תרופת סבתא
כפי שכל קוראי הבלוג שעוד נותרו - שחייבים להיות מחבריי הקרובים ביותר או סתם מעריצים סודיים שביררו עלי כל פרט - יודעים, אני ספורטאית בת ספורטאים ונמצאת בכושר קרבי עוד מינקותי. אבא שלי היה ספורטאי מצטיין, אלוף אוקראינה בתחומו לפני שלושים שנה, שחיין מנופח-כתפיים בהווה ובאופן כללי גבר שלא הייתי רוצה להכנס אתו לקטטה. וגם אני, אין לזלזל בכישוריי הפיזיים. יש לי ממוצע של מעל 40 נקודות למשחק בכדורסל ושיחקתי כדורעף שנתיים כשטובה ממני הייתה רק בחורה סינית גדולה ומאיימת למראה. שום קבוצה לא הייתה יכולה להתמודד עם ההנחתות שלי ומלבד הנצחונות הטכניים, אפילו היו לקבוצה שלי נצחון או שניים אמיתיים.

ובכל זאת, מאז ימי כשחקנית חיזוק בנבחרת ההוקי רולר השכונתית מים רבים עברו מתחת לגשר, התיכון נגמר, את ריצת האלפיים לבגרות עברתי במספיק בקושי (ולא שזו הייתה אשמתי, הבגרות נערכה ביום הראשון לשעון קיץ) ונעלי הספורט יצאו מהארון רק לשני טיולים להתלכלך בחול המדבר הרותח. אבל זה גם לא שהייתי בטטת-כורסא: כורסא יש רק בסלון ולמרות ההרגלים המגונים הרבים שפיתחתי במהלך חיי, צפיה בטלויזיה אינה נמנית עליהם. בטטת-מיטה או בטטת כיסא-מחשב הם כינויים יותר הולמים. את הקלוריות ששרפתי בערך בחמש השנים האחרונות על פעילויות ספורטיביות ניתן למנות על אצבעות יד אחת וגם זה יהיה אומדן מאד אופטימי.

ולמרות ההרגלים שפיתחתי שכוללים פחות או יותר המנעות מכל תזוזה (לבצע אופטימיזציה של כל התנועות שאתה מבצע זה יכול להיות מאד קשה מעייף לעיתים, ולכן בסוף היום אני בכל זאת הולכת לישון עם תחושה של סיפוק מהגוף שלי ומיכולותיו המופלאות) קמתי היום בבוקר עם חשק עז לצאת לרחובות עם התלבושת המקובלת במקרים אלה - מכנסי דפוקותי וגופיה לבנה ולרוץ כמה שאני יכולה לפני שאני מתמוטטת מהתקף לב. אחרי שהוצאתי את הלבוש המסורתי הזה שעובר במשפחת הספורטאים שלי מדור לדור, התקשרתי לסבתי היקרה להודיע לה שהיא הולכת לארח אותי למקלחת ולארוחת צהריים עם המרק האהוב עלי ועוד אוכל טעים ומזין שסבתות רוקחות בחשכת מטבחן.

לאחר שהרגשתי שאני מוכנה נפשית, יצאתי והתחלתי לרוץ בסביבת ביתה של הסבתא, מקום שקט ונחמד ודל מכוניות. ועדיין, נראה שמשכתי באופן מיוחד את תשומת ליבם של הנהגים שעברו על פניי. לא היה אוטו שלא האט בסביבתי, ושתי מכוניות אפילו ליוו אותי ליווי צמוד כמאה מטרים כל אחת - אוטו אחד של לימוד נהיגה ואמבולנס אחד. עם הראשון עוד התמודדתי נפשית בצורה סבירה, אבל השני היה פשוט מעליב ומפחיד. אני לא יודעת איך אני נראת כשאני רצה, אבל אני עדיין מניחה שהמראה שלי בכל זאת לא מזמין ליווי צמוד של פרמדיק ומכשיר הנשמה. כשהתחלתי לחשוש ממנו יותר מדי, פניתי לתוך רחוב חד סטרי ורצתי כמה מהר שיכולתי לביתה של סבתי, שבתור רופאה בעברה הייתה יכולה להציל אותי מכל פגיעה שיכולתי לעולל לעצמי (וסביר שעוללתי).

כשחזרתי לביתה מיוזעת, היא מהירה להרגיע אותי ולהודיע לי שמכשיר הנשמה כבר לא יעזור לי והמצב שלי כל כך חמור שיש בפני רק ברירה אחת - או מרק או מוות. לאחר וויכוחים רבים וארוכים, בכל זאת שוכנעתי שמרק עדיף. תרופת הסבתא הזאת עבדה כמו קסם, כמצופה, והשיבה לי את כוחי ואת הרצון לחיות. בנוסף לכך, היא גם פעלה במובן מסויים כמו ריטלין. היא פיזרה את הערפל במחשבותיי, אפשרה לי להתרכז ולנדור נדר חשוב מאין כמוהו: "אני לא רצה יותר אלא אם רודפים אחרי עם נשק קר, ולא משנה כמה הרעיון הזה עלול להראות טוב כשאני מתעוררת לעוד יום של עצלות".שמור   בטל