(תזכורת תשליך: ביום שבת בערב שורפים. עדיין אפשר לשלוח לי למייל)

בדייט הבא, כשהתארכה שתיקתו אל תוך הלילה בו אמור היה להתקשר ולהגיע, לא נלחצתי. הפלא ופלא מארץ הפלאות, אני בוטחת בו, הוא השכיל איכשהוא (וזה לא קל) ליצור אצלי אמון, ולכן הוא לא התקשר ואני לא התעצבנתי, למרות שדחיתי ביקור של חברה כדי להיפגש איתו. וחלק מזה יש לשייך למוד הנפשי הרגוע בו אני עצמי שרויה. בכל אופן, הבחור הבריז לכאורה מדייט רביעי שנקבע, ואני לא הנדתי עפעף. (במצב דומה שקרה לי פעם עם מישהו אחר, לפני ארבע שנים בערך, התהפכתי זועמת כל הלילה במיטה, ובבוקר כתבתי עליו סיפור. הסיפור היה מוצלח ביותר. יום אחד, ואפילו לא מאוד רחוק, אספר לכם מי אני, ותוכלו ללכת לדף שלי ולקרוא אותו) פיעפע בי איזה רוגע אלוהי. קראתי, הלכתי לישון, התעוררתי כהרגלי אחרי ארבע שעות, שבע בבוקר, שבת. ראיתי שהוא חיפש אותי חמש דקות קודם לכן. התקשרתי אליו. הסתבר שצדקתי. הוא הלך לנמנם קצת לפני פגישתנו, וחרפ שתיים עשרה שעות רצוף. הלכנו ביחד לארוחת בוקר.

באחת משיחותינו הקודמות, קיטרתי לו שמאז שתנובה קנו את הרדוף, הם הפסיקו לייצר את לחם שפע (המכונה בחיבה קלורית, לחם פשע). הוא אמר שאצלו בסופר ליד העבודה עדיין יש להשיג. בקיצור, לפגישה הזו שלנו הוא הביא לי לחם פשע, עטוף בסרט מתנה קטן אדום. איך כתבו הפינק פלויד? עוד לבנה בחומה (רק שכאן זה בכיוון ההפוך). קיצרנו כי לשנינו היו מחויבויות קודמות, ונפגשנו שוב בערבו של אותו יום, שנינו הרוסים מעייפות אחרי בילוי משפחתי. בערך כל מה שעשינו היה להתחבק, תוך ניקורים (הוא) והשמעת קולות קטנים כאלה של טרום הירדמות (אני). נדמה לי שאפילו נרדמתי בזרועותיו לכמה רגעים. אני! נרדמתי בזרועותיו!

ושוב ביחד למחרת, הוא יודע שאני אוהבת רימונים. קרא בבלוג, לפני שהטיל על עצמו איסור קריאה. הביא לי רימונים ושזיפים שקטף בגינה. איזה מתוק. ואם בהתחלה היו לי חששות, שאולי אני לא מוצאת חן בעיניו, כי הכל הלך לאט, כי הוא לא ניסה לגעת בי, ואני שמחתי שזה הולך לאט אבל גם הייתי אכולת ספק, הפעם זה כבר היה זה. התחבקנו והתלטפנו כאילו אין מחר בבוקר השכמה. והתנשקנו. ממממ, טעים. כשדברים מגיעים לאט, הם משאירים מקום בסרעפת, כך יכול הלב להתרחב מעדנות בבית החזה, כשהוא מוצף במתיקות הזו של רוך שפתי הנשיקה. כמה נעים ונוח היה לי בזרועותיו. והאצבעות שלי כבר לא התלוננו על זרות.
ועדיין הלכנו לאט לאט.

(יש לי איזה קטע דפוק עם שמות. קוראים לו כמו שקראו לאלמוני, ולעוד אחד בעברי. נגיד שהשם הוא עמית. והשם הזה, בשינוי אות אחת, הוא שמו של האהבה הכי ארוכה שלי, וגם של ההוא שכדי לשטוף אותו ממני פתחתי את הבלוג הזה (נגיד, עמיר). ביחד, שני השמות האלה, שכאמור שונים זה מזה רק באות, הם בערך רבע מכלל הגברים שהיו לי. והכי מצחיק – גם ההיא, עוד אות אחת, וזה השם שלה. אמנם אלה שמות נפוצים, ובכל זאת, משונה)

יש משהו שהוא עושה, תחום שבו הוא יוצר, שתמיד עניין אותי, ואני חושבת שאני די טובה בו. והאינטראקציה איתו, בזה, מלהיבה אותי, מביאה אותי לירות רעיונות לפנקס בקצב של שלושה בשעה. הוא רנסנס-זוטא בתקופה שכולה ליבלוב ממילא. הוא עושה לי טוב, כבר אמרתי שהוא עושה לי טוב? ובכל זאת משהו בי פוחד כל כך להתמסר. מנגנון הגנה. בפעמיים הקודמות שהתאהבתי, זה קרה מהר מדי. וגם הודיתי בזה מהר מדי. ראשונה. באנג'י של זוגיות, אבל קפצתי בלי חבל, לנהרות אכזב, והתרסקתי, אוהו כמה שהתרסקתי. חלק מהרסיסים פזורים ברחבי הבלוג, בוודאי יצא לכם להיתקל. ועכשיו נדמה לי ששֶד האהבה בבקבוק שלי מחכה למילות הקסם שישחררו אותו מכלאו: מחכה שזה יבוא ממנו. אני יודעת, כמה מוגבל וילדותי מצידי. אבל אני לא מדברת פה על החלטה בסגנון עדות המשחקים. אני מדברת על פחד, ועל משהו שעצור בי, ומחכה לדגלים לבנים, כי אני כרגע שרויה עד הברכיים במים. ורוצה לשחות.

