אני רוצה
לבכות, לישון, לא לצאת מהמיטה שבוע, לאכול הרבה שוקולד, לא לעבוד, לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד, לא כולל הבעל והחתול.שמור   בטל

הדבר שהכי עושה לי לבכות

ספרי ילדים מקסימים שאני לא יכולה לחכות שיהיה לי כבר ילד/ה לקנות אותם ולהקריא.

אבל בזמן האחרון כמעט כל דבר גורם לי לרצות לבכות, זה כבר מתיש.

התחלתי בחיפוש אחר עזרה נפשית מקצועית, יש שמועות על עו"ס למטופלות פוריות אבל בנתיים עוד לא הבנתי איפה הן קיימות, מלבד ביחידת הivf שם אינני מטופלת בנתיים.

זה לא עוזר שכל כך הרבה נשים ביישוב הקטן שלנו בהריון, כולל כמה שממש לא תכננו אחד...

חוצמזה יש לי כאבי בטן נוראיים ומשתנים (פעם זה כמו כאבי מחזור, פעם אני בטוחה שזה קיבה, והערב זה בכלל דקירות), האחות אמרה שזה כנראה מהצילום רחם ("מה, לא הסבירו לך שזה יכול לקרות???" לא, לא הסבירו לי כלום על הצילום לפני ועל ההרגשה אחרי) אבל קבעה לי תור לרופאה ביום שני ונראה מה היא תגיד, גם על זה וגם על הסיוע הנפשי הדרוש.

כל מה שאני, כל מי שאני סובב סביב הטיפולים

זה ממש מעצבן.

כלומר אני גם אשתו של, ועובדת וכאלה, אבל בסופו של יום מה שמעניין אותי זה הטיפולים, מה שחשוב לי זה המצב בסבב, מה שמעסיק אותי וגוזל את רוב המחשבה הוא סביב הנסיונות להרות, זה לא שאני לא עושה דברים אחרים אבל החשיבות שלהם מתגמדת.

יש לי עוד בלוג, אני בקושי כותבת בו מילה, כי מה שאני רוצה באמת לחלוק זה מה שאני חולקת כאן, פעם הייתי כותבת בהמוני פורומים, כיום היחיד שמעניין אותי זה פורום לתמיכה בנשים שעוברות טיפולי פוריות, פעם חברים היו חשובים לי, ומשפחה, היום לפעמים אני רוצה להסתגר במקום הכי מבודד עם מזגן ויציאות רק לרופא, כואבים מידי, החיים של האחרים, הצורך להעמיד פנים (או בלהסתיר או בלהראות אופטימית, אנשים שונאים פסימיים, אנשים מלאי אמרות שפר שבאות מהמקום הכי טוב אבל עושות הרבה רע).

אאאאווווףףףף

היום היה הניתוח

הורידו לי שתי נקודות חן, אלו כבר נקודות שביעית ושמינית שמורידים לי ופעם שישית שעושים לי פרוצדורה כזו, ובכל הפעמים הקודמות הגעתי לבד (אפילו שהיה צריך לנהוג בחזרה), רק פעם אחת היתה ממש נוראית (כשעשו כריתת הרחבה לסרטן שהתגלה) ואז הקפצתי את הבעל - שעוד היה חבר שלי - מהבית שלו כדי שייקח אותי.

בכל מקרה הפעם החלטתי שאני לא חייבת לשחק אותה גיבורה תמיד וקשה לנהוג אחרי וביקשתי מהבעל לבוא איתי ולנהוג.

חיכינו קצת לרופא ואז הצעתי שהוא יילך בנתיים לקניות וסידורים בבנק כי ממילא זה ייקח עוד כחצי שעה, הוא הלך ואני התחלתי להילחץ, כשהמנותחת לפניי יצאה הוא אמר לי שהוא עוד בסביבה (המרפאה נמצאת בתוך קניון והוא היה בקניון) אבל אמרתי לו שייסע לבנק.

נכנסתי לחדר הניתוח והתחלתי להילחץ, עד שהרופא נכנס כבר בכיתי כולי בלחץ מזריקות ההרדמה המקומית, באמת שניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי, האחות והרופא הציעו שאחכה בחוץ וארגע והם ינתחו בנתיים את הבא בתור אז אמרתי שלא, אני רוצה לגמור עם זה, אבל בשניה שהרופא החזיק את המזרק התחלתי שוב לבכות אז בסוף התלבשתי ויצאתי החוצה.

