"לא פתור" ובשורות טובות

מספרים שבעיירה יהודית אחת החזן העליב את הרב,
ולא רק שהעליב, אלא ביצע זאת בפרהסיה בפני ציבור רחב.
בלית ברירה נאלץ הרב לתבוע את כבודו מהחזן והזמינו לבית דין של תורה.
לאחר בירור העניין פסק בית הדין וקבע שעל החזן לעמוד קבל עם ועדה ולומר:
"אני פגעתי ברב
אני מתנצל בפני הרב"
הגיעה השבת, הקהל התאסף בבית הכנסת ומיד עם תום התפילה דופק הגבאי על הבימה לאפשר לחזן לבצע את פסק הדין.
החזן עולה אל הבימה וקבל עם ועדה אומר בתמיהה:
"אני פגעתי ברב? אני מתנצל בפני הרב?"
ויורד מהבימה.
כל הקהל על הרגליים, רעש והמולה בבית הכנסת.
ניגשים הגבאים אל החזן ושואלים מה זה צריך להיות?
עונה להם החזן: "מה זאת אומרת? אני אחראי על המנגינה..."

"ריבונו של עולם" משפט השגור כל כך בפיו של יהודי מאמין.
"ריבונו של עולם..." שלח בבקשה רפואה
"ריבונו של עולם!?" מה זה הבלאגן הזה בבית?
"ריבונו של עולם" תודה רבה רבה על הכל
אותן מילים אבל משמעות כל כך שונה וכל יהודי ויהודי אחראי על המנגינה... 

בעולם של קונפליקטים ובחירה יש תוים רבים רבים המשתלבים במנגינה.
כל אחד ואחד ומנגינתו שלו.
רק לא לשכוח מי אחראי על המנגינה... 
 

"לא פתור" השיר הפותח באלבום הביכורים שלי

ולבשורות טובות ומתוקות!
בשעה טובה יוצא האלבום שלי, "עומד, להשתנות" לחנויות, מי היה מאמין שאכתוב שורות אלה לאחר 10 שנות עבודה!!!
אני עוד לא באמת מעכל שזה קורה, זאת באמת סופה של תקופה אחת ותחילה של אחרת.
אתם מוזמנים לחפש אותו בחנויות גרינטק ובכל החנויות המובחרות ברחבי הארץ...
מי מכם שרוצה לרכוש אותו דרכי מוזמן לפנות אלי באימייל/פייסבוק/טוויטר ואדאג להעביר לו את האלבום באותה צורה (סתם, סתם, בדואר ישראל...)

אשתדל מאוד לכתוב עוד בנושא ובהחלט יש מה לכתוב

 

עטיפת האלבום

שנה טובה על כולם
שנת הצלחות
כתיבה וחתימה טובה
שנה בה תהיינה מנגינתכם שמחה ומשמחת
איתן
קלינמן

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 6/9/2010 00:36, בקטגוריות איך אלבום נולד, מוסיקאלי, ש שמ שמח, אופטימי
22 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של קלינמן ב-5/12/2010 23:24

---

אם אלה החיים

א"ז מריץ את פרוייקט "אוהבים" כבר זאת השנה הרביעית והפיה הטובה החליטה שגם לי יש מה לומר בנושא.

אם כן, מה אומר ומה אקלקלד... (אקלקלד גם אקלקלד ).

 

"אם אלה החיים, לאן כולם רצים

אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר

אף פעם לא תגדל

אתה ילד מבולבל..."

(קרן פלס)

 

(סרטון בן 03:18 דקות)

 

אצל כולנו קיימים הרגעים בהם אנחנו שואלים את עצמנו למה אני? למה לי? למה? מדוע?

אל מול רגעים אלה ניצבים הרגעים בהם חיוך מטופש נמרח עד לאוזניים ומציף את הלב עד גדותיו.

וביניהם יושב האני ומחליט מה לזכור, מתי ובאיזה עוצמה.

 

באלה החיים, רבים פוסעים לאט

בכל פינה מסתתר חיוך ולפעמים כל כך עמוק בלכלוך

כל פעם שגודל

בכל זאת נשאר בי הילד שמביט אל העולם בפלא...

(קלינמן)

 

צריך לדעת לאסוף אותם את הרגעים האלה, הרגעים הקטנים שהם כל כך גדולים.

 

o-k

 

הנה, שוב אנחנו נוסעים במכונית בדרכנו לעוד ביקור משפחתי.

הקומפקט מנגן לו שיר בקולי קולות ופתאום הוא כבר לא לבד, כל המשפחה בלב אחד מצטרפת.

לכל אחד יש "שריטה" והשריטה הידועה שלי היא מוזיקה, ופתאום לראות איך כל המשפחה חיה את ההויה.

שמחה.

רגע אחד שנותן כל כך הרבה.

 

ורגע לרגע מצטרף וכשהחושך הוא ריק, הרי שאין בו ולא כלום ואם כך לא נותר לו לאדם, לא נותר בו באדם, אלא מצבור אורותיו שצובר בחייו.

 

(סרטון בן 04:02 דקות)

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 31/5/2007 16:36, בקטגוריות ש שמ שמח, אופטימי
13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-10/6/2007 10:19

---

נעליים קונים מהר

"רגע, לא לזוז!"

(רגל קופאת באוויר ויורדת לאט לאט לכיוון הרצפה)

"אמרתי: לא לזוז!!!"

"אבל, אני..."

"ששש, שקט!

אני בכלל הרשיתי לך לדבר?! []

לשמור על פה סגור ולהושיט באיטיות את כפות הידיים לפנים.

כן, ככה, לאאאאט, לאאאאט.

מצויין.

נקי?!

נו, טוב.

לפתוח פה גדול.

()

סיימת לאכול הכל?

לא נפל אף פירור?

מה עם איזה סיבוב של הלשון בכל הפינות שאני אראה בלחיים.

יותר חזק!

אין כלום?

אמממ... אוקיי."

(תחילת תנועה...)

רגע, עדיין לא.

קודם כל סיבוב במקום.

השתמשת בסינור כשאכלת נכון?!

(הנהון קצר)

וניערת היטב את הבגדים עכשיו?

(הנהון מהיר והחלטי)

[פרצוף מסופק]

"טוב, אפשר לעבור לחדרים."

()

"לעצור!!!1, מה שכחת???"

()

"אֶה... בירכתי ברכת המזון..."

[]

"נעליים!!!1

אוף! כמה פעמים צריך לחזור על זה.

לא עוברים עם נעליים מהמטבח לחדרים!

מזל, מזל שקניתי לכם חיקוי קרוקס ב20 שקלים..."

 

- שיחה שלא התקיימה ביני לבין הבת שלי בבית משפחת קלינמן, ערב פסח האחרון   (לא, גם לא זה... ). -

 

 

 

חמץ ומצא

  

לצחצח את כל חדרי הלב עד שיבריקו בלי כאב.

לצחצח, להלבין, לשפשף ולהחכים.

בנו חושך לגרש, באנו חושך להצחיק.

אוי, כמה שאני מבריק.

 

והצחוק?

הצחוק מתגלגל לכל עבר ומחטא את הפינה.

הצחוק חושף שיניים ומרביץ לנהמה.

 

לצחצח, לשפשף, להבריק ולחייך.

חם הלב, חמץ הרבה.

הם רצו... עין לציון, היא בגדה!?

אם תרצו, אין זאת הגדה.

 

o-k

 

פסח כשר ושמח, הצלחות גם באכילת המצות

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 29/3/2007 18:02, בקטגוריות ש שמ שמח, אופטימי, ילדודס, מהורהר
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של המי ההיא ב-3/4/2007 22:29

---

שנה עברה שנה חלפה ואני כפי ארימה

לפני יותר משנה הרגשתי שדי. הצורך לבטא החוצה רגשות, מחשבות, הגיגים ובעיקר מוסיקה הוביל אותי לחפש מקום שבו אוכל להתבטא ולתאר את התהליך הארוך והמתסכל שאני עובר בדרך ליצירת הדיסק שחשבתי שהנה הנה סוף סוף יוצא, דיסק שראיתי בו (וטעיתי) המדרגה הראשונה שלי בדרך לביטוי אומנותי.
לדעתי, הדרך ליצירת מוסיקה וכל הסובב אותה מרתקים לפחות כמו המוצר המוגמר שאנחנו מקלפים ומאזינים לו ורציתי לחלוק את החווית הללו עם כל מי שהנושא מעניין אותו.
 
