בר קבועים       הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום משלוח תמונות לסלולר   קישור ישיר לכאן   דף כניסה

רפונזל, רפונזל, שלשלי שיערך

בשלב א' - הבלוג עסק בקשיי להרות ובטיפולי הפוריות שעברתי. בשלב ב' חגגנו את ההריון שהגיע אחרי כמעט 4 שנים ואת הילדה המדהימה, תוצאת העבודה הקשה. עכשיו אנחנו בשלב ג', מתחילים מחדש, רוצים עוד ילדה (גם ילד יתקבל בברכה).
מכירים מישהו בטיפולים?       שווה לקרוא        מדריך לסובבים, חלק 1       מדריך לסובבים, חלק 2       I would die 4 that        שווה לצפות
11/2011

קטעים בקטגוריה: ~~. לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

בוקר, צהריים, שני עולמות שונים

בבוקר בדיקת דם וא"ס.

הרופא השאקל במחלקה (כינוי נפלא לפרופסור שהוא ראש היחידה לIVF, לא?) נכנס בשניות לוריד, לא כמו האחיות...

עם הדם הולכים להוציא מדבקות, לקבל עוד טפסי בדיקות דם (היום השתמשתי באחרון, שוב).

ואז לא"ס, חיכינו יובלות אבל בסוף התוצאות יפות - זקיק 20, זקיק 17, זקיק 14, כולם בשחלה אחת, בשניה רק קטנים.

הרירית משולשת כרצוי וגודלה יפה - 11.

עם הבשורות האלה אני חוזרת הביתה די בשמחה, בטוחה שאיפשהו לקראת אמצע-סוף השבוע נגיע לשאיבה, מקווה שלא אפסיד את סעודת פורים ביום שישי (כי מאיפה אמציא תירוץ לכל המשפוחה?).

ואז, ברבע לאחת-עשרה טלפון, מהיחידה, כשאני מול לקוחות בעבודה

האחות: "את צריכה להזריק צטרוטייד כמה שיותר מהר, את יכולה עכשיו?"

אני: "אני בעבודה"

האחות "טוב, אז עד הצהריים, והלילה ב23:00 שיזריקו לך את הפרגניל, יש לך מישהו?"

אני: "לא יודעת, וואו, אנחנו אמורים לסוע..."

האחות: "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל את באה ביום ראשון לשאיבה, אם יש בעיה עם הפרגניל אפשר אוביטרל במקום, רוצה לעבור פה ולקבל מרשם?"

אני (חושבת "שיט! היה לי אוביטרל והחזרתי אותו למרפאה כשרשמו לי פרגניל, שיט, שיט, שיט"): "אני לא חושבת שאספיק אני מסיימת רק באחת"

האחות: "אני אבדוק אם יש לנו פה אחד מיותר"

האחות הולכת לבדוק, אני במקביל תופסת טלפון ומתקשרת למרפאה, אולי האוביטרל שלי עוד שם?

האחות חוזרת, הקונים בנתיים עצבניים אבל אני לא שמה על אף אחד.

האחות: "יש לי אבל הוא היה בלי קירור זמן לא ידוע ואני קצת חוששת לקחת על זה אחריות."

בנתיים האחות במרפאת היישוב אומרת לי שכבר לקחו את האוביטרל, אין.

אני: "טוב, אני אפתור את זה איכשהו, מישהו יזריק לי, יהיה טוב"

(פרגניל היא זריקה תוך-שרירית, בניגוד לזריקות התת-עוריות שהן מה שאני לוקחת לרוב, תוך שרירית מחייבת לפחות בפעם הראשונה מישהו מוסמך שיזריק, אם אותו מוסמך ילמד את הבעל זה בסדר שבפעמים הבאות הבעל יזריק, אבל לא לבד בפעם הראשונה בלי הוראות)

האחות: "טוב, אז בראשון בשבע וחצי בבוקר עם טופס 17 לשלב ב', את מוציאה מדבקות, לא עושה בדיקות אלא הולכת למחלקת נשים להתאשפז, הבעל במקביל מוריד את הזרע למעבדה. את רושמת?"

אני: "כן, כן" (כולי עוד בשוק)

האחות: "אני צריכה לשלוח לך פקס עם הוראות להזרקת הפרגניל, יש לכם פקס?"

