בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

לבקש עזרה

(תשובה מורחבת לג'ולס)

גדלתי במקום בו ציפו ממני תמיד שאהיה יותר אחראית ממה שהייתי, ציפו שאנחש מה צריך ואמהר לעשות את זה גם בלי שיבקשו (נניח לשמוע שאוכלים עוד חצי שעה ולנחש לבד שצריך לעשות סלטים ולהתנדב לעשות לפני שאמא שלי תקום או תגיד משהו), תמיד ציפו (והאמת שעדיין מצפים) שאתייצב לעזרה בכל צורך שהוא ושאתגייס לסיוע גם אם רק רומזים ורצוי גם כשלא.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי.

אם הייתי מקטרת על כמה אני עושה לעומת אח שלי היו תמיד זועפים וכועסים ואומרים שזו מידה מגונה להתעסק בהשוואות כל הזמן במקום בעשיה וכאלה דברים.

בכל מקרה, למדתי שאני צריכה תמיד להיות חרוצה (ואני ממש לא כזו מטבעי), למדתי לנסות תמיד להקדים רצונות, זה אחד הדברים שהכי אוהבים אצלי בעבודה - שלא צריך להגיד לי אלא שאני יודעת מה לעשות או שואלת תמיד ולא מחכה שיקימו אותי (כלומר - יש גם יתרונות לחינוך שחונכתי בו).

עוד משהו שלמדתי זה להיות נוחה, אולי נולדתי ככה אפילו, להשתדל להתאים את עצמי לשאר כדי שיהיה להם נוח, להקל על אחרים כמיטב יכולתי.

מצד שני, כבר כילדה, הייתי פמיניסטית מאוד גדולה, אני חושבת שמה שהכי הפריע לי בכמה עשיתי בבית היה האפליה בה ביקשו מהבנים לעשות פחות רק כי הם בנים, ולא משהו אחר.

אני אפילו לא אתחיל לספר פה איך הבעל שלי גדל ומה היו ההשפעות עליו, ממילא זה בעיקר תצפיות שלי על המצב הנוכחי וניחושים, שום דבר וודאי, אבל בואו רק נגיד שלאמא שלו קשה היה לשחרר מתחת לסינור והיא עדיין ממשיכה לנסות לסייע איפה שלא צריך ולהתערב ולדאוג כאילו הוא עדיין תחת כנפיה.

מכל הסמטוחה הזו עולה שאני כן מסוגלת לבוא ולדרוש עקרונית מבעלי שעבודת הבית תתחלק פחות או יותר שווה-בשווה, אבל שאם הוא לא עושה את חלקו אני לרוב נשברת די מהר, קשה לראות כלים שמגיעים לשלב גידול פטריות, או ערימת כביסה ששורצת חודש על הרצפה (כי נגמר המקום בסל) ואף אחד לא טורח לכבס אותה, גם לא ממש נשאר מה ללבוש במצבים כאלה, אז אני תמיד נשברת, עושה, פועלת, תוך כדי ריבים וצעקות ומה לא, אבל יוצא שבסופו של יום אני עושה בבית יותר ממנו, נגיד 80%, ככה בערך.

דוגמא? אנחנו בבית הזה שנה וחצי והוא לא שטף רצפה אפילו פעם אחת, את השירותים הוא שטף אולי חמש פעמים, הוא עוד לא סיים להתקין מדפים ולתלות תמונות שלא לדבר על הסככה שהוא הבטיח לי שנעשה כשנכנסנו.

ויש פעמים שנשבר לי, בעידודה של הפסיכולוגית שיחקתי פעם משחק שבירה כזה עד סופו ואחרי שלושה שבועות (ואני לא מגזימה פה) הוא נשבר ושטף את כל כל כל הכלים שהצטברו ולא רק את השני ספלים ושתי כפיות בשביל הקפה של הכאן ועכשיו, עכשיו אנחנו בעוד משחק שבירה, אתמול למשל עשיתי משהו כמו חצי מהכלים שהצטברו (כל הצלחות והכוסות והספלים ועוד קצת) לפני שנסענו (הוא לעבודה ואני ללימודים) וביקשתי שהיום (הוא היה צריך לצאת מהבית רק ב11:30) הוא יסיים את כל כל כל הכלים, וישקה את כל הצמחים ויזרוק את כל הזבל, אני לא חושבת שאלו בקשות רציניות, גם בקצב האיטי יותר שלו זה לא היה אמור לקחת יותר משעה, נגיד בהגזמה שעה וחצי.

ביקשתי גם שהוא יעבור אצלי בעבודה להגיד שלום, זה לא סיבוב מהדרך וזה יכול להימשך 2 דקות, אבל זה משהו שאני ממש אוהבת שהוא עושה והוא מזמן לא עשה.

אז ביקשתי, הוא לא התקשר, הוא לא ביקר, וכשבאתי הביתה גיליתי שהוא זרק זבל רק מהמטבח, עשה רק חלק מהכלים והשאיר לי להשקות בערך חצי מהצמחים.

אז כן, אני יכולה לנסות ולבקש עזרה, הבעיה הגדולה היא שאין לי ממי לקבל אותה, וכן, זה בהחלט מעלה תהיות מה יקרה אם וכאשר יהיה לנו ילד, או אפילו בהריון כשיקשה עליי לעשות דברים.

לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.

מחפשת בנרות אחרי כוחות
פיזיים ונפשיים לחזרה למהלך הטיפולים.שמור   בטל