כואב

אומרים שאחרי כימי יש יותר סיכוי

הגוף כאילו הבין משהו ועכשיו הוא יוכל יותר בקלות

לא יודעת עד כמה זו אמירה מדעית ועד כמה זו נחמה של גרוש שמציעות מטופלות פוריות האחת לשניה.

המוח מבין שזה בכ"ז סוג של התקדמות, משהו שעוד לא היה קודם.

הרגש מרגיש שלקח לי ארבע-פאקינג-הפריות להגיע לרמה הבסיסית כ"כ הזו, ומי יודע כמה עוד ייקח עד שנגיע לדבר האמיתי.

ובנתיים...

מחכים למחזור שצפוי להיות כואב ואכזרי במיוחד (כאילו חסרים לי כאבים לאחרונה).

כואבים מזריקת הקלקסן האחרונה שנלקחה ויצרה לי לא-יודעת-איך-מאייתים-את-זה.

תוהים מה יגידו מחר ביחידה, אם אפשר יהיה להפסיק לשתות את המים-עם-המלחים ולהפסיק להשתין לתוך כלי מדידה (תענוג מפוקפק ביותר).

ובודקים אם הבטא מועילה בטובה להגיע לבד לערך אפס (מי היה מאמין שאי פעם זו תהיה השאיפה...).

בוכים מכל שטות.

מנסים להתענג על הדברים הקטנים, מלישון על כרית אחת ולא בהגבהה מטורפת (כדי שלא ייכנסו נוזלים לריאות), מלישון לא רק על הגב (עדיין קצת כואב אבל אפשר בזהירות לישון על הצדדים, הבטן עדיין מחוץ לתחום), מהתפרעות מוחלטת בדיאטה (מי אמר אוכל כנחמה ולא קיבל?).

לצערי אנחנו באזור מלחמה כרגע אז הרבה מהפינוקים הרגילים של השליליים (מסעדות, בעיקר) נמנעים ממני.

מנסים לנוח, לנוח, לנוח, מצד שני רושפים בגבי מחלק מהעבודות לדעת מה קורה ומתי אני חוזרת, אני לא רוצה לחזור! רוצה חופש! אחד אמיתי! ולא, לשבת בבית אחרי שאיבה בגלל כאבים, להיות מאושפזת או לנוח אחרי האשפוז בהוראת הרופאים זה לא חופש!!!

הריון כימי

כלומר היתה בטא, לא מאוד גבוהה אבל גם מדדנו לפני הזמן

והיא ירדה.

זה נקרא הריון כימי, הריון שכל ההתבטאות שלו היתה בערכים "כימיים" בדם.

הריון שלא הגיע בכלל לשלב של לפתח שק הריון.

גם מוקפאים אין מהסבב הזה.

איכשהו נצטרך למצוא כוחות להתחיל מחדש, לא ברור איך.

אני יודעת שלא נכון לחשוב על זה עכשיו, אבל המטרה היא ילד, ולכן עם הכשלון (הפעם, לא תמיד) אני מייד תוהה מאיפה יהיו הכוחות לעוד פעם, לעוד סבב, לעוד סבל, בשביל להשיג את המטרה שבשבילה כבר סבלתי כל כך הרבה.

אז גם הפעם, בלי פירוט

מבטיחה לכולכם את סיפור השאיבה ואת סיפור ההחזרה.

אבל הפעם רק השורה התחתונה:

יש לי עובר אחד ברחם.

מקווה שהוא יישאר שם עד ללידה, בזמן הנכון.

זה מדהים לראות את העובר שלך על המסך, כולה 5 תאים אבל את ישר מתאהבת.

ההחזרה כאבה ולקח לי זמן להתאושש, עכשיו אני כאובה בבית.

היום חברה אחת התקשרה, ושכנה אחת שאלה אם אני צריכה משהו, ואמא שלי מתקשרת כל יום ויום.

וקיבלתי שתי מתנות בדואר ומתנה מהבעל והרבה חיזוקים מכם (חלקם במיילים) וגם בפורומים בהם אני פעילה.

אז נפשית אני במצב יותר טוב

פיזית במצב יותר רע.

הולכת לנוח עכשיו, אולי אפילו לישון.

נראה מה יהיה מחר.

יש לי כאלו

חברות מדהימות, אבל רק בוירטואלי.

את חלקן פגשתי באמת, פעם או פעמיים.

חלקן גם בפלאפון שלי, ואנחנו מדברות לפעמים, מסמסות לעיתים.

אין לי אף חברה שתנחת עליי היום, עם עוגה, ובלון.

ותעשה לי שמח.

ותדאג לי כי אני לבד עכשיו, אחרי השאיבה.

ואולי.

רק אולי.

אני זו האשמה.

יש פה חברה או שתיים שאולי היו עושות את זו

לו היו יודעות שאני אחרי שאיבה.

כן, ע. וגם ר. ואולי אפילו א.

אם רק הייתי אומרת.

ומצד שני אמרתי לי. ואמרתי לד.

וד. יודעת בדיוק מה זה אומר, והיא לא התקשרה.

ואולי בגלל שהיא יודעת מה זה אומר היא רצתה שלא להפריע ולהטריד, ומחכה לשמוע ממני?

י. גם לא התקשרה, אבל ראתה אותי וחיבקה ודאגה.

אמרתי גם לב. אבל רק בדיעבד, כי הייתי צריכה את עזרתה, לא יודעת כמה היא קלטה כי היא כמעט ולא שאלה שאלות, אבל כן סייעה.

אני גרועה בלהושיט יד ולבקש עזרה.

לבקש חיבה.

גיסי יודע, אבל לא הייתי מצפה מאשתו אפילו לחשוב על להרים טלפון.

הייתי רוצה פשוט חברה שתגיע לכאן עם בלון ועוגה.

תוספת יום אחרי:

הבעל של ע. ראה אותי ואמר לה להתקשר, אז היא התקשרה לברר מה קורה, ואם באמת עברתי מה שהיא חושבת שאולי עברתי (התשובה - כן) והתעניינה ואמרה שתתקשר שוב וכשאהיה מספיק חזקה גם תבוא לבקר.

נ. רצתה לבוא לבקר אבל ע. אמרה לה שכדאי לחכות שארגיש יותר טוב, האמת היא שלנ. ממש אין לי כח עכשיו (זו לא נ. של התגובות, זו בחורה שאני חברה שלה אבל היא ילדה, בקושי בת 20, והיא עוד קצת בתוך הגישה הטיפשעשרה, היא חמודה והכל אבל צריך סבלנות אליה וכרגע באמת אין לי).

חברה של חמותי התקשרה היום לשאול אם אני צריכה משהו, כי היא ראתה שאתמול הייתי לבד ויצאתי למכולת בלית ברירה, היא ממש נחמדה.

ואמא שלי מתקשרת כל יום, ואבא שלי התקשר היום.

וגיסתי היא המאנייקית הכי גדולה שאפשר לדמיין.

ושתי חברות וירטואליות שלחו לי, כל אחת לחוד, משלוח מנות מקסים לפורים.

אז יש לי חברות, באמת, הן פשוט לא תמיד מופיעות בשניה שאני צריכה, וזה בהחלט הגיוני, בעיקר אם אני לא צועקת SOS...

אז כך מרגיש אושר

למי אכפת שהיו רק שתי ביציות?

למי אכפת שיש לי בחילות וכאבים?

למי אכפת שבקושי שחררו אותי הביתה (כשכבר לא כאב לי לזוז והחליטו שאני הולכת ההוצאה של האינפוזיה גרמה לי לצניחה היסטרית של לחץ הדם על כל מה שנלווה אליה - הזעה בכל הגוף, סחרחורות והקאות)?

ולמי אכפת שאני עדיין מדממת?

העיקר ששתי הביציות שלי הופרו!!!!

מחר אני צריכה להתקשר בבוקר ולשמוע אוקי להגעה להחזרה! בנתיים לוקחת תמיכה וגינלית, כדורי דוקסילין, ומשככי כאבים (מקווה שזה של הבוקר יהיה האחרון), הרבה מים והרבה שמחה בלב.