אני מבררת אצל הנוכחים (תוך הרגעת הלקוחות, שוב) מה הפקס במזכירות היישוב ונותנת לאחות.

האחות: "טוב, אבל תוודאו שהוא מגיע, אם לא מייד תתקשרי אליי ואני אשלח שוב, כמה שיותר מהר כי אני עוד מעט יוצאת מפה"

 

ככה, בערך, הסתיימה השיחה.

הרמתי מייד טלפון לבעל, שהיה אמור לסוע למוסך להחזיר את האוטו מה10,000, הוא עוד היה בבית אז הרצתי אותו לפקס, במקביל עשיתי את כל הלקוחות המהירים, חברה שפעם עבדה אצלנו פשוט תפסה את מקומי ושחררה אותי לשאר הסידורים.

 

דבר ראשון הרמתי טלפונים עצבניים בחזרה למרפאת היישוב, בשביל טופס 17, אף אחד לא ענה, המזכירה עוד לא בבית, ועדיין לא עונים במרפאה, ואז הופיע הבעל עם הפקס, שלחתי אותו מייד למרפאה.

ואז טלפון להורים, שאצלם היינו אמורים להיות בשבת, אם יש להם חבר/ה אח/ות או רופא/ה שיכול להזריק לי, בלילה.

אין.

אני מוותרת בזה על נסיעה להוריי, נסיעה שאני כבר חודשיים מחכה לה...

גם ככה אבא שלי עם דלקת ראות, אז אולי עדיף שלא...

 

הבעל חוזר, צריך לסוע לשדרות להשיג את הטופס המלא, וגם להביא את הרכב מהמוסך.

בשלב הזה אני מתקשרת למי שעובד איתי, שיבוא לתפוס את מקומי.

 

החברה משתחררת מהתפקיד שלי, ואז אני קולטת שהבטחתי בראשון להחליף מישהי בעבודה אחרת שלי, ואני אהיה בשאיבה, זו עבודה שעושות 3 נשים והחברה היא השלישית, אז אני מסבירה לה מה קורה ומבקשת שהיא תעשה את יום ראשון, תוך כדי אני מתחילה לבכות מרוב לחץ, היא מרגיעה, מעודדת ומבטיחה להחליף.

 

מפה לשם הייתי צריכה גם לבקש ממישהו אחר בעבודה שלישית שיעשה נסיעת עבודה שחייבת להיות בראשון (הוא אמר שאם יוכל - יעשה, ואם לא כלום לא יקרה, האמת היא שהוא צודק!), לבטל כמה תכנונים נוספים ליום ראשון (עוד שלושה טלפונים) ולנסות לתפוס את האחות שגרה ביישוב.

זה שעובד איתי מקבל עדכון במה מדובר בכלל (כשהתחלתי את הסבב הוא ישב שבעה ומסתבר שהבוסית לא עדכנה אותו), אני אומרת לו שראשון אני בטוח לא עובדת, לגבי שני נראה.

הוא משחרר אותי מהעבודה, מאחל בהצלחה ובכלל מתנהג למופת.

 

אח של בעלי לוקח את בעלי לקופ"ח בשדרות בשביל הטופס, אותי למוסך ואת עצמו ואת הילדה לברית (לפחות באותו כיוון נסיעה), כפרה עליו!

בדרך ההורים של בעלי מתקשרים להגיד שהם עדיין תקועים בשדה התעופה, היו אמורים לעלות למטוס בתשע, השעה 11:30, אנחנו מחליטים לא לספר להם כלום, הם טסים לשבוע וסתם ידאגו מרחוק.

 

רגע אח"כ אני תופסת את האחות שגרה פה, היא לא תהיה הלילה בכלל ביישוב אבל היא מוצאת לי פתרון אחר.

 

כשאני מגיעה למוסך בעלי מסמס לי שיש טופס, הוא ממשיך משם לסופר לקנות לנו אוכל-כמה-שיותר-מוכן לשבת.

אני משלמת על הרכב ונוסעת להביא אותו, בזמן שלוקח לי הוא קונה לנו גם פלאפל לארוחת צהריים.

מגיעים הביתה, דבר ראשון מזריקים כבר את הצטרוטייד.

 

עכשיו הבטן אדומה מהזריקה, אבל אפשר להירגע סוףסוף, ביום ראשון שאיבה, ומשם השמיים הם הגבול, אני מקווה.