היות ואני חי ונושם אינטרנט בכל רמ"ח איברי ובכל שס"ה גידי, היה ברור לי שאני אתחבר למדיה המוכרת לי וגם דרכה אביא לידי ביטוי את המוסיקה שברצוני להגיש לעולם.
בתחילת הדרך חשבתי לבנות אתר שאחת הקטגוריות בו תתאר את תהליך הפקת הדיסק על גווניו השונים, אבל מהר מאוד נחשפתי לעולם התוכן העשיר של הבלוגספריה, ומצאתי את עצמי מתלהב מהיכולת לכתוב בנימה אישית ובעיקר מהקשר הישיר והכמעט בלתי אמצעי עם כל מי שהתוכן שאתה מייצר מעניין אותו.
רעיון בניית הקטגוריה האתרית נזנח מייד ועברתי לחפש פלטפורמת בלוגים שבה אוכל לבנות בית ראשוני ולהעלות על הכתב את כל מה שהתפוצץ לי בחזה כל כך הרבה זמן ולא נתן לי מנוחה.
לאחר שוטטות מעמיקה ברחבי הבלוגספריה החלטתי ללכת על הפלטפורמה בישרא, פלטפורמה שבמודל הפרו שלה מאפשרת את הגמישות הרבה ביותר מבלי לבנות אתר עצמאי.
 
כל בלוגר מתחיל שאוחזת בו יד הגרפומניה בוחר, אפילו מבלי משים ובאופן אינטואיטיבי, באחת משתי אפשרויות הביטוי המרכזיות הקיימות, ביטוי אישי או ביטוי מקצועי.
רבים הבלוגרים בישרא בפרט ובעולם בכלל שכותבים על חייהם האישיים בפרטי פרטים (התממשות היומן האישי אך בשוני עצום של חשיפה רבה שיומן המחברת הסודי היה מסמיק למולה) או מביעים את דעותיהם האישיות בנושאים שברומו של עולם. 
בנוסף קיימת קבוצה רחבה וגדולה של בלוגרים המביאים את מקצועם/תחביבם לידי ביטוי מרכזי ומשתפים את הקוראים בחידושים, רעיונות והגיגים בתחום בחירתם.
כמובן, שישנם המשלבים בין שתי תפיסות כתיבה אלה אך גם הם בוחרים בדרך ביטוי מרכזית מובילה כאשר צורת ההתבטאות השניה באה בד"כ על הדרך, אפשר לומר שלפעמים כקישוט.
 
הדרך שבחרתי להתבטא בה היתה אישית, רציתי להביע מה עובר על מי שרוצה להחזיק דיסק של שירים שהלחין בידו, רציתי לתאר מה קורה משלב הצלילים המופשטים המתנגנים בראש ועד שלב שמיעת הדיסק בקולי קולות ברכב נוסע.
 
כדי לבטא את כל הנ"ל, פתחתי את הבלוג הזה ויצרתי את הקטגוריה "איך דיסק נולד".
מהר מאוד גיליתי שבעצם יש לי ביד כלי התבטאות מהמדרגה הראשונה, כלי המאפשר התבטאות הרבה יותר רחבה מנושא אחד ויחיד, מצאתי את עצמי כותב שירים, סיפורים, סיפור מדע בדיוני, חוויות של כיף מחיי היום יום, משמיע הקלטה אישית ואפילו מפרסם מכתב פתוח לראש הממשלה (שכמובן לא התקבלה עליו תגובה).
אינני יודע ואני לא חושב שיש מישהו מלבד בורא עולם, שיודע מה כוחו של פוסט. לך תנחש איזה השפעה כבר יכולה להיות לסיפור כמו "חקלאי" או לפוסט כמו "יונה מצאה בו צו 8 מנוח". אבל מקובלני כמי שגדל על הפסוק: "שלח לחמך על פני המים" שלפעמים גם אבן קטנה מכה גלים גדולים, לעולם אינך יכול לדעת מי קרא, מי יקרא, מה הוא קיבל מהקריאה ומה זה עשה ו/או יעשה לו בעתיד.
 
