פוטנציאל מבוזבז

שיחררתי כפתור נוסף במכנסי ההריון שקניתי ב"רמי-לי" (אגב, ממה הם עושים שם את הבגדים? מזהב? המחירים שם מטורפים). הבטן כבר ממש בחוץ, וכבר די קשה להסתיר את ההריון.
יש משהו מביך בעובדה שההריון מתחיל להחשף לעולם. אני לא יודעת אם זה בגלל שההריון חושף לעיני כל את העובדה שקיימתי (מתישהו) יחסי מין עם הבעל או העובדה שאני שומעת באוזני רוחי את ה"נשמות הטובות" מתחילות לחשב: "רגע... יש לה ילדה בת 4.5 וילד בן 2.5. מה היא מיהרה כ"כ להכנס שוב להריון? ועוד הבת שלה לא לגמרי בסדר".
בכל מקרה אני צריכה לספר מתישהו לבוס. אני מתלבטת האם לחכות עד שהבטן תצא עוד קצת ואז אתייצב אצלו בחדר, אבליט את הפופיק החוצה, ואומר: "נחש מה יקרה בסוף פברואר?", או שאולי פשוט אגש אליו כבר היום ואומר זאת בצורה פשוטה.
המשפחה המורחבת תגלה ככל הנראה הערב שאני בהריון. יש לנו חתונה משפחתית, וכל בגדי הערב שלי נצמדים לתווי הגוף, ולא מותירים שום מקום לספק. אני רק חוששת שאאלץ להדביק את הפופיק שלי עם פלסתר. אני שונאת כשאשה בהריון הולכת עם חולצה צמודה, ובמרכז הבטן רואים גבשושית פופיק. בטן הריונית זה יפה מאוד. פופיק בחוץ זה מכוער!

אגב חתונות משפחתיות: אתם מכירים את הזוגות האלה שכשהם מתחתנים הם מלבישים את כל האג'נדה הפוליטית ערכית שלהם על האורחים?
שמעתי על זוג שההזמנה לחתונה שלהם היתה דף A4 צבעוני פשוט שצולם במצלמת מסמכים רגילה. ההזמנה לא היתה בטקסט הסטנדרטי, אלא הזמינה את האורחים לאיזו מסיבת יער, כאשר כל אורח מוזמן להביא איזה אוכל שהוא רוצה, ו"נא לא להביא מתנות". הרעיון מקסים וחביב, אבל רק בהנחה שהאורחים שלכם הם חברה צעירים בני 18-25 עם לוק כנעני. כל מי שמעבר לגיל או לפאזה הזו, יביט סביבו בתמהון, ויתהה למה לעזאזל הוא טרח ללבוש בגדי חג ולא ג'ינס וחולצת טריקו (או גלאביה) כמו כולם.
בכל מקרה בחיי הקצרים (?) כבר הספקתי לשרת אג'נדה ימנית של לא מעט חברים וחברות שלי ושל הבעל (בתקופה שעוד היו לנו כאלה). הייתי בחתונה בקדומים, באריאל, בירושלים המזרחית ואפילו בבני-ברק. אבל הכל היה לפני האינתיפאדה. החתונה הערב גוררת אותי לקיבוץ רמת רחל. אין לי הרבה מושג איפה זה יושב, אבל אמרו לי שזה בדרך לבית-לחם, ואני נכנסתי לויבראציות (לא חיוביות). ואם לא די בזה, אז את ה"שבת שבע ברכות" הם עושים בבית-אל. דבר אחד הם הרוויחו מהעובדה הזו: כל המשפחה מהצד שלי הודיעה על מחלה. רק סבתא שלי לא מצאה תירוץ טוב, והיא נאלצת לבוא.
לפני כמה ימים היא שאלה אותי אם אני חושבת שמסוכן להגיע לבית-אל (זה היה קצת אחרי שצרחתי לה בטלפון: "בית-אל, מה הם נפלו על השכל? נראה מי יהיה הפראייר שיגיע לשם?"). חשבתי לעצמי: סבתא, עברת את אושוויץ, איבדת כמעט את כל המשפחה שלך בשואה, עברת בתוך מקלט את מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יו"כ - ונסיעה לבית-אל מפחידה אותך? בגיל 80+ עדיף כבר למות בפיגוע מאשר מחובר לצינורות באיזה בי"ח סוג ז', כשאחות אנטיפתית מחליפה לך חיתולים ודוחפת לך דייסה לפה.
יאללה קישקשתי הרבה הבוקר, ויש לי המון עבודה. המשך יום מקסים לכולם.

נכתב על ידי nina, 3/9/2003 07:21, בקטגוריות מעדכנת, הריון ולידה, מקטרת, עובדת (?)
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/9/2003 07:13

שיגרה
לאט לאט מתחילים לחזור לשיגרה.
שבוע שעבר חזרתי לעבודה, היום הילדה חזרה לגן, מחר הילד מתחיל גן ובשבוע הבא הבעל עוזב את המשרד הביתי לטובת משרד קצת יותר מרשים.
אוטוטו הצהרונים יכנסו לפעולה, והחיים יחזרו לשיגרה.
פעם נהגתי לחשוב על עצמי כעל ספונטית בעלת חוש הומור ואחת ששונאת שיגרה. רק לאחר שנולדו לי הילדים גילתי ששיגרה זה טוב, ואפילו טוב מאוד.
רבים וטובים ממני כבר כתבו על ההתפרקות הטוטאלית של הילדים בשבוע האחרון של החופש הגדול (קריאה מונחית: הטור של שי גולדן במוסף 7 לילות של ידיעות). זה אולי משעשע לקרוא על כך, אבל תאמינו לי שאין שום דבר מעורר חיוך בשני ילדים היפראקטיבים מחוסר שעות שינה שמקפצים על הספה בסלון חצי ערומים (אחד בגמילה מחיתולים ואחת סתם מחקה אותו), ומנסים לחנוק אחד את השני לפי התור.

ההריון והילדים די ממלאים את כל העולם הרוחני שלי לאחרונה. מאחת שמזמזמת כל היום את: "א' אוהל, ב' זה בית..." קצת קשה לצפות לכתיבה רהוטה בבלוג, ולכן העדפתי להעלם קצת.
לבעלי סף שעמום גבוהה במיוחד (או שמא זה נמוך? הכוונה היא לכאלה שלא משתעממים בקלות) הנה בכל זאת עדכון הריון:
אמא שלי חטפה CMV. מדובר בוירוס אכזרי במיוחד שנהנה להתעלל בנשים הרות (בעיקר בשליש הראשון של ההריון) ולגרום פגמים איומים לעובר שלהן. כבר היה לי את הוירוס בעבר (לא במהלך הריון), ולכן יש לי נוגדנים בגוף - מה שאומר שהסיכוי שלי להדבק השנית קיים אבל נמוך, והנזק לעובר (במידה שאדבק) פחות קטלני.
איכשהו, הידיעה הזו לא ממש מעודדת אותי. אני מנסה לא להתראות עם אמא שלי, אבל אני מודה שהמצב די קשה לי. לא התראנו כבר למעלה מ- 3 שבועות, וחולני ככל שזה ישמע, אני מתגעגעת. אני גם מאוד חוששת שאולי בכל זאת נדבקתי ממנה באחת מאותן פעמים שכן נפגשנו בתחילת הוירוס שלה (כשעוד לא ידענו מה זה).

לפני כשבוע הלכתי לסