פרולוג
נכתב ב6/9/2006 15:47

פעם, מזמן, שיר דמע בקשה לשמוע איך אני וגזר התחלנו.

אז החלטתי לכתוב את הסיפור.

נתחיל ברקע, לנזקקים (ללא נזקקים - רדו אל ה הקרוב או תקראו הכל אבל תתעלמו מההסברים המנוסחים בטפשות שלי): לפני שנים רבות, משהו כמו שבע שנים, צ'אטים לא היו נחלת כל פורטל (גם יותר מידי פורטלים לא הסתובבו, לא בארץ), לאנשים בודדים היתה תוכנת Mirc בבית, אבל רוב המצ'וטטים הסתובבו בirc טקסטואלי בלבד, באוניברסיטה, המקסימום שיכולת לקבל היה חלון נפרד לכל שיחה, וכל משתמש יכל לברר כמה וכמה פרטים עלייך, אם הוא ידע כמה פקודות בסיסיות, חלק יכולת להסתיר, אבל חלק מהפקודות חדרו די עמוק, באופן אישי מצאתי את זה תמיד לא מנומס - שאנשים מבררים עלייך פרטים אישיים כשבקושי החלפתם מילה, אז מי שפנה אליי בשמי - זכה להתעלמות.

כמעט כולם הסתובבו אז ב#israel בכל מיני רשתות, והסיפור שלנו התרחש באחת מהן.

בכל ערוץ כזה היו כמה "אחראים" מקומיים, שנקראו ops, לכל אחד מהם היתה רמת אחריות משלו, כלומר לכל אחד היתה רמת גישה לבוטים שהריצו את הערוץ, וגזר היה אחד מהאופים ברמה די גבוהה, אם אני זוכרת נכון.

כמקובל בערוצים ישראליים מדי פעם חווינו התקפות ניאו-נאצים, ערבים וסתם ברדקסטים, אחת הדרכים לעקוף השתלטות ערוץ שכזו היתה שאחד האופים יהפוך את הערוץ למוזמנים בלבד, ואז רק אופ יכול להזמין את מי שהוא רוצה לכתוב בערוץ, בלי הזמנה - אין כניסה.

אז ביום בו נפתח ספורנו, איפשהו בחורף או אביב 98', היתה התקפה שכזו וכשניסיתי להיכנס לערוץ נוכחתי שאני צריכה הזמנה, בדקתי מי בערוץ וזיהיתי את eggy ידיד הנפש שלי (בחור מחמד, באמת, שהקשר איתו די נעלם מאז שהתחתנתי, לא יודעת למה, האמת שחתונה עושה את זה, מפרידה קשרים), שלחתי לו מסר פרטי וביקשתי שידאג שיזמינו אותי והוא פנה לאחד האופים - יד הגורל הביאה אותו לפנות לגזר.

מכיוון שגזר הכניס אותי לערוץ הייתי נימוסית והתחלתי לדבר איתו, ומאז שמרנו על קשר שכזה - דיבורים אקראיים כששנינו היינו מחוברים באותו הזמן.

עד כאן ההקדמה

(אגב, בדיעבד גזר אמר שהוא ניסה לדבר איתי כמה וכמה פעמים, אבל תמיד התעלמתי, כשביררתי יותר מסתבר שהוא היה אחד מהחבר'ה שקודם מבררים את השם שלך במקומות שלא ניתן להסתירו ואז פונים אלייך בשמך, ואני תמיד התעלמתי מהללו)

תובנת יום שני
נכתב ב4/9/2006 19:24

אני צריכה חברה טובה.

כזו שיודעת להתמודד עם העולם, לשנות אותו, ולהסביר לי איך.

כזו שאפשר לבכות על כתפה כשגזר חוזר בשבע ורבע מהעבודה (במקום בחמש!) בלי להודיע, שתדע איך להרגיע אותי, או יותר טוב - שתלמד אותי איך גורמים לו להפסיק להתנהג ככה.

כזו שתייעץ לי, ותשמע אותי, שתסכים, שתבין.

אני כמובן לא מתכוונת לחד צדדיות, אם תהיה לי חברה כזו אני אעשה את כל אלו ויותר בשבילה.

שנים הייתי חברה כזו לכל כך הרבה אנשים, למה היקום הוא לא מקום הוגן? למה אי אפשר לקבל מתישהו בחזרה את מה שנתת?