מלבד פריצת החומות שזכיתי לה בבלוג זה, זכיתי בדבר יקר שלא ציפיתי לו בכלל, חברים.
כן אתם.
אתם הפוקדים בלוג זה, קוראים ומגיבים. פתאום מצאתי את עצמי חבר בקהילה, ולא סתם קהילה אלא קהילה של כותבים בעלי נשמה ואיכפתיות, אנשים איכותיים שכיף להיות שייך אליהם, מצאתי את עצמי נחשף לבלוגים שפתחו לי חלון לחיים מרתקים בארץ ובעולם, זכיתי לשמוח אתכם ולהשתתף בצערכם, זכיתי להכיר חלק מדהים מעם ישראל.
 
בניגוד לאלה המחלקים את העולם לשניים: עולם וירטואלי ועולם פיזי. אני ממש לא חושב שהחלוקה הזאת נכונה, העולם הפיזי והעולם הוירטואלי חד הם. אמנם אפשר ליצר בקלות רבה בעולם ה"וירטואלי" מסכות שונות ומשונות, אך ככל שעובר הזמן, ככל שהאינטרנט חודרת ומתרחבת הלאה, מתרבות הזהויות הוירטואליות שיש להן ממשות שאיננה מתפוגגת, ממשות המבטאת צדדים של אמת הבוקעת מהאני של האדם (ואולי אכתוב על כך בצורה יותר מפורטת בפוסט אחר).
 
"כשם שפרצופיהם שונים כך יכולת כתיבתם שונה" (ספר החיים הקלינמני הגדול).
בניגוד אולי לבלוגרים אחרים, קשה הכתיבה עלי, כל מילה שאני כותב אני מתייחס אליה כאל משהו מופלא שהביא אל הפועל מחשבה מופשטת שחשבתי שלא אצליח לבטא.
דווקא בגלל הרגשת חוסר הצלחת הביטוי אני משכתב, ומשכתב ומשכתב לפעמים שוב ושוב.
אף פעם לא נוכל להגיש את מה שנרגיש אבל נוכל לקרב, נוכל ל... (אין לי מילה מתאימה מספיק להתבטא ).

סרטון בן 3:24 דקות
 
ועכשיו שנה עברה לה, שנה של התפתחות, שנה מופלאה שאני מודה עליה בכל ליבי.
בשנה הבאה לטובה על בלוג זה ובכלל, אני מתכוון לבצע מספר דברים שחלקם ארשום כבר בשלב זה וחלקם עוד חזון למועד:
1. בבלוג הזה אני מתכוון להמשיך ולהתמקד בביטוי אישי של החיים המדהימים שעוטפים אותנו כפי שאני רואה אותם.
2. בבלוג הזה אני כמובן אתמקד במוסיקה באופן כללי ובע"ה שוב במוסיקה שלי (נושא שהזנחתי בזמן האחרון ועוד אסביר למה).
3. אשתדל לכתוב יותר. בחודשיים האחרונים לא מצאתי את הזמן מסיבות שונות לכתוב פוסטים ראויים.
4. אני מתכוון לפתוח בלוג נוסף בנושאי אינטרנט ומחשבים (כן, זה המקצוע שלי ואני רוצה להתבטא גם בתחום שאני עוסק בו).
5. גיל.
 
הצלחות
 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 8/2/2007 15:41, בקטגוריות איך אלבום נולד, מוסיקאלי, ש שמ שמח, אופטימי
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-19/2/2007 10:31

---

מסיבת חנוקה בגן של המתוקה

"קלינמן, מזכירה לך שמחר יש מסיבת חנוכה לקטנה בגן.

אני מציעה שתכין את כל מה שצריך כדי שלא יהיו סיפורים כמו בפעם שעברה..."

"מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" ההודעה הבהבה מיידית בחמ"ל ואני עברתי לכוננות סופגניה, כוננות רמה אחת מתחת לכוננות העל ("הוא עשה לי").

