ללכת עם, להרגיש בלי

יותר משמרגיזות אותי כל הנשים שנכנסות להריון לא רצוי ובאות לשאול בפורום פוריות איך אפשר להפיל או לברר אם אכן הן חלילה בהריון, מרגיזות אותי כל הנשים שהרו (בקלות או לא, אבל לרוב זה קורה לאלו שהורות בקלות) שלא מוכנות לנקוף אצבע עבור הילד שלהן.

כל אלו שבגיל שנה עוד לא יודעות איפה הן מחזיקות את האקמולי בבית, כי תמיד הבעל או הסבא/סבתא נותנים לילד.

כל המורות שבמהלך חופשת חנוכה לא חושבות לקחת את הילד יום אחד מהמעון ולעשות איתו כיף בבית.

כל אלו שממשיכות לצאת כמו מקודם וזורקות את הילדים על בייביסיטר, לא שצריך להפסיק לצאת מהשניה שאת אמא, אבל אי אפשר מדי פעם לקחת את הילד איתך לבילוי? למשל כמו שג'וליאנה לוקחת את הקטנטן לארומה?

כל אלו שפתאום, שניה אחרי שהילד נולד, דחוף להן לחזור ללמוד, למרות שהן סיימו בשיניים את התואר הראשון וממש לא הגו בחזרה ללימודים לפני הלידה.

אוף!

(כן, כל הפוסט הזה הוא קיטור מרוכז על מישהי אחת, שהיא במקרה גם גיסתי, ולא, לא סיפרתי פה את הדברים הכי גרועים, תקבלו את זה ככה כי בפעם הקודמת שכתבתי ת'פוסט הזה הוא היה הרבה יותר מפורט אבל אז היתה הפסקת חשמל כללית...)

תחל שנה וברכותיה

סליחה

מכל מי שמגיב/ה פה ולא תמיד מקבל תשובה.

מכל מי שמגיב/ה ואני שוכחת להגיד עד כמה כל תגובה חשובה לי, עוזרת לי.

מהאחיינים שלי, שרגע אחד אני דודה נפלאה וברגע השני אני בורחת מלהיות איתם.

וגם מהאחים, הגיסות והחם והחמות שסופגים לפעמים יחס די מגעיל כשהם יותר מידי מתפייטים על הילדים או מבקשים עזרה או משהו כזה (גם ההורים שלי והגיס ואשתו סופגים את זה אבל הם יודעים לפחות, גם אם הם לא מקשרים את היחס למצבי).

והכי הכי מהבעל שלי, שרק בגללי אין לו עדיין ילד.

הסנדלר הולך יחף

כמדומני שזה עוד לא עלה פה, אבל אני עובדת במעין משפחתון.

וכל שניה עם הילדים הקטנים היא שניה של חסד מופלא ושל תהום עצבות.

כל כך הייתי רוצה להחזיק ככה אחד משלי, ולא אכפת לי איך הוא ייעשה שלי.

כל החזקה כזו נראית לי כמו שניות גנובות מגן עדן, בשניות האלה אני בטוחה שאימוץ הוא פתרון מעולה עבורי, כלומר - אם עד שיגיע תורנו עוד לא נצליח.

אני לא בטוחה שאני מעבירה את מה שרציתי לומר, אז הנה ציטוט שאומר את זה כ"כ נכון:

"בתא המדידה בחנות כולבו אישה מאוד בוטחת פשוט נתנה לי להחזיק את בתה בת השלושה חודשים, גייסתי את כל כוחותי כדי להמשיך לשבת בכיסא הוויניל הוורוד-בז' ולא לקום ולברוח בטירוף עם היצור הקטנטן  והרך הזה צמוד לחזי"

("אשתו של הנוסע בזמן", 284)

אם מישהו יודע

איך מסדרים את הסתירה בין שני הפוסטים האחרונים - שיודיע.

מחר יתנו לי כדור שאמור לסייע למצב הרוח, משהו צמחי שלא אמור לפגוע בנסיונות להרות.

בקרוב גם יסדרו לי שיחות עם פסיכולוגית, אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח עד שזה יתחיל.

בעוד שבועיים אני חוזרת לרופאה לבדוק מה השתנה והשתפר, אני מקווה שמשהו ישתפר כי אני לא מחזיקה מעמד במציאות הנוכחית.

הלכתי להתפרק, אחזור מתישהו

אני צריכה

לעבוד, שישה ימים השבוע.

להיות נחמדה להורים של תינוקות ולנשים בהריון למרות שכל מה שאני רוצה זה להטיח בהם שלהם לא מגיע, לי כן.

(אני יודעת שלחלקם כן מגיע, אם לא לכולם)

לסוע שעה וחצי לכל כיוון, כמה פעמים השבוע, כי יש שבעה במשפחה.

למצוא בגדים לחג, ולארגן מתנות לחג, ולהכין כרטיסי ברכה.

לדבר עם כל מיני אנשים, כולל מישהי ספציפית ששמה לב היום שאני עצובה ושאלה למה - אני לא רוצה לספר לה למה אז התחמקתי, אבל אני אראה אותה גם מחר ואם היא שמה לב היום היא לא תבחין מחר במשהו שונה.

לעשות דברים בבית.

לא להתמוטט.