נכתב על ידי מיב, 14/3/2008 13:34, בקטגוריות פרגניל, אולטרא סאונד (ברור שוגינלי), בדיקות דם (e2 ופרוגסטרון), בית חולים, גודל הזקיקים, דיכוי הורמונלי, האחיות בבית החולים, האחיות במרפאת היישוב בו אני גרה, האיש שלצידי, הפריה חוץ גופנית, הרגשות מציפים, זה מטריד אותי, זריקות, לא מספרים?, מעבר ליחידת IVF, משפחה, מתח~~ לחץ וכאלה, נערה עובדת, סבב 9 (ה5 בו הגענו לקו הסיום), עובי הרירית, פיורגון, צטרוטייד, צריך להיאבק גם בבירוקרטיה, צריך להירגע~~ אבל איך אפשר?, שכנוע עצמי, תמיכה, תקווה להצלחה
--->11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיב ב- 17/3/2008 12:04


מאבדת את עצמי

פעם הייתי אופטימית, ברמה של טפשות מרוב אופטימיות.

אולי זו רק ההתבגרות ששינתה את זה.

 

אבל עד לא מזמן תמיד היה אפשר לראות אותי מחייכת, לפחות כלפי חוץ.

פעם היתה לי סבלנות לכולם, תמיד, בוודאי בזמן עבודה.

פעם הייתי מבלה, הייתי ספונטנית, הייתי משקיעה בחברות, המון.

 

עכשיו יש עוצר יציאות, כי כל ערב בתשע וחצי צריך להיות בבית לזריקה.

אין לי כוח לאפ'אחד.

אין לי עצבים לדבר בטלפון אפילו עם גיסתי האהובה.

אני ממורמרת ורואים את זה, גם סתם אנשים אבל בעיקר חברים.

הסבלנות שלי ללקוחות, שתפקידי לשרת, הולכת וקטנה.

טלפונים אני בכלל לא עושה, מרוב החברות התרחקתי כי כואב מידי לראות את החיים הנורמליים.

 

בחגיגת היומולדת שנתיים של אחייניתי יכולתי רק לחשוב על המיטה שלי, שכ"כ רציתי להיות בה.

(ופה ושם יכולתי גם לחשוב על כך שידענו על ההריון הזה בשבוע ה5 ומאז בערך גם אנחנו מנסים).

 

רוצה את מיב של פעם

החייכנית

העליזה

זו שמוצאת נקודת אור בכל דבר ומצב

זו שבעיקר בעיקר צוחקת

וכמעט אף פעם לא בוכה

זו שיש לה הרבה חברות והיא שומרת עם כולן על קשר קרוב

זו שאחיה הוא האדם הכי קרוב אליה בעולם, גם כשהם גרים רחוק

 

לא רוצה את מיב הדכאונית, העצבנית, העייפה תמיד, חסרת החברות ומעמידת הפנים.

נכתב על ידי מיב, 11/3/2008 15:58, בקטגוריות סבב 9 (ה5 בו הגענו לקו הסיום), בדידות, הרגשות מציפים, זה מטריד אותי, חוסר אונים, חששות ודאגות, כואב, כמיהה, מלאי הסבלנות, מתח~~ לחץ וכאלה, משפחה, נערה עובדת, נסו להתחשב, פחדים וחששות
--->8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיב ב- 12/3/2008 19:34


בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

 

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

נכתב על ידי מיב, 9/3/2008 20:54, בקטגוריות סבב 9 (ה5 בו הגענו לקו הסיום), בית חולים, חוויות מפוקפקות עם רוקחים, האחיות בבית החולים, האיש שלצידי, המזכירות במרכז לבריאות האישה, הרגשות מציפים, זה מטריד אותי, זריקות, מלאי הסבלנות, מתח~~ לחץ וכאלה, צריך להיאבק גם בבירוקרטיה, פיורגון, רופא הנשים שלי, האחיות במרפאת היישוב בו אני גרה
--->10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיב ב- 11/3/2008 09:58


כף רגלי הימנית, זרוע ידי הימנית וגם הבטן

נתחיל ברגל:

ביום ראשון בצהריים התחילה לכאוב לי הרגל, זה לא משהו חדש, לאחרונה העקבים שלי ממש כואבים, אבל זה היה קצת יותר מהרגיל, היתה לי הפסקה של חצי שעה בבית אז החלפתי נעליים בתקווה שזה יסייע וחזרתי לעבודה, עבדתי המון באותו היום ורוב הזמן על הרגליים.