מבלי לבזבז זמן ניגשתי למגירת האוצרות החשמלית והתחלתי בחיפושים, שוב שאלתי את עצמי (בפעם המי יודע כמה) בשביל מה אני צריך את השעון שקיבלתי לבר מצווה (שיהיה, אולי פעם בכל זאת נצטרך) ולאחר פשפושים מרובים מצאתי ושלפתי את עשרת המטענים לסוללות (אני חושב שאת המצפן שמכיתה ג' אפשר כבר לזרוק).

אני עובד רק עם סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG, סוללות שלפי המוכר בחנות: "אין, אין עליהן".

חיפושים נוספים במגירה (שכללו מספר דפיקות לב מהירות) הובילו למסקנה שנשארתי השנה רק עם 37 סוללות (ושהסוסי שמלווה אותי מהמעון איבד עוד רגל, סוסי המסכן...) ושכדאי לגשת לחנות בהקדם לקנות מספר סוללות נוספות ליתר בטחון.

ראשית, הכנסתי את הסוללות שהעלתי בחכתי למטענים והתחלתי לפזר אותם ברחבי הבית. 

סדר העדיפות הוא ברור ולכן מבלי להניד עפעף ניתקתי את המקרר מהחשמל והכנסתי לשקע שהתפנה מטען. לא נורא, לילה אחד המקרר לא יעבוד, הרי מחר יש "מסיבה בגן!!!1".

מיד לאחר מכן, כמי שעובד בצורה מסודרת, התיישבתי בזריזות ברכב ונסעתי לקנות 14 קלטות חדשות למצלמת הוידאו (הלא דיגיטלית), 290 דקות כל אחת, לא ייתכן שנגיע למצב בו נפספס ריקוד כלשהו של המתוקה הקטנה.

המוכר בחנות אמר שיש לו במלאי רק 7 קלטות מהסוג הנדרש, לכן לא נותרה לי ברירה אלא לקנות עוד 10 קלטות של 60 דקות בלבד.

כשחזרתי הביתה שלפתי את שכפ"ץ הצילום, הכנסתי קלטות לכיסים, שפצרתי את המצלמות, בצעתי מספר צילומי נסיון והנחתי את כל הציוד תחת אבטחה כבדה (על השולחן בסלון) לקראת יום המחרת.

 

o-k

 

"כל הילדים לשבת במקומות ולהניח את הדרבוקות, הסרטים והקסילופונים מתחת לכסאות, ההורים מתבקשים לשבת מאחורי הילדים."

 

אני מזמן כבר ויתרתי על העונג שבישיבה על כיסא בגובה דשא, במיוחד כשיש לי תירוץ מוצלח שאני ב"תפקיד".

היות והגענו בדיוק בזמן, הקדמנו, מה שכרגיל איפשר לנו לבחור לשבת ולעמוד ממול לקטנה על מנת שנוכל לצפות בה ולצלם אותה בלי שום בעיות (ולא כמו בפעם הראשונה שלנו כשהיינו הורים מתחילים וראינו אך ורק את הגב של הבכור).

אשתי פתחה בסדרת תמונות מקדימה במצלמה הדיגיטלית, מצלמת את המתוקה במספר פוזות מלאכיות חלקן בשיתוף פעולה של הגננת הלחוצה.

אני כמובן התמקמתי בנקודת הצילום הטובה ביותר מעל שורת הכסאות הראשונה והפעלתי את מצלמת הוידאו מוכן ומזומן להנציח כל רגע זוהר במסיבה שאו טו טו (שעה שעתיים) הולכת להתחיל.

"קלינמן, למה המצלמה כבתה? כבר הלכו הסוללות?" שאלה הזוגה.

"לא יודע..." עניתי.

"...וזה גם לא משנה!"

מיד שלפתי משקיק החירום שתי סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG חדשות והחלפתי בזריזות עם הסוללות הישנות. כמובן שאת הסוללות הישנות הכנסתי לשקיק השני (האדום) כדי שלא תתערבבנה להן בטעות עם הסוללות הטעונות.

 

 

 

אין כמו עונג של הורים שצופים בחיוך איך הילד שר שירים שהגננת טפטפה לאוזניו בשלושת החודשים האחרונים בחזרות אינסופיות.

"נאאאר ליהי, נר לי, נאאאר לי דאקיק...", כמובן שכולנו הצטרפנו לשירה עם הילדים, מוחים דמעה נסתרת כשהקטנים מפזזים עם נרות חשמליים במעגלים מקסימים.

באופן "מפתיע", בדיוק בשלב זה של המופע מצאתי את עצמי מחליף בפעם החמישית סוללות במצלמה הדיגיטלית ביד אחת ומרים את מצלמת הוידאו גבוה עם יד שמאל כדי שתקלוט את הפירוטכניקה של הקטנה. 

לא מבין איך סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG זייפו באירוע, וזאת לאחר שהחלפתי אותן ע"פ המלצת המוכר המפורשת במקום 20 הסוללות הקודמות מסוג GPPG תוצרת סין שהיו לי.

בכל אופן לאשתי זה לא ממש שינה והיא סימנה לי בעיניים שאם עוד פעם היא תצטרך להחליף סוללות במצלמה היא תחליף גם אותי... (סתם, סתם, יש ביננו רק אהבה).

כשהחזרתי את מצלמת הוידאו לטווח העין צנח ליבי בקרבי, כמובן ששמרתי על ארשת פנים רצינית ורגועה, אבל על צג מצלמת הוידאו הבהבה ההתרעה שהנה הנה הסוללה הולכת ומתרוקנת.

החלטה מהירה הובילה אותי למסקנה שאין ברירה ומיד שלפתי את פק"ל החירום ורצתי לכיוון הכניסה שם צדו את עיני שקע נכסף.

חמש דקות לאחר מכן הצלחתי להוריד שני ראשים עם כבל החשמל (תגידו אנשים לא לימדו אתכם להגיע בזמן? ממתי מאחרים למסיבה כזאת חשובה חצי שעה אחרי הזמן?) אבל חוץ מזה וממספר הורים נחמדים נוספים שאני לא מבין למה הם החליטו לעמוד דווקא שם ליד הדלת (אולי בגלל שלא היה מקום אחר), אני וחמשת האבות שהצטרפו אלי לאחר מכן, הצלחנו לסיים לצלם את כל האירוע ללא תקלות נוספות.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, ואני הרגשתי שעמדתי במשימה בכבוד, יש תיעוד!

 

o-k

 

מישהו חכם שאינני זוכר את שמו אמר פעם: "אנחנו זוכרים מהאירועים את התמונות שצילמנו בהם", ואילו אני מוסיף: "אנחנו זוכרים מהאירועים את הפאשלות שקרו לנו עם התמונות שניסינו לצלם".

חנוכה שמח לכולם והצלחות 

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 13/12/2006 16:45, בקטגוריות ילדודס, ש שמ שמח, אופטימי
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-20/12/2006 16:57

---

חזרתי מלבנון

שבועיים.

תקופת זמן שהיא כל כך קצרה.

תקופת זמן שנמתחת ארוכה, ארוכה.

שבועיים.

 

רק לפני שבועיים בשבת בבוקר, לפני הקידוש, גוייסתי בצו חירום.

ומיד, יום התחבר ללילה, ולילה רדף יום, והמלחמה גבתה קורבנות מסביב, והכל התערבב בפנים במינון לא סביר של קיום, כאב, אחוות לוחמים ואהבה.

 

ועכשיו?

עכשיו, שמח לחזור לשגרה.

 

ועכשיו!

עכשיו, שמח לכתוב כאן שוב עוד מילה,

ועוד מילה.

 

ועכשיו!!1

לוקח את הזמן לתת מעצמי למשפחה, לחברים לכולם.

לקיים הבטחות שהבטחתי לעצמי לפני ובתוך הקרבות.

לחבק, לאהוב, לחייך, לדבר ולעשות.

יש עוד כל כך הרבה לעשות.

 

תודותי הרבות לכל מי ששאל בשלומי,

עכשיו טוב.

 

אחזור בעזרת השם לכתוב פה שוב עוד, בקרוב.

בשורות טובות והרבה הרבה הצלחות.

