִּי שַׂר-הַבִּטָּחוֹן
אִשֵּׁר אֶת הַחֲשָׁד אִשּׁוּר אַחֲרוֹן!
כָּעֵת הַכֹּל בָּרוּר עַד אֵין מִלִּים!
יֶשְׁנָהּ הִיא.. וּמְקַיְּמִים אִתָּהּ מַגָּע
וְאַף (מַה נְכַחֵד וְנַעֲלִים?)
אוֹתָהּ מַשְׁקִים בְּתוֹךְ הָעֲרוּגָה
מַשְׁקִים וּמַלְבִּישִׁים אוֹתָהּ שָׁנִי
וְאַרְגָּמָן (נוֹדֶה נָא וְנֵבוֹשׁ)
וְזֹאת עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עַם עָנִי
שֶׁהוּא עַצְמוֹ כְּבָר אֵין לוֹ מַה לִלְבֹּשׁ.
מִצַּד אֶחָד בִּזְבּוּז וּמַחְלָצוֹת
לְיֶרֶק מְיֻחָס וְאֶפְרָתִי!
מִצַּד שֵׁנִי, מַמָּשׁ בְּרֹאשׁ חוֹצוֹת,
מַעֲרֻמֵּי הַסֶּקְטוֹר הַפְּרָטִי –
שֶׁבּוֹ מִטְפַּחַת אַף, לְלֹא תַּחֲנוּן,
אֵין הָאֶזְרָח מַשִּׂיג מִן הָרָשׁוּת.
אַל נְבַקֵּשׁ פֹּה שֵׂכֶל וְתִכְנוּן..
אֲבָל אַיֵּה הַצֶּדֶק הַפָּשׁוּט?


נתן אלתרמן כתב את השיר ב- 1951 במחאה על "הכוחות והמאמצים שהשלטונות משקיעים בגידול עגבניות באילת".

נראה לי מתאים להיום גמכן.
ולאו דווקא לגבי עגבניות...
נכתב על ידי , 21/9/2004 10:33   בקטגוריות משוררים  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-26/9/2004 19:01
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)