למזלי הבעל עוד היה בקניון והוא עלה מייד, וכולם היו כל כך נחמדים (למרות שממש התפדחתי לבכות שם), האחיות נזכרו שאני גם מטופלת בפוריות (זו אותה מרפאה רק אגף אחר ואלו אותן אחיות של בדיקות הדם על הבוקר) ודברו איתי, הרגיעו וחבקו אותי, המנותחת לפני נתנה לי טישו, המזכירה הביאה לי מים ואחת האחיות פתחה לי ולבעל חדר פנוי של רופא שנרגע.

אחרי שהרופא הרדים את זה שהוקדם לו התור בגללי הוא בא לראות מה קורה והציע לתת הפניה למרפאות חוץ לאשפוז יום בבית החולים אבל החלטתי שאני חייבת לגמור עם זה וזהו אז בזמן שהוא ניתח הבעל הרגיע אותי והצחיק ומה לא, וכשהרופא התפנה נכנסנו, הפעם הבעל נכנס איתי - נכון שהוא לא יכל להחזיק לי את היד והוא לא היה יכול להיות במקום בו אראה אותו אבל הוא ליטף לי את הרגל חלק מהזמן וגם דיבר איתי כל הזמן.

לא היה קל אבל עברנו את זה ובקושי בכיתי, כל הזמן התנצלתי והודיתי לרופא ולאחות אבל הם אמרו לי שזה בסדר וזה קורה ושכל הכבוד שאזרתי בסוף את האומץ.

עכשיו אני בבית, על משככי כאבים ובא לי לבכות מלשחזר את הכל, אבל העיקר שזה מאחוריי! והרופא הבטיח לתת לי הפעם מנוחה יותר ארוכה עד לפעם הבאה (בשנה האחרונה עברתי שלוש פרוצדורות כאלה).

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, כנראה שראיתי יותר מידי מחטים בחודש האחרון ואולי פשוט תשו כוחותיי הנפשיים, למרות שיצאנו לחופש בדיוק בשביל לאפשר לי להתמודד עם הניתוח ולא להישבר (מצד שני בלי החופש אולי הייתי נשברת עוד בתחילת היום או שלא הייתי מסוגלת לאזור כוחות בסוף), לא משנה העיקר שזה נגמר.

חוסר רגישות

* לגעת לי בבטן ולשאול אם יש שם כבר משהו (קרה לי אתמול, ולא תגידו איזו חברה טובה, סתם אחת)

* האחיות במרפאה שניסו להרגיע אותי בבדיקת הדם (בפעם ההיא שדקרו אותי 4 פעמים ועדיין לא ברור לי למה לכל הרוחות היו צריכים לקחת ממני פעמיים את אותה הבדיקה, בסופו של דבר היו לי שתי תוצאות מאותו היום הארור) במילים שאומרות משהו כמו "לא נורא, יש בחיים דברים יותר גרועים מלעבור שתי בדיקות דם בחמש דקות", עם כל הכבוד - אתן יכולות לזהות לפי הבדיקות ההורמונליות שיש לי דברים יותר גרועים בחיים, הרי אף אחת לא עושה בדיקות כאלה להנאתה הפרטית, זו גם לא בדיקה לגלות אם הצלחתי להרות, זו בדיקה שעושות נשים שעובדות מאוד קשה על הביוצים שלהן. וכן, יש לנו יותר קשיים בחיים מבדיקות דם, אבל אם בחרנו להתמוטט דווקא בבדיקת הדם אתן צריכות לסתום ולא להטיף מוסר!

* חמותי שמציקה על ילדים וכשאומרים לה שהיא מציקה היא עונה "אני לא מציקה, אני צוחקת", אני מתה לראות את הפרצוף שלה כשאקלט ואספר לה שזה אחרי טיפולים, המבוכה והאי נעימות יהיו פיצוי נפלא, נקמה מתוקה.

(לא יודעת מאיפה זה בא לי, אני דווקא מסמפטת את חמותי בכל הקשר אחר)

* כל אנשי "אם העובר צריך להיקלט הוא ייקלט, אז אין לך מה להתנהג שונה עכשיו", אולי גם הייתי צריכה להגיד "אם צריך להיות לי ביוץ יהיה לי ביוץ"??? ומה תגידו לחברה שלי שנפלו לה עוברים כמה וכמה פעמים עד שבפעם האחרונה שהיא נקלטה הושיבו אותה שבועיים בבית לנוח - והעובר הזה שרד? שהוא כנראה לא היה צריך לשרוד???

* כל השואלים והמציקים והלא מבינים שזה לא עניינם מתי ואיך אני אביא לעולם ילד, למה לעשות חישובים לאנשים שאתם בקושי מכירים?

(נראה לי שאני אתחיל לענות שאנחנו לא רוצים בכלל ילדים, כדי לסתום לכולם את הפה)