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 19/8/2006 23:57, בקטגוריות מהורהר, צבאי, ש שמ שמח
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-24/8/2006 11:58

---

מבחנים ותעודות

הכל התחיל לפני כשלושה חודשים.

 

o-k

 

"קלינמן!"

הדהדה בביתנו קריאתה המדודה של אשתי שתחי'.

כשהאחת והיחידה פונה אלי בטון שכזה, מיד אני יודע שאירוע הרה גורל התרחש או עומד להתרחש.

ואכן כך היה.

"עת פקודה הגיעה..." המשיכה ואמרה הזוגה (טוב לא בדיוק במילים האלה אבל זה היה קרוב).

"...הבכור קיבל דף מבחנים שכולל את כל המבחנים שיתקיימו עד סוף השנה.

אתה רואה..." נפנפה במסמך המרשיע.

"...אין ברירה! אני מחלקת את העבודה ביננו..."

בשלב זה הפרצוף שלי קפא , אבל נזכרתי בזה, ומיד התחלתי לחייך  ולהמשיך להקשיב.

"..אתה אחראי על המבחנים בנביא, רש"י והכנת העבודה בספרות..."

כאן הגיע השלב שהלבנתי קלות (ולא, זה לא היה בגלל האין לבן של השיניים מהחיוך).

"...ואני אלמד איתו לחשבון, אנגלית, תורה ואעזור לו בעבודה במדעים." המשיכה היקירה.

"כן המפקדת." הצדעתי וחיפשתי מקלט קרוב.

לצערי כל המקלטים באיזור היו סגורים, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לקבל לידי את החומר המדובר ולהתחיל לנסות ולהבין מי נגד מי, כמה, איך ובעיקר למה אני?

 

 

 

 

למחרת הגיע ואיתו הפציע יום חדש ואינטנסיבי.

ערב ירד, ואני חזרתי מהעבודה והתיישבתי לי בששון ובשמחה (חיוך אמרתי כבר?) ללמוד עם הבכור.

חלפו מספר דקות ונחשו איזה טון משמח נשמע מפי היקירה? נכון...

"קלינמן!" הדהדה הקריאה בין קירות הבית חוזרת אל עור התוף של אוזני ומלטפת אותו ברכות.

"כן, זה אני" מלמלתי לעצמי.

הרמתי את ראשי מערמת הספרים של הבכור בחיל ורעדה, וה"בעיה" שהקריאה בישרה אכן הלוך הלכה והצטברה לפתחי.

התברר, שלצדיקה יש ערמת מבחנים לא קטנה משלה.

"אין ברירה..." סיכמה זוגתי.

"...חצי חצי!"

"אבל מתי?" לחשתי כמעט לעצמי בחיוך רטורי מיואש.

"תמצא זמן..." אמרה בנעימות.

"... אתה רוצה שרק לילדים שלנו תהיה תעודה גרועה?"

כמובן שעם טענה כזאת כל התפיסה שלי ש"לא הציונים עושים את הילד, אלא החינוך ובנין האישיות...", הושמה בהקפאה עמוקה בתוך קלמר ההשגיות. לא נותרה לי שום ברירה אלא לשנס מותני, לפתוח יומני ולרשום לעצמי תזכורות בכל פינה ריקה אפשרית: ("מחר דיאטה, מחר דיאטה" שוב זה קרה, אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו. התכוונתי לכתוב) "ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה, ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה וכו' וכו' וכו'..."

"אנחנו כבר נראה להם למורים האלה.

אין מצב שהקלינמנים לא יעמדו במשימות שלהם בכבוד ובהצלחה!"

 

o-k

 

(יום שישי לפני כשבוע...)

"אבא, קיבלנו תעודה" אמר הבכור באגביות כשהוא נכנס בסערה הביתה בסיום שנת הלימודים.

"מצויין", עניתי לו.

"כמה נתנה לי המורה לספרות?..."

 

o-k

 

"לא ניתנה חופשה לתלמידים, אלא כדי שיוכלו הוריהם לנפוש קלות בין תקופת מבחנים אחת לרעותה."

(מתוך ספר החיים הקלינמני הגדול)

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 6/7/2006 16:09, בקטגוריות ילדודס, ש שמ שמח
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-16/7/2006 00:04

---