בן לו היה לי, ילד קטן
נכתב ב8/1/2004 17:14

אני מניחה שלכל המתבוננים מבחוץ זה נראה כאילו הוא זה שמעכב את בוא הילדים.

אני הרי כבר כמעט בת 29, באה מחברה דתית (הרבה בנות שלמדו איתי בכיתה כבר מתגאות בשלושה-ארבעה ילדים), ואני זו שלחצתי שוב ושוב על הנישואין, ובכלל - אני האישה וזה התפקיד המסורתי של הנשים.

אז אני מודה, השעון הביולוגי לא פעם מתקתק בקול רועם ומתעקש להזכיר שגם ככה זה לא הולך להיות קל, ובוודאי ובוודאי ככל שאהיה יותר מבוגרת, אבל איכשהו נראה לי שצריך קצת יותר משעון ביולוגי כדי לרצות אחד.

אני עומדת כיום בחיים שאינם לא כלום, אין לי מקצוע ממשי ביד (לא, מתכנתת אינטרנט איננו מקצוע ממשי בעולם שאחרי הבועה), אין לי מושג מה אהיה "כשאהיה גדולה", אין לי מושג איפה אגור ואיך נחנך את הילדים, ולהביא ילדים לתוך חוסר יכולת להעניק להם את הנדרש נראה לי לא לעניין.

ומעבר לזה, יש לי קושי עצום כיום אפילו להחזיק את הבית הקטנטן שלנו, לעמוד במטלות פשוטות כמו הקפדה על כלים נקיים וכביסה סדירה, כל דבר קטן מעורר בי התנגדות מסיבית עקב העבודה (זה מאוד מבאס להתרוצץ 8 שעות ביום אחרי ניקיון וסידור וניגוב טוסיקים ואז לחזור הביתה ולעשות את זה שוב).

יש לי גם עוד הרבה תסביכים (שחלקם הניכר קשור להורים) שרצוי מאוד שיטופלו לפני שאהיה אחראית לחיי מישהו אחר.

לא חסרות לי גם בעיות רפואיות שאולי כדאי לנסות לפתור לפני שהריון יילקח בחשבון.

אבל מעבר לכל אלו, אני עדיין אגואיסטית מידי, עדיין צריכה להשקיע בעצמי, לתת לעצמי, למצוא מה אני רוצה מחיי, אין לי מקום ונפש להשקיע בבנאדם נוסף, בימים רגילים אין לי הכח אפילו להשקיע את המעט שבמעט בבעל ובחתולים, ואיך אשקיע את כ-ל כ-ו-ל-י בילדים???

אני עוד צריכה לגדול, אני עוד צריכה טיפה להרגיש שבעה, אני עוד צריכה שזה יבוא מרצון עצמי ולא מהצקות בלתי פוסקות של הסביבה (דווקא פה בקיבוץ החילוני מציקים הכי הרבה), אני עוד לא בשלה לזה, פשוט לא.

בסופו של חשבון, כשאני חושבת על חיי הורות, היתרון היחיד שאני מוצאת בהם הוא שאולי ככה אפסיק לעבוד בגן (וגם זה לא בטוח, רק אם אעבור את ההריון לא בקלות, אבל בהתחשב בעברי הרפואי אפשר להניח את זה כהנחת יסוד), אני יודעת שיש עוד ה-מ-ו-ן דברים חיוביים בלהיות אמא, אבל אני עוד רחוקה מלרצות את הדברים האלה, למרות אותו שעון.

ורק בלילות אני מקווה שלא אאחר את הרכבת

ואיכשהו אני שבה ומפספסת גלולות, כאילו התת-מודע שלי מסרב לקבל את מסקנות המודע.

הבנות, הסכמים.
נכתב ב6/1/2004 16:36

יש ביננו הבנות שאינן מנוסחות לגבי הרבה דברים, כמו איך יתחנכו הילדים בזמן שיהיו לנו כאלו, או זה שלפעמים יותר קל שהוא ידבר עם ההורים שלי ואני עם שלו, או שהוא מעביר לי את כל חלקי הקישואים והכרובית שנוחתים בקערת המרק שלו ואני בתמורה מעבירה לו את חלקי תפוחי האדמה שנוחתים אצלי, ועוד כמה.

יש ביננו גם כמה הסכמין, חלק מנוסחים וחלק לא, למשל שבבית שומרים כשרות אבל בחוץ הוא יכול לעשות מה שבא לו, או שבשבת הוא יכול לשבת חופשי על המחשב אבל לא לפתוח טלויזיה.

ואני חשבתי שהיה ביננו עוד הסכם אחד, ברור לשנינו - אני כבר עשיתי תואר אחד ו"זכיתי" לעבוד במשרה המתבקשת מהתואר, ועכשיו בכורח הנסיבות אני צריכה לתת לו את הצ'אנס לרכוש את אותו הישג מינימלי.

כנראה שטעיתי, הסבל שלי היה עוד איכשהו נסבל כשחשבתי שיש לו מטרה, אבל עכשיו?