פוסט של יום ראשון בבוקר

אבל יום ראשון לא שגרתי.

זהו יום ראשון אחרי שבת שנשארתי בב"ש, אז זה לא באמת מרגיש כמו יום ראשון, אלא יותר כמו יום שלישי. יום שקשה לראות ממנו את הסופ"ש מצד אחד, ומצד שני הסופ"ש הקודם כבר זכרון עמום...

זהו יום ראשון שיש לי בו בוחן ובנוסף התבטלו לי בו שני שיעורים. אז אני לומד מ14 עד 16, ויש לי בוחן ב18.

בסוף השבוע הקודם-קודם (כלומר, יום חמישי לפני שבוע וקצת) ההיא מהפוסט הקודם באה אלי לב"ש. אפינו עוגיות ביחד (טוב, היא אפתה ואני צילמתי), יצאנו לטייל קצת בב"ש, הלכנו לאכול (חשבנו על השווארמה הצמחונית שמהוללת רבות, אבל הריח שם הרג לנו את התאבון אז פנינו לקמפאי), הלכנו לשתות ואח"כ הלכנו לישון. באמת-באמת לישון. קמנו בבוקר, הכל היה טוב ויפה, שחקנו קצת עם החתול והמצלמה, הורדתי אותה בתחנת הרכבת ונפרדנו לשלום.

ביום שני בערב, אחרי שהיא לא ענתה לי מאז שישי, התקשרתי לאמא שלה כדי לבדוק אם קרה לה משהו. לא, הכל בסדר. בשלישי בבוקר היא שלחה לי הודעה ובה היא מבקשת שאני לא אתקשר יותר. לא ניאותה לספק הסבר. וזהו.

חדי העין והזיכרון שבינכם (הכי כיף לכתוב כאילו מישהו קורא) אולי זוכרים שדבר דומה כבר קרה. אי שם באוגוסט-ספטמבר 2011 קרה משהו דומה מאוד.

אין לי הסבר מה קרה. מה גרם לה להחליט שאני דמות לא רצויה בחייה ולנתק איתי קשר. יש לי מלא תיאוריות אפשריות, כולן נשמעות לי מופרכות לגמרי.

מה אני אמור לעשות? בסרטים הגיבור רודף אחרי הגיבורה, מתנצל על מה שהוא עשה (אבל אין לי מושג מה עשיתי), הם מתחבקים ומתנשקים וחיים באושר ועושר עד לסרט הבא. אבל אנחנו לא בסרט. לא כזה, בכל אופן. אז מה, פשוט לוותר על חברה (friend) טובה שלי ככה סתם? להרים ידיים ולא להרים טלפון עד שהיא תחליט שזה בסדר?

באופן קצת יותר אנוכי, קשה לי שלא לחשוב על שתי אמרות שאני מכיר - באלכימאי פאולו קואלו כתב "מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית.", והאמרה השנייה אומרת "Fool me once - shame on you. Fool me twice - shame on me!".

אין לי חשק להיות חבר (friend, תקולל הדלות של השפה העברית!) של מישהו שהחברות בנינו תלויה במצבי הרוח שלו. חשוב לי להבהיר שאני לא חושב שזו איזשהי קפריזה, אלא שיש סיבה ממשית למה היא לא רוצה לדבר איתי. גם אם אני לא יודע מה היא, אני בטוח שהיא שם. הבעיה היא שהיא לא מוכנה לדבר על זה.

מלבד זאת, אין הרבה חדש.
הגעתי איכשהו לזויה בפייסבוק. זה היה קצת מוזר, והשיחה נשאה טעם חמוץ. חבל.

התחלתי לאסוף כסף מדיירי הביניין לתשלום חשבון החשמל המשותף. הצלחתי לאסוף מכולם, באופן מפתיע.

אני חושב שאני מתחיל לפתח משהו בגרון. לא מתאים לי בכלל...

החתול של השותפה שלי למד איך לפתוח דלתות בבית. בעייתי מאוד.

ונסיים בתמונה שלו, כדי שיהיה קצת יותר אופטימי בחיים:

פינת הפריקה השבועית

אני לא מאמין שאני חוזר לכתוב בבלוג. מעניין כמה עוד אחורה זה יקח אותי.

נחתה עלי ההבנה שאני צריך חברה. הרבה זמן ידעתי שאני רוצה, אבל נראה לי שאני כבר מעבר לזה. אני חושב שאני צריך מישהי שתוציא אותי מהבוץ שהכנסתי את עצמי אליו. לא כולנו יכולים להיות כמו הברון מינכהאוזן ולמשוך את עצמנו מהשיער.

קצת חבל. הרבה זמן האמנתי שאני אוכל לחיות לבד. גם אם זו לא הייתה הבחירה המועדפת עלי, האופציה הייתה קיימת. עכשיו לא ממש.

השבוע ישבתי לבירה עם חברה של אחותי שהתחילה ללמוד בבאר-שבע. דיברנו על הא ודה, אבל בין היתר גם על אחותה התאומה שהתאבדה לפני כשנתיים. אני חושב שהמקרה הזה היה מה שגרם לי להבין שלא משנה אם משאלת המוות שלי אמיתית או פיקטיבית, אני לא אתאבד. אני עדיין לא בטוח שזה דבר טוב.

נפגשתי שוב עם הבערך-דתל"שית. אני לא יודע מה היא מחפשת (אבל נראה לי שיש לי מושג כללי) ולא נראה לי שאנחנו באותו ראש. אמרתי לה שאני לא מחפש קשר רציני והיא אמרה שגם היא לא. לא התרשמתי שהיא דוברת אמת.

קשה לי עם זה שקשה לה עם הקונספט של סקס. אני לא מצפה שנשכב בפעם הראשונה-שנייה-שלישית שאנחנו נפגשים, אבל כן חשוב לי שזה לא יהיה משהו ערטילאי שבעתיד הרחוק אולי יגיע. אומנם אני שוב כותב בבלוג, אבל זה לא אומר שבאמת יש לי כוח למרדף הזה של גיל תיכון. המרדף של- היום אנחנו מתנשקים ואולי בפעם הבאה היא תרשה לי לשים יד על התחת שלה. כמובן שזו זכותה ואני מכבד את הקצב שבו מתאים לה להתנהל, אבל אם עברנו את שלב הדיבורים - אני ממש בעד להגיע לשלב המעשים.

זו מהפוסט הקודם [-קודם, אבל לא משנה] ביקרה אצלי חמישי-שישי. היא הכינה לי עוגיות לכבוד היומולדת והביאה לי מתנות. האמת שהנוכחות שלה שמחה אותי הרבה יותר מהמתנות הגשמיות. אני יודע שזה ישמע מתנשא, ואני ממש לא מתכוון לזה ככה, אבל קשה לי עם זה שהיא הוציאה עלי כסף, בהתחשב בזה שהיא מנסה לחסוך עכשיו ממשכורת רעב.

אני קצת מפחד שהיא תלך בדרך של הידידות הקודמות שלי. כאלה שהיו מאוד חשובות לי ושהייתי מאוד חשוב להן, אך בשלב מסויים [וכרגע נראה שזה תמיד אותו שלב] הן נעלמות והידידוּת מתפוררת לה. כן, ככה זה בחיים - אבל ההרגשה הזו, ההבנה הזו, שאתה כבר לא חלק משמעותי מהחיים של מישהו שעדיין משמעותי בחיים שלך - מחורבנת.

אני מפחד שהפחד שלי גורם לי להתנהג בדרך שרק מזרזת את כל התהליך הזה. זה ממש גרוע ואני באמת מנסה להשתחרר מקו המחשבה הזה, להנות מהעכשיו.

אני לא מרוצה מהאדם שאני מתפתח להיות. אדם שדוחה דברים. אדם שזונח תחביבים. אדם חסר מטרה, חסר שאיפות, חסר כיוון אמיתי בחיים. זה לא יותר-מדי מפתיע, אבל עכשיו האפקט שנובע מחוסר השאיפות שלי בחיים הוא הרבה יותר גרוע ממה שהיה בכיתה י'. סביר להניח שבעוד שנה-שנה וחצי אסיים את התואר. ואז מה? גם אם אני אדע מה אני אמור לעשות, מה מצופה ממני לעשות, מה (כנראה) רצוי שאעשה, עדיין סביר להניח שאני לא אעשה את זה. לפחות לא בהתחלה, אלא אני אדחה את זה כמו שאני דוחה כל דבר כיום, עד למצב של חוסר ברירה.

הלוואי שהיה אכפת לי מספיק בשביל ולעשות משהו בנידון. כבר מגיל קטן חשבתי שהרבה יותר קשה לחיות למען משהו מאשר למות למענו.

אני חושב שזה הדיכי-יומולדת, פשוט באיחור של שבוע. כמו כל דבר בסמסטר הזה.

שיהיה חג חנוכה שמח.