סטופ סטופ.

חיוך. נזכרתי שקורנליה כתבה לי שאלה צרות של עשירים. אבל הייתי ענייה מרודה כל כך הרבה זמן, שלא פייר לחשוב עלי ככה.

אוקיי, כן, אפשר להמשיך.

עושה לי טוב. סופסוף, מישהו שעושה לי טוב. אני יודעת שכבר אמרתי. לא יכולתי להתאפק מלומר שוב.

ויש בו משהו כזה, שתקני קצת. סגור. ונפתח לאיטו. כמו בשיר של קאמינגס שאני הכי אוהבת.

רימונים, שזיפים, נרות. הוא קטף וסידר, אני צילמתי ועיבדתי.

אני עדיין מחכה שדמותו תופיע במלואה, כמו שאומרת ההיא. אבל זה לא מדויק. יש מספיק להסיק ממעשיו. ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, האם אני לא מגזימה קצת בחשיבות שאני מייחסת למילים?

משהו בי עדיין זקוק להן. אלא שאולי תקשורת מילולית אמיתית, כזו שהחלק הוירטואלי שלה הוא ממש זניח, לוקח לה זמן להיבנות, ללא האשליה של האינטימיות שיוצרת הרשת. שהרי אין כאן את מה שאני רגילה לו, תילי תילים של שיחות נפש פרשניות ברשת אחרי כל פגישה. כל המימד הזה אינו קיים, ואני כבר לא רגילה לחיות בלעדיו. ואולי לטובה?

ועכשיו המשימה הקשה והחשובה ביותר. להכיר אותו. באנגלית הביטוי יותר מורכב, יותר חושף את הקושי. טו גט טו קנואו הים. קודם צריך להגיע למצב שמאפשר להכיר אותו. פחות מדי ממנו אני מכירה. והוא שתקן במידה שהוא דברן. שיחות ארוכות יש לנו, אבל חלקן חיצוניות כאלו. אנחנו מצחיקים זה את זו ולהיפך. אבל איפה אתה? את מי אהבת, מי אהבה אותך, מתי נפגעת, מה מפחיד אותך? דבר איתי. דבר איתי.

החשיבות של ההיכרות עימו היא בלימוד. ללמוד את סינכרון התפתחות הרגש עם התפתחות ההיכרות. אחרת, אני מוצאת עצמי מאוהבת בקליפה, במשהו שלא באמת קיים, שמאחוריו מסתתר אדם השונה לגמרי מן ההשתקפות שלו אצלי, וזה פתח לדברים איומים במיוחד, משני הצדדים. עיינו ערך.

ולכן, עלי לאלף את (חוסר) הסבלנות שלי. כרגע היא נמתחת ומזנקת בין חישוקים של אש. בקרוב אכניס את ראשי בין מלתעותיה, ונראה מה יהיה. הפסקתי לספור דייטים. היום הלכנו לקנות חומרים לדברים שנעשה ביום כיפור. יהיה יום יצירה משותף. (הצביק, אתה מתחיל כבר למלמל איחולים? אני לא חושבת שצריך לדאוג לזו ש. הבטחתי לעצמי שמה שלא יקרה לי, הפעם, אני לא נסחפת ומאבדת את עצמי בתוך הזוגיות. לא תהיה סימביוזה, רק שיתוף מוצלח. או שלא יהיה. בכל מחיר - אני נשארת אני, וזו ש היא חלק ממני. אולי אני שיש לה פחות זמן, אבל עדיין אדם נפרד, קודם כל. וממילא זמני אוזל, בסוף החודש מתחילים הלימודים ונגמרת חופשת המחלה ואני אהיה פה פחות, אתם וודאי יודעים. כבר עכשיו אני לא עומדת בקצב קריאת הבלוגים האהובים עלי, וגם לא בקצב התכתובת שלי, ועל כך אני מבקשת את סליחתכם.)

כשהייתי קטנה, רציתי לנגן בנבל. זה לא התאפשר, מסיבות כלכליות. כנ"ל צ'לו ופסנתר. בסוף התפשרתי על גיטרה, למרות שזה לא היה מה שרציתי. אבל נגינה היא עדיין בתחום הפנטזיה שלי. אני חושבת על זה בזמן שאנחנו על הספה הכחולה, הוא מזמן הוריד את החולצה, ואני פורטת על גבו באצבעותי. להיפך, נגינה מתמשכת בכלי פריטה מביאה להתחספסות העור בקצותיהן, והעור בקצה אצבעותי רך ורגיש מאוד, עד כדי סבילות נמוכה במיוחד לחום, למשל. אני פורטת עליו, מנסה סגנונות שונים (והוא, כאמור, משמיע קולות כשאני עושה את זה, איזה כיף). יש ריפרוף, ויש ליטוף, ויש צימרור ויש סימרור, יש גירוד ויש קירצוף, יש תיפוף, יש עיסוי רך ועיסוי חזק ולחיצות ולישה. כל אחד הוא תוצר של לחץ שונה שמגיע מזווית ומעוצמה שונה של תנועת האצבע. הוא הכי אוהב את הסימרור, אני חושבת. ליטוף עדין של קצות הכריות, המביא איתו גם קצה קצהו של מגע ציפורן, מספיק רק כדי לסמרר קלות את העור. יש לי הנאה גדולה מן המגע. לא רק מן ההנאה שלו אני נהנית, אלא גם מן הנגינה עצמה.

אני? מה כלי הנגינה שלי?

אני פורטת על עור.