כואב

אומרים שאחרי כימי יש יותר סיכוי

הגוף כאילו הבין משהו ועכשיו הוא יוכל יותר בקלות

לא יודעת עד כמה זו אמירה מדעית ועד כמה זו נחמה של גרוש שמציעות מטופלות פוריות האחת לשניה.

המוח מבין שזה בכ"ז סוג של התקדמות, משהו שעוד לא היה קודם.

הרגש מרגיש שלקח לי ארבע-פאקינג-הפריות להגיע לרמה הבסיסית כ"כ הזו, ומי יודע כמה עוד ייקח עד שנגיע לדבר האמיתי.

ובנתיים...

מחכים למחזור שצפוי להיות כואב ואכזרי במיוחד (כאילו חסרים לי כאבים לאחרונה).

כואבים מזריקת הקלקסן האחרונה שנלקחה ויצרה לי לא-יודעת-איך-מאייתים-את-זה.

תוהים מה יגידו מחר ביחידה, אם אפשר יהיה להפסיק לשתות את המים-עם-המלחים ולהפסיק להשתין לתוך כלי מדידה (תענוג מפוקפק ביותר).

ובודקים אם הבטא מועילה בטובה להגיע לבד לערך אפס (מי היה מאמין שאי פעם זו תהיה השאיפה...).

בוכים מכל שטות.

מנסים להתענג על הדברים הקטנים, מלישון על כרית אחת ולא בהגבהה מטורפת (כדי שלא ייכנסו נוזלים לריאות), מלישון לא רק על הגב (עדיין קצת כואב אבל אפשר בזהירות לישון על הצדדים, הבטן עדיין מחוץ לתחום), מהתפרעות מוחלטת בדיאטה (מי אמר אוכל כנחמה ולא קיבל?).

לצערי אנחנו באזור מלחמה כרגע אז הרבה מהפינוקים הרגילים של השליליים (מסעדות, בעיקר) נמנעים ממני.

מנסים לנוח, לנוח, לנוח, מצד שני רושפים בגבי מחלק מהעבודות לדעת מה קורה ומתי אני חוזרת, אני לא רוצה לחזור! רוצה חופש! אחד אמיתי! ולא, לשבת בבית אחרי שאיבה בגלל כאבים, להיות מאושפזת או לנוח אחרי האשפוז בהוראת הרופאים זה לא חופש!!!

הריון כימי

כלומר היתה בטא, לא מאוד גבוהה אבל גם מדדנו לפני הזמן

והיא ירדה.

זה נקרא הריון כימי, הריון שכל ההתבטאות שלו היתה בערכים "כימיים" בדם.

הריון שלא הגיע בכלל לשלב של לפתח שק הריון.

גם מוקפאים אין מהסבב הזה.

איכשהו נצטרך למצוא כוחות להתחיל מחדש, לא ברור איך.

אני יודעת שלא נכון לחשוב על זה עכשיו, אבל המטרה היא ילד, ולכן עם הכשלון (הפעם, לא תמיד) אני מייד תוהה מאיפה יהיו הכוחות לעוד פעם, לעוד סבב, לעוד סבל, בשביל להשיג את המטרה שבשבילה כבר סבלתי כל כך הרבה.

הכי בא לי בעולם
לטוס לחופשה ולהעמיד פנים בעיני כולם שזה ירח הדבש שלנו, כדי שלא ישאלו אותנו איך זה שאנחנו נשואים 5.5 שנים ועוד אין לנו ילדים.שמור   בטל

החיים שלי עדיין במירוץ

או כמו שחברה שלי אמרה - כל שבוע מכניסים לך עז אחרת כדי שבסוף כשישארו רק הטיפולים תרגישי הקלה...

הפעם זה שני אשפוזים, אחד מהמשפחה שלי והשני מהמשפחה של החצי.

וכמובן שבאותו השבוע אחד מהעבודה בחופש ואני מחליפה אותו (אנחנו שלושה, הבוסית הוא ואני), כבר אין לי כוחות אפילו להתעצבן או להתלונן.

מתנצלת שוב על ההיעלמות אבל זמן אין וכשיש מנצלים אותו טוב טוב למנוחה כי נדיר שיש זמן לנוח.

מה לא עוזר

לבקר החלטה מסויימת שלי שוב ושוב למרות שההסבר והסיבות להחלטה לא משתנים.

אתם באמת לא יכולים לקבל את זה שאולי ההגיון שלי שונה אבל זו ההחלטה שלי ולא יעזור להציק? במיוחד שמעולם לא חוויתם חיים שכאלה אז מאיפה לכם לדעת מה אפשרי ומה לא? ומה זה היה האמירה שבטח יש נשים אחרות שכן פועלות בכיוון שאליו אתם שואפים למרות שהן בטיפולים?!?

להטיף מוסר כשבאים לבקש ממכם עזרה.

לסרב לסייע כספית (מעבר לסיוע לטיפולים) ובו זמנית לתכנן באוזנינו את הטיול החדש שלכם לחו"ל.

לשאול אותי שאלות על הטיפולים או על התסמונת עצמה במקום ציבורי, בלי לברר אם מצב רוחי בכלל מתאים לשיחה שכזו (מה לעשות שמצד אחד נחמדה לי ההתעניינות אבל מצד שני שיחה כ"כ מפורטת על התסמונת שלי מדכאת אותי לא פעם?)

לספר לי בפעם המליון על אותה ההיא שהכרתם שעברה טיפולים לפני שנות דור.

לא להבין רמזים ולהגיע לבקר כשאנחנו אומרים שלא נוח.

(לא נעים להזריק מהר מהר שניה לפני שאתם מגיעים, או להכריח אתכם לשנות את שעת ההגעה כדי שלא אצטרך להסתגר בביתי שלי בשירותים כדי להזריק!).

לא לקנות לי את מתנת היומולדת שביקשתי ספציפית ורשמתי לכם עוד מראש מהי, או מתנת יומולדת בכלל.

(ההורים שלי, בעיקר, ושלו, קצת, מפגיזים רגישויות השבוע)