סבא וסבתא ז"ל

זהו

נשארה לנו, בשני הצדדים (אני ובעלי) סבתא אחת יחידה.

אם נזכה לילד, כשנזכה לילד, תהיה לו כנראה רק סבתא רבא אחת.

גם לי היתה אחת, כילדה, רק אחת, אני בקושי זוכרת אותה, תמונה אחת מביקור אחד צרובה לי בראש, וזהו.

לאמא שלי אפילו סבים וסבתות לא היו, כולם הלכו בשואה.

בשבעה על סבא שלי, שנפטר לפני שבוע וחצי, לא הפסיקו לדבר על השבט הגדול שהוא השאיר אחריו, 3 ילדים + 3 בני זוג = 6, 12 נכדים + 8 בני זוג = 20, 20 נינים, סה"כ זה 46 צאצאים, אכן שבט.

אתם בטח כבר מבינים לבד שהבטן שלי התכווצה בכל פעם שדברו על כמות הנינים שלו, על השבט הענק, מכל נכדיו הנשואים רק אני לא זכיתי לפרי בטן, הוא כבר לעולם לא יכיר את הילדים שלי, הנינים שכבר לא יהיו לו ולסבתי ז"ל.

מכל הסבים והסבתות שהיו לי ולבעל נשארה רק זו שבכלל לא מזיז לה אם יש לנו או אין לנו ילדים, זו שתעשה טובה אם היא תחזיק את פרי בטננו לחמש דקות (אני לא מנחשת, אני רואה איך היא מתייחסת לילדים של אחיי), איפה הצדק בזה?

ולמשהו אחר לגמרי, ראיתי שמגיעים אליי הרבה שמחפשים מידע על ענייני פוריות אז החלטתי לפצוח בפרוייקט קטלוג כל הפוסטים לנושאים שיסייעו לצריכים מידע, זה ייקח זמן אבל זה עוד יקרה.

חג האביב

גרם לי להתחדש גם בבלוג, בעיצוב אביבי במיוחד.

בחג עצמו היה נחמד, לא היו ילדים בסדר, אבל יהיו לא מעט ילדים בחינגה שמתוכננת לשבת בערב, מקווה לשרוד ולהנות.

יש לי שעורה בעין, איכס

אני וגיסתי מצד הבעל מסוכסכות יותר מאי פעם, בעצם זה לא לגמרי נכון כי היתה תקופה שלא דיברנו בכלל, ועכשיו אני בכלל לא בטוחה שהיא קולטת שאני מתחמקת ממנה, אבל זו פעם ראשונה שההתרחקות בינינו מתחילה ביוזמתי, לא נורא, היא בהחלט לא חסרה לי וטוב לי יותר בלעדיה.

אמא שלי בכלל לא הגיבה על כשלון הטיפול, לא אמרה שום מילה, אז נכון שבפעם הקודמת שחלקתי איתה את עובדת הכשלון ממש לא אהבתי את התגובה שלה וגם אמרתי את זה (טוב, איך הייתי אמורה להגיב על "נו, ציפית להצליח בפעם הראשונה?" סתמי וחסר רגישות?) אבל זו לא סיבה לא להגיד אפילו "אני מצטערת בשבילך" או משהו שכזה.

מצד שני לפעמים אני מרגישה כאילו אני דורשת יותר מידי מהעולם, לא רוצה שילכו לידי על ביצים אבל גם כועסת על רוב התגובות של אנשים.

בשבת יש לי יומולדת, החגיגות יידחו קצת מכל מיני סיבות, אבל חמי וחמותי יאכלו איתנו צהריים ובערב כאמור מתוכננת חינגה אבל לא לכבודי, סתם ככה לכבוד החופש ושכל הבנידודים מגיעים להורים בעיר אחת (אנחנו לא אבל נגיע במיוחד, לא נורא), מקווה שיהיה כיף.

אני כבר לא מבקשת מתנה תינוק, זה מה שביקשתי שנה שעברה וכמו כל שאר המתנות שביקשתי שנה שעברה - גם זו לא התגשמה.

מה שכן, אני מקווה שהכוכבים משתנים ושאת כל הנאחס אצרור ואשאיר בשנה שנגמרה ולקראת היום הולדת אקבל את חיי בחזרה, אני רוצה שבועיים בלי לראות אף רופא, חודש בלי שום כאבים בשום מקום, שנה בלי בכי, יש דיל?

(כאילו אני לא יודעת שעוד שבוע אני צריכה לראות את רופא העור, שהפצעים מהניתוח האחרון עוד לא העלו ארוכה ושהרבה בכי מחכה לי גם בשנה הקרובה, למי אכפת ממה שאני יודעת, מגיעה לי קצת אופטימיות לכבוד האביב, לא?)

מה שהייתי רוצה הערב

זו הפנקה אמיתית כזו.

מסאז' מדהים

ארוחת ערב רומנטית במסעדת יוקרה

מליון מתנות חדשות.

מה שאאלץ להסתפק בו זה כלום בריבוע

אפילו לא נוכחות של עוד מישהו

אין לי חברה מספיק טובה פה לחלוק איתה את האכזבה

רחוק פה מכדי לצאת לאיפשהו לבלות בחברת עצמי

ואין שום ספר על המדף שיעזור לי להיבלע לתוכו

האמת? אני אסתפק פשוט בלקבל כבר את המחזור הארור שמתמהמה ולגלות שהוא לא כזה קטלני, סתם מחזור רגיל שעם מספיק משככי כאבים לא מרגישים.

לא נורא

מחר יהיה יום חדש

טוב יותר

שלילי

והמחזור עוד לא הגיע, מוזר...

אני חצי מפורקת, עזר מאוד שרק שלוש שעות אחרי ששמעתי את התשובה יכולתי להיות בבית לבדי, כי היה לי זמן לעכל.

עכשיו אני מבכה את הכשלון, אבל מספיק חזקה לדעת שזה בסדר, יהיו עוד הזדמנויות, זה רק אומר דחיה.

הבעל יגיע הלילה אחרי שאני אשן, חבל, אני צריכה אותו עכשיו כל כך.

מפחדת

מפחדת כל פעם שאני הולכת לשירותים, שמא אגלה שהגיע המחזור.

מפחדת לעשות את הבדיקה מחר, חוששת מוות משלילי, יותר טוב לי לחיות עם התקווה והאשליה והסיכוי מאשר עם הניפוץ שאני חוששת שיגיע.

מפחדת גם מחיובי, ומה עם יגידו לי חיובי, אני אשוש ואשמח ואחרי שבוע יסתבר שזה הריון חוץ רחמי? או שזה רק הריון כימי? או שהכל ייראה בסדר ואז לא יהיה דופק?

ובעיקר מפחדת שהתחושות המוזרות בבטן הן לא הצלחה אלא מחזור מהגיהנום שמתבשל שם, כמו ההוא שהביא אותי לאשפוז מרוב כאבים.

(אני לא רוצה שתגיבו, אין באמת מה לענות על זה, רק רציתי לפרוק)