בערב התקלחנו וכשיצאתי מהמקלחת נעלתי נעלי בית מבד כאלה, וכבר ממש מתתי מכאבים אז ביקשתי מהבעל מסאג'ון ברגל.

הוא בא וכשהוצאתי את הרגל הוא חטף שוק, מסתבר שהכל התנפח, נהיה לבן, בצקתי, הפס מנעלי הבד נשאר כמעט שעה על העור (נעלתי אותן כולה רבע שעה והן לא לוחצות או משהו), הוא לא עשה הרבה - רק הרים לי את הרגל ממש למעלה כדי שהדם יזרום למטה.

למחרת קמתי רגיל אבל כבר בתשע הרגל שוב כאבה אז הלכתי בעשר למרפאה.

האחות נתנה לי תחבושת לעטוף בה את כף הרגל ואמרה שזה בטח קשור לכל מה שאני מזריקה.

למחרת התקשרתי למחלקה, בשיחה השלישית גם הצלחתי לדבר עם האחות שכל הסיפור ובכלל לא היה נראה לה אז היא העבירה אותי לראש המחלקה, הוא אמר שזה לא יכול להיות קשור לטיפול, לא במצב בו אני עומדת ולא בהתחשב בעובדה שזו רק רגל אחת ושהוא ממליץ לחזור למרפאה הביתית ולטפל כי זה יכול להיות משהו פשוט יחסית כמו דלקת בוריד (שגם מצריך טיפול) או משהו מסובך יותר, אז עליתי שוב למרפאה, ביום שלישי יש שם אחות אחרת (יש לנו שתי אחיות, כל אחת עם הימים שלה) והיא הסתכלה טוב טוב על שתי כפות הרגליים וראתה שאין הבדלים (רק בראשון בערב היתה כזו בצקתיות מטורפת, שאר הזמן זה סתם כואב בדרגות משתנות), היא אמרה שזה לא נראה לה דלקת או משהו דחוף יותר אבל זה אולי דורבן ושאם המצב לא ישתפר - שאבוא לרופאה ביום חמישי.

אז היום החלטתי לנסות ללכת בבוקר בלי התחבושת וכמו שציפיתי - אכן כואב לי יותר, מבחינתי זה מספיק להגדיר את המצב כ"לא משתפר" וכבר קבעתי תור לרופאת המשפחה למחר.

 

נמשיך ביד:

ביום שני היה לי גם מעקב זקיקים, אז מצאתי את עצמי שוב בחדר האחיות שלא שייכות למחלקה (רק ביום שישי עושים את בדיקות הדם במחלקה עצמה, שאר הפעמים זה במרפאות החוץ של בית החולים), כשהגעתי לא היתה אף מטופלת, והיו שלוש אחיות, אז הכרזתי שאני בעייתית, כלומר - אם כבר יש שלוש אחיות לא עדיף שאזהיר מראש וההכי מנוסה תיגש אליי?

אז זהו, שכנראה שההגיון שלי ושלהן קצת שונה.

ניגשה אליי אחת צעירה באופטימיות רבה, אז עוד לא קישרתי אבל בדיעבד אני כמעט בטוחה שזו האחות ששבוע לפני זה נכנסה פעמיים עם מחט ולא לקחה דם, אמרתי לה איפה יש וריד, היא לא מצאה, היא התעקשה לנסות מהצד (בדיוק כמו בשבוע לפני כן) וכמובן שלא היה שם כלום, היא הבטיחה שהיא לא תחטט, או במילותיה "אני נכנסת פעם, פעמיים ואם אני לא מצליחה אני מעבירה לאחות אחרת" (כבר בשלב הזה חטפתי צת ג'ננה - אם יש לך כבר תרגולת לאי הצלחה כנראה שאת לא כזו מוכשרת, אז למה להתנדב לקחת אותי כשאני מצהירה שהורידים שלי בעייתיים? תעשי נסיונות למידה על כאלו עם ורידים קלים) ואז היא רצתה את היד השניה, אמרתי שלא מוצאים לי שם אבל לא אכפת לי שהיא תנסה (אחיות ממש ממש מנוסות מצליחות לעיתים רחוקות למצוא לי שם וריד), היא חיפשה ולא מצאה, בשלב הזה היא רצתה לעבור לגב היד, אמרתי לה שאני לא מוכנה, מספיק בשבוע שעבר נכנסו חיטטו ולא הצליחו, אני לא מוכנה ששוב ייכנסו לי בנקודה הכי כואבת כשיש סיכוי שזה לחינם, ואז היא אמרה את המשפט שפוצץ אותי (מוכנים?):

"האמת? אני מצליחה רק בגב היד" (!!!)

בלעתי את הקללה שרציתי להטיח בה והמשכתי לחייך תוך התעקשות שאין מצב, היא אמרה שנחזור ליד ימין, ואז היא רצתה לנסות שם באיזה נקודה מוזרה, אז כבר נשברתי ואמרתי במתיקות אך בנחישות "אל תעלבי, אבל אני רוצה שאחות אחרת תנסה", וכך הועברתי אחר כבוד לאחות אחרת שנכנסה בלי בעיות לוריד שיש לי, אבל רק אז היא נזכרה להתחיל לחפש את המבחנה, כך שכל העניין לקח זמן רב גם אחרי הדקירה.

אני פשוט נגנבת מהקטע הזה, כאילו - לא מספיק קשה לנו שגם צריך להפיל עלינו אחיות כל כך סתומות???

 

אח"כ הכל היה רגיל, באולטראסאונד ראו שאין התקדמות, האחות במחלקה נתנה לי אישור לחניה והבטיחה לי שבצהריים אני אוכל לשאול ולקבל את תוצאות ההורמונים ולא רק הוראות, בצהריים אמרו לי להמשיך באותו מינון וגם מה היה הE2 (עלוב, כאמור) ולחזור ביום חמישי לביקורת נוספת, ואח"כ האחות מהבוקר אפילו התקשרה לוודא שקיבלתי את כל מה שרציתי (נחמדה מאוד, אולי בכ"ז יש צדדים חיוביים למחלקה).

 

דבר אחד בטוח, לי לא ברור עד כמה הגלולות מסייעות, האם בגללן עוד אין תגובה, לכמה זמן השפעתן כמדכאות נמשכת, אז מחר אחרי הביקורת אני אכנס לשאול את האחיות את כל השאלות האלה, מקווה מאוד שיענו לי או יפנו אותי למי שיכול לענות, כי הדאגה הזו מביוץ מוקדם היא סתם מיותרת כשאמורים להיות כמה שיותר נינוחים.

 

הבטן שלי כבר מתחילה להיראות כמו לוח קליעה למטרה, בנתיים היו 7 דקירות בבטן, כלומר 462 יחידות פיורגון, 3 בדיקות דם שהסתכמו ב6 דקירות בזרועותיי האומללות.

 

בעבודה לחוץ למדי, אבל מתחיל להירגע, אני לא יודעת מה יהיה שם - כי אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד קשה פיזית אחרי השאיבה, ולא ברור לי אם יחזיקו אותי שם אם לא אעבוד פיזית, אבל האמת שגם לא ממש אכפת לי כבר, שיעסיקו, שיפטרו, הכי חשוב זה הטיפולים, והבריאות.

 

ואגב בריאות, אי אפשר לעבור סבב בלי שהגוף שלי יתפרק גם מגורמים נוספים על ההורמונים?!?

נכתב על ידי מיב, 5/3/2008 13:39, בקטגוריות אולטרא סאונד (ברור שוגינלי), בדיקות דם (e2 ופרוגסטרון), בית חולים, גודל הזקיקים, דיכוי הורמונלי, האחיות בבית החולים, האחיות במרפאת היישוב בו אני גרה, האיש שלצידי, הפריה חוץ גופנית, הרגשות מציפים, זה מטריד אותי, זריקות, חששות ודאגות, מעבר ליחידת IVF, מתח~~ לחץ וכאלה, נערה עובדת, סבב 9 (ה5 בו הגענו לקו הסיום), עובי הרירית, פחדים וחששות, פיורגון, צריך להירגע~~ אבל איך אפשר?, שאר עניינים בריאותיים
--->6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיב ב- 9/3/2008 21:03


היומיים האחרונים הם סיפור ארוך-ארוך

שאתמצת כאן כרגע, ואולי מחר אספר את כולו:

אתמול עבדתי כמו מטורפת משבע בבוקר עד שבע וחצי בערב ואז שוב בין אחת עשרה לחצות, רצוי אולי לציין שבדר"כ בימי חמישי אני עובדת משבע ועד 12:00 ואז מחמש עד שבע ואז בלילה, ומדובר בשלוש עבודות שונות, רק שאתמול בגלל הצטרפות מקרים מטורפת הכל היה ברצף, אפילו לאכול אכלתי רק בלילה באיזה עשר וחצי, עד אז רק נשנשתי שטויות.

 

בכל מקרה הזרקתי, 66 פיורגון, סה"כ לבנתיים 132.

הבוקר ברבע לשבע הייתי בעבודה לעשות משהו שחובה לעשות בבוקר, ואז נסעתי ליחידת הIVF לבדיקות, מסתבר שיש יותר תור בימי שישי, או לפחות ככה זה היה נראה, כל פעם אני לומדת משהו חדש על הנורמות שם ועדיין כל פעם אני יוצאת ורק רוצה לבכות.

ב11:15 התקשרתי לשמוע את ההוראות, כמובן שבאותה שניה הגיעו לעבודה מליון לקוחות, אחרי שבמשך כחצי שעה היה שומם לחלוטין  לא משנה, העיקר שלא היה ביוץ מוקדם, ממשיכים באותו מינון והביקורת הבאה ביום שני, נדאג עד אז לכסות את הסיכוי שכבר אבייץ בנסיונות טבעיים

חוצמזה יש לי כאבים כמו של מחזור והדימום מתחזק, שזה מוזר כי לרוב כשמזריקים בתחילת המחזור הזריקות די מחסלות את המחזור. אולי הגלולות באמצע משבשות את העניין הזה.

עכשיו הגעתי הביתה, הבית נראה כמו סדום ועמורה, אוכל לשבת קניתי ולא הכנתי ואני הולכת להתמוטט ולישון, ושהעולם כולו יקפוץ לי בזיגזג.

וזה התמצות.

מקווה שלכם יש סוף שבוע יותר נחמד

נכתב על ידי מיב, 29/2/2008 15:16, בקטגוריות סבב 9 (ה5 בו הגענו לקו הסיום), אולטרא סאונד (ברור שוגינלי), בדיקות דם (e2 ופרוגסטרון), האחיות בבית החולים, הפריה חוץ גופנית, הרגשות מציפים, זה מטריד אותי, זריקות, חוסר אונים, חששות ודאגות, כואב, מתח~~ לחץ וכאלה, נערה עובדת, האיש שלצידי
--->4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיב ב- 1/3/2008 23:37



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  
29,001
כינוי: מיב
גיל: 49

ICQ:


דברי במספרים, גברת
טיפולי הפוריות לילדה הראשונה לקחו:
3 שנים ו9 חודשים
3 הזרעות, 5 שאיבות, 2 אשפוזים
סה"כ נשאבו 30 ביציות ונוצרו 24 עוברים
סה"כ הוחזרו לרחם 9 עוברים, ונוצרו 3 הריונות, 2 מתוכם כימיים
והתוצאה היא ילדונת אחת מקסימונת
טיפולי הפוריות לילדים הבאים:
2 שאיבות
סה"כ נשאבו 28 ביציות, ונוצרו 15 עוברים,
סה"כ הוחזרו לרחם 4 עוברים ונוצרו 2 הריונות מתוכם 1 כימי


מגיעה ליחידת הIVF
מקווה שרק עם תמונה!


היא בת



הפעם זה היה קצר, כחצי שנה



ברוכים הבאים, מה תשתו?

פעם הייתי
אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת
Piccolo
אפרסק כתום יפה
נונה כהן
A girl with a smile
לילית מדבר
גברת אצטון
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2008 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)
עיצוב: איה, עיצוב מחודש: מיב.
מה זו התמונה הזו?

 << נובמבר 2011 >> 
א ב ג ד ה ו ש
    1 2 3 4 5
6 7 8 9 10 11 12
13 14 15 16 17 18 19
20 21 22 23 24 25 26
27 28 29 30      

ארכיון:

אני נמצאת גם בפורום פוריות בתפוז



הוסף מסר

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
הבלוג חבר בטבעות:
« אינטימיות לָעולם » ±
« הכמיהה להיות הורים » ±


מייל כשמפורסם פוסט חדש?

יאללה
די כבר
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)