אתמול

התחיל ברבע לשבע

קמתי, ניסיתי להתעורר, התארגנתי, שתיתי המון מים

ונהגתי לבדיקת הדם שבעיקר הסמוכה.

התור לבדיקת הדם היה ארוך אז חיכיתי לא מעט.

בנתיים התחלתי לקרוא ספר שאני צריכה לקרוא ללימודים.

כשנכנסתי פגשתי את אחת משתי האחיות שבדר"כ מצליחות לקחת לי דם בקלות

(לרוב האחיות זה די קשה)

בפעם האחרונה, שכבר היתה מזמן, היא לא הצליחה, באיזה יום ארור שדקרו אותי בו שלוש פעמים

(בהזדמנות אני אלנקק פה לפוסט מאותו יום)

אז הפעם בניגוד לתמיד היא לקחה פרפר, והצליחה בשניות

מצחיק אותי שהיא התייאשה עד כדי פרפר, היא אמרה שזה בהחלט בגלל הפעם ההיא...

משם מיהרתי לנהוג לעבודה, איכשהו האחראית עליי פישלה ושכחה לשלוח להם מחליף עד שאגיע, היא חשבה שהבדיקה היום, והפלאפון שלי נשאר בבית אז לא ניתן היה להשיג אותי ואף אחד לא ידע אם אני בכלל אבוא, אז היה לי ממש לא נעים מהעובדות האחרות למרות שזו לא הפשלה שלי.

עבדתי עד חמישה לארבע.

בעקרון העבודה היא עד ארבע ולרוב יוצא שאני נתקעת שם לפחות עד ארבע וחמישה או ועשרה אבל הייתי חייבת למהר.

הגעתי הביתה, עשיתי שטיפה קצרה, החלפתי בגדים, ארגנתי תיק וחיפשתי בנרות את הפלאפון (בסוף מצאתי) ורצתי לטרמפ שהיה לי.

בטרמפ חטפתי קצת צעקות, שלא כאן המקום להסבירן, מה שחשוב זה שההורמונים הביאו אותי כמעט לסף דמעות מצעקות שברגיל לא היו מזיזות לי כלום.

בכל אופן בעשרה לחמש הייתי בחזרה אצל הרופא, שוב היה תור רציני.

כשנכנסתי הסתבר שההורמונים עלו (614 אם אני זוכרת נכון) ושלא היה ביוץ (הללויה) ואז עברנו לאולטראסאונד, לרוב הוא ממש מתקתק את האולטראסאונד הוגינלי אבל הפעם הוא לא מצא שחלה אחת וטעה בחישוב הגודל של הזקיק בשחלה השניה, בחיים הוא לא היה בפנים כ"כ הרבה זמן... מוזר.

בכל אופן, יש לי זקיק אחד שגדל - 13 מ"מ גודלו, אז מאתמול עברנו למינון יותר גדול - 75 יחידות ביום.

בפעם האחרונה שהיה לי זקיק 13 ולקחתי 75 יחידות זה נגמר בביוץ מוקדם תוך יומיים

אז נכון שמהערב אני מוסיפה את הצטרוטייד שתפקידו לא לתת לביוץ להתרחש, אבל לכל מקרה שלא יבוא דאגנו שיהיו שם גם זרעונים...

בכל מקרה, אחרי הרופא העברתי עוד כשלוש שעות בקניון כי חיכיתי לבעל שיסיים את העבודה ויחזיר אותי הביתה (ככה זה כשגרים בחור שאין אליו אוטובוסים ממש) קצת הסתובבתי ובעיקר המשכתי לקרוא את הספר.

בשמונה וקצת הגענו הביתה, אחרי ארוחת ערב, ואני הייתי שפוכה לגמרי, הייתי הולכת למיטה אבל שעת ההזרקה היא בעשר וחצי  אז פשוט נמנמתי בסלון עד שהזמן הגיע, הבעל העיר אותי והזריק.

איכשהו נחתנו על ורידון או משהו, כי יצא טונה דם, בחיים זה לא קרה לנו.

כאב, עבר.

בסוף גם הלכתי לישון באיזה אחת-עשרה ומשהו

ועכשיו אני עפה לעבודה.

כמו סטירה לפנים

התחילו לי כאבי מחזור עכשיו, כשהדימום כמעט ונגמר

ראבק, אני מקווה לא לבלות את כל ליל הסדר על כדורים

כך או כך יש שלילי סופי, גם זה משהו, להבין שמוזר ככל שיהיה מה שיש לי עכשיו הוא מחזור.

מזל שאין בסדר השנה ילדים קטנים, לפחות לא יוציאו לי את העיניים.

עוד שלושה שבועות נתחיל שוב, אני מניחה.

דבר האחות

זה טבעי שמחזור מתעכב עם כל ההורמונים

אם עד יום ראשון לא יגיע - תתקשרי שוב לרופא.

בנתיים טפטופים ורוח וגשם אין

כל הלילה התהפכתי על משכבי

ישנתי זוועה, ואני כבר ערה שעה למרות שאת ההשכמה כיוונתי לשבע בבוקר.

אבל לפני רגע התחיל לו סופסוף הדימום, חלשלש עדיין אבל העיקר שאי הבהירות נגמרה...

מפחדת

מפחדת כל פעם שאני הולכת לשירותים, שמא אגלה שהגיע המחזור.

מפחדת לעשות את הבדיקה מחר, חוששת מוות משלילי, יותר טוב לי לחיות עם התקווה והאשליה והסיכוי מאשר עם הניפוץ שאני חוששת שיגיע.

מפחדת גם מחיובי, ומה עם יגידו לי חיובי, אני אשוש ואשמח ואחרי שבוע יסתבר שזה הריון חוץ רחמי? או שזה רק הריון כימי? או שהכל ייראה בסדר ואז לא יהיה דופק?

ובעיקר מפחדת שהתחושות המוזרות בבטן הן לא הצלחה אלא מחזור מהגיהנום שמתבשל שם, כמו ההוא שהביא אותי לאשפוז מרוב כאבים.

(אני לא רוצה שתגיבו, אין באמת מה לענות על זה, רק רציתי לפרוק)