אני רוצה
לבכות, לישון, לא לצאת מהמיטה שבוע, לאכול הרבה שוקולד, לא לעבוד, לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד, לא כולל הבעל והחתול.שמור   בטל

הדבר שהכי עושה לי לבכות

ספרי ילדים מקסימים שאני לא יכולה לחכות שיהיה לי כבר ילד/ה לקנות אותם ולהקריא.

אבל בזמן האחרון כמעט כל דבר גורם לי לרצות לבכות, זה כבר מתיש.

התחלתי בחיפוש אחר עזרה נפשית מקצועית, יש שמועות על עו"ס למטופלות פוריות אבל בנתיים עוד לא הבנתי איפה הן קיימות, מלבד ביחידת הivf שם אינני מטופלת בנתיים.

זה לא עוזר שכל כך הרבה נשים ביישוב הקטן שלנו בהריון, כולל כמה שממש לא תכננו אחד...

חוצמזה יש לי כאבי בטן נוראיים ומשתנים (פעם זה כמו כאבי מחזור, פעם אני בטוחה שזה קיבה, והערב זה בכלל דקירות), האחות אמרה שזה כנראה מהצילום רחם ("מה, לא הסבירו לך שזה יכול לקרות???" לא, לא הסבירו לי כלום על הצילום לפני ועל ההרגשה אחרי) אבל קבעה לי תור לרופאה ביום שני ונראה מה היא תגיד, גם על זה וגם על הסיוע הנפשי הדרוש.

תקין

צילום הרחם תקין

נמשיך טיפול אחרי החגים

אני מרגישה על סף התפוררות נפשית

ובעלי אדיוט.

אה, ותהייה לקוראת הכבשה - מה קורה? איך הולכות הזריקות?

תמו שידורינו להערב

כל מה שאני, כל מי שאני סובב סביב הטיפולים

זה ממש מעצבן.

כלומר אני גם אשתו של, ועובדת וכאלה, אבל בסופו של יום מה שמעניין אותי זה הטיפולים, מה שחשוב לי זה המצב בסבב, מה שמעסיק אותי וגוזל את רוב המחשבה הוא סביב הנסיונות להרות, זה לא שאני לא עושה דברים אחרים אבל החשיבות שלהם מתגמדת.

יש לי עוד בלוג, אני בקושי כותבת בו מילה, כי מה שאני רוצה באמת לחלוק זה מה שאני חולקת כאן, פעם הייתי כותבת בהמוני פורומים, כיום היחיד שמעניין אותי זה פורום לתמיכה בנשים שעוברות טיפולי פוריות, פעם חברים היו חשובים לי, ומשפחה, היום לפעמים אני רוצה להסתגר במקום הכי מבודד עם מזגן ויציאות רק לרופא, כואבים מידי, החיים של האחרים, הצורך להעמיד פנים (או בלהסתיר או בלהראות אופטימית, אנשים שונאים פסימיים, אנשים מלאי אמרות שפר שבאות מהמקום הכי טוב אבל עושות הרבה רע).

אאאאווווףףףף

סיכום סבב

13 זריקות במינון הנמוך ביותר האפשרי.

5 בדיקות דם

4 אולטראסאונדים.

ביום ראשון הזקיק היה בגודל 13, שזה התחלה של צמיחה וגדילה (הם צריכים לעבור את גודל 20 כדי לבייץ), המשכנו במינון הכי נמוך וחזרתי ביום שלישי, לכאורה הוא היה אמור להיות מקסימום של המקסימום בגודל 18 (כשהם לקראת הסוף הם עולים בעד 2.5 ליום), אבל בדיקות הדם הראו שהביוץ כבר היה, עבר.

ביוץ מוקדם, ככה זה נקרא, וזה קורה ב20% מהמקרים, איכשהו אצלי זה קרה (נכון לעכשיו) ב66.6666% מהסבבים.

ביוץ כזה מניב ביציות דפוקות, לרוב, ולא פעם בעיות ברירית הרחם, מחזור כואב והיסטרי, ציסטות כואבות, כאבים ומה לא.

בפעם הקודמת זה היה יותר קיצוני (בייצתי אחרי זריקה או שתיים) והביא לאשפוזי (באבחון לקוי - חשבו שזו דלקת אגן), אני מקווה שהפעם זה לא יתקרב לאותו המצב.

מה שבטוח זה שהסיכוי להרות כשהביוץ כבר עבר הוא נמוך יותר, ושלא היה טעם לעשות הזרעה, שזה היה התכנון לסבב הזה, ושאין הרבה סיכוי שעוד שבועיים אבשר לכם שנקלטתי, ושהמחזור יהיה כואב, מאוד כואב (באחרון, שהיה אחרי סבב רגיל ותקין, הייתי בבית יומיים עם כאבים).

אני לא יודעת אם אני אהיה חייבת כבר לעשות את צילום הרחם מכיוון שהרופא מחייב אחרי שני סבבים תקינים, ועוד לא היו לי שניים תקינים.

אני כן יודעת שהסבב הבא יכיל יותר חומרים, כלומר מלבד חומרים מבשילי ביצית הוא יכיל גם חומרים מעכבי ביוץ כדי למנוע מצב של ביוץ טרם-עת.

וזהו, הרבה כוח וחשק לדבר על זה אין לי, רק חבל שבשבת, ראשון ושני, שבכל אחד מהם היה תכנון לסקס, התוכניות לא יצאו לפועל, אם הן היו יוצאות לפועל היה לי סיכוי לא רע.