כמו רכבת הרים

כל פעם שאני בכוח מרימה את עצמי ומתחילה לשפר נושא אחד בחיי נוחתת עליי המציאות עם ריסוק טוטאלי של נושא אחר בחיי.

לאחרונה אנחנו משפרים את הבית, מנקים ומסדרים ותולים וכדומה, שיהיה לנו בית החלומות שרצינו.

והנה היום מסתבר שאולי אין לי עבודה לשנה הבאה.

גם אלו מביניכן ששונאות את עבודתי - אל תצאו במחולות, אם אין עבודה פירושו של דבר שאין הכנסה ואין מה לעשות.

לא יודעת אם ואיזו עבודה תהיה לי, לא יודעת מתי אדע, לא יודעת איך אצליח למצוא משהו אחר כשאני צריכה להיעדר כל כך הרבה בתקופות הטיפולים.

ביום ראשון על הבוקר יש לי שיחה עם הבוסית ואחריה אדע אולי קצת יותר, אבל יש סיכוי שגם לא, כי ממה שהיא אמרה היום היא עצמה עוד לא יודעת סופית.

אי אפשר שחלק אחד מהחיים שלי יילך כשורה????

אתמול בלילה

הגיע אימייל מחברה ישנה-נושנה שלא שמרתי איתה על קשר, בעיקר כי כלו כוחותיי להתמודד עם כל בעיותיה הפסיכולוגיות (על גבול הפסיכיאטריות, אני מדברת על נסיונות התאבדות אחת לכמה חודשים וכאלה).

כבר קיבלתי ממנה אימייל, לא זוכרת איך היא הגיעה אליי, בכל מקרה היא סיפרה מה קורה איתה, לפני שנה ומשהו, כמדומני, ואני נתתי תקציר חיי (התחתנתי, אני גרה בX, אני לומדת Y) ולא עניתי על התגובות שלה.

אח"כ הגיע אימייל שהפנה לפליקר עם תמונות מחתונתה.

ואתמול הגיע האימייל שהודיע על הולדת בתה.

אפשר לומר שנשברתי סופית.

אפשר לומר גם שאני לא מכירה עוד מישהי לא וירטואלית שכל כך מתקשה להרות, טוב, אני כן מכירה אבל כאלה שכבר הצליחו ומנסות עכשיו את השלישי/ת, ושחסרה לי החברה, נמאס לי להעמיד פנים ואני לא מסוגלת לקבל את כל מה שיקרה אם אפסיק להעמיד פנים.

בלי שום קשר בכלל, אני כנראה לא אהיה פה עד יום שלישי כי יש לי מטלת לימודים לחוצה ודחופה.

על מי אני עובדת?

הדברים קצת לא מסתדרים וכל הלחץ פורץ החוצה מהמקום אליו הוא הודחק, והכעס, והמרירות, עליו, עליי, על המצב.

אפשר שבועיים חופש מהחיים שלי?

כשאביה של אמה בובארי מתבשר במברק

שהיא במצב אנוש (לא רצו לספר לו ככה שהיא מתה) הוא בטוח שחלה טעות, שהיא לא מתה, כי השמש זורחת והציפורים מצייצות ואיך יכול להיות שהעולם נותר כרגיל כשבתו מתה?

ככה אני מרגישה

רוצה שכל העולם ייעצר

שכולם יתאבלו איתי יחד,

שלא אצטרך ללכת לעבודה, לאירועים

להסתגר מתחת לשמיכה ולא לצאת שבוע.

ואין איש.

זה כנראה משהו קוסמי
בכל מקום יש נשים הרות.
הולכת בשבילי האונ' - מישהי מציגה לראווה את התינוקת שלה.
אוכלת במנזה, שולחן לידי יש שתי נשים בהריון שמחליפות כל זמן הארוחה שלי דיעות על הבדיקות השונות ומי ילווה אותן לחדר הלידה.
הולכת לספריה, שלוש ספרניות הרות.
עושה מבחן, המרצה בהריון.
 
זה כבר באמת מוגזם
ואני אכולת קנאה
ברור שכל אלו לא באות על חשבוני אבל קשה לראות שלכולם מסביב יש את מה שאת רוצה ורק את לא מצליחה להשיג אותו.
 
מה הכי מדכא?
אני מכירה לפחות שתי נשים (חברה וגיסתי) שבזמן שאני מנסה הן נכנסו להריון, ילדו ונכנסו שוב להריון.
זה לא מדכא בגלל הקנאה
אלא בגלל שזה מבהיר כמה זמן אני כבר מנסה, כמה זמן אני דורכת במקום בזמן שהחיים של כל שאר האנשים מתקדמים ומתקדמים ומתקדמים ואני עדיין באותו בור ללא סיום נראה לעין.
בזמן שאני רק מלעיטה את הגוף בהורמונים יכולתי להרות בהצלחה כבר פעמיים!!!
 
שמעתי הבוקר בנסיעה שיר של שירי מימון, אני חושבת שהוא חדש אבל אני לא כזו בקיאה, בכל מקרה היא שרה שם שהיא מסתובבת שוב ושוב על אותו ציר, כשכולם מתקדמים, הנה המילים: