קופסת הטישו

הלוואי
הלוואי והייתי יכול להפסיק להרגיש כאילו לא התקדמתי בכלל בעשור האחרון.

אני כבר בן 27, סיימתי תואר אחרי 5 שנים ארוכות, ואני מרגיש שעמוק בפנים אני אותו הילד הקטן, שיודע מעט על כלום, שאין לו שליטה על החיים שלו.

אולי זו תקופת המעבר. בין מסגרת (יחסית) ברורה של לימודי תואר ראשון לבין מסגרת ברורה של עבודה. אני בסדר עם מסגרות ברורות, אני פחות בסדר עם התקופה הזו שבאמצע. תקופה של חוסר וודאות. ראיונות עבודה שמחזירים אותי למשבצת של אדם קטן. בורג במערכת, אם בכלל נרשה לך להתקבל למערכת שלנו.

היה לי שבוע מעפן.

ראיון עבודה שלא צלח, דייט שהצליח ולמחרת קיבלתי את הודעת ה"Just friends" ועוד כל מיני דברים מעצבנים.

זה מצחיק, כי לפני שבוע ממש אהבתי את חיי.

עכשיו אני יושב מול המחשב בחושך (כי ראיתי סרט ולא הדלקתי את האור) בוכה וכותב בבלוג שלי. איך אפשר להגיד שהתקדמתי לאנשהו? מה שונה מלפני 10 שנים, כשעשיתי את אותו הדבר כשהייתי בי"ב?

מדהים אותי איך אני מסוגל לרכבת הרים רגשית שכזו.

מחר, יותם ונטלי מתחתנים.

אני ממש שמח בשבילם, באמת. אבל איפשהו בפנים אני עצוב. לא קל להודות בזה, בטח לא בפני עצמי ובטח לא בפני האנשים שאני יודע שיקראו את הפוסט הזה. אני עצוב כי לאט לאט אני מנמיך סטנדרטים. לאט לאט אני מפסיק לקוות. לאט לאט אני מנסה פחות. לאט לאט אני מבין שאלו הם חיי. מוקף באנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי, אך עדיין לבד.

כנראה שאנשים לא באמת משתנים. לא אתם, לא אני.

הפוסט הזה מוקדש לאדם שנכנס לפה לפני שעה בערך, קרא כמה פוסטים אחרונים וגם כמה מוקדמים יותר.

עכשיו הגיע הזמן ללכת לישון.