|
אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת. העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן. אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
NineLives Suki da yo מקליין צבובה אראמיס בימבה יובל פ(י)לו סימבה האחת
אמילי1212 Pillow Violetsun רוג_ Kaia Girl שמחת זקנתי LIL_WHO Suga Mama קמיל ה Yuval's Studio.
חיפוש טקסט בקטעים: |
1/2018
תקופות מבחנים הם תמיד התקופות האלו של הרצון לשנות את החיים לגמרי. השיגרה השוחקת הזו של החרישה האינסופית והשקיעה רק בלימודים גורמת לציפיה בשקיקה לרגע השקט הזה שבו יוגש המבחן האחרון ויתחיל החופש. הפעם הרגע הזה מסתמן כיותר מתוק בגלל שלא אמור להיות שום דבר, שום לימודים, הגשות וכל שאר הדברים האקדמיים. ככה זה כשסמסטר אחרון, אבל המציאות דואגת לטפוח טוב טוב על הפנים. תקופת מבחנים זה הזמן השביר ביותר, שכל מפלה קטנה, כל דבר אחד שלא הולך לפי התוכנית מסוגל להוביל לתגובת שרשרת רגשית לא צפויה ולהוצאה מאיפוס, ואין דבר יותר חשוב מאיפוס וריכוז במטרה בזמן הזה. אי אפשר להשוות בין (סוג של) לא מבחורה ונכשל במבחן, אבל כששניהם באים אחד אחרי השני קצת קשה למצוא כוחות ללמוד חזק לשני מועדי א'; האחרונים כדי לסיים איתם כבר ביולי. זו הייתה המטרה העליונה עכשיו, לדאוג ולסיים הכל ביולי ולא לדחות דברים לאוקטובר, אי שם בתחילת הסתיו. הרצון היה לסיים את הפרק הזה של הלימודים בחיים ולצאת לדרך החדשה, הלא נועדת, בלי שום זנב מהעבר שמזכיר ששום דבר עוד לא נגמר. החודשיים הבאים הולכים להיות קריטיים ומטורפים, כשאין  מושג ירוק מה הולך לקרות בהם. צריך למצוא עבודה שתהיה מספיק מאתגרת ומספיק משתלמת, אחריה למצוא קורת גג חדשה כי אין סיבה להישאר במעונות לנצח (לפחות נותנים לי להישאר כאן באוגוסט-ספטמבר) ועל הדרך גם לדעת באיזה איזור חיוג זה יהיה, לסגור קצוות עם פרויקט קטן ובעיקר לדאוג לעצמי ולהתחיל לסדר לעצמי את החיים אחרת. ביום שני הבא בדיוק בצהריים הם יתחילו, החיים האלו, ואין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל. עד אז נשאר רק קצת לחשוב על מה הולך להיות, אבל אי אפשר לשקוע בפנטזיות האלו (כי ציפיות נוטות כמעט תמיד לאכזב) וצריך להשקיע בשביל שני המבחנים שעדיין נשארו (ואני מסיים איתם הרבה אחרי כולם). אז אולי לא ממחר, אבל מיום שלישי הבא יתחיל דף חדש. הגיע הזמן. 2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
נראה כאילו המון זמן עבר מאז שזרקתי קורות חיים באיזה אתר וקיבלתי הודעה שהן הופצו בתפוצת נאט"ו, ואחרי זה כמה טלפונים מחברות השמה וכולם לאותו מקום ספציפי. בינתיים החיים המשיכו עד שפתאום באיזה אחר הצהריים טלפון, כן קיבלנו מכאן וכאן, תבוא מחרתיים, הנה ההוראות איך להגיע. ואין אפילו זמן לעכל את זה כי יש הגשה והשותף בדיכאון כי בדיוק נפרד מהחברה שלו ואז צריך לעשות במקומו את השאלה שלו, ואחרי שזה נגמר הוא זה שגורר אותי לחדר כושר בשביל לעשות אימון כוח ורק כשאני חוזר בערב ומתיישב כדי לנסות ולקלוט משהו למרות השרירים הכואבים, פתאום אבודים נראה מעניין יותר ואין כוח לכלום והעייפות משתלטת ומחר גם ככה צריך לקום מאוד מוקדם כי יש שיעור על הבוקר, ואחריו צריך לקחת אוטובוס ואחר כך רכבת וטרמפ קטן עם אבא ועוד לפני שאני אספיק לנשום או בכלל טיפה לחשוב זה כבר יתחיל. מחר ראיון עבודה (אמיתית) ראשון. 2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
זריקת קורס אגודה השבוע הבא 5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הבא דפים: 1 2 3
|
|||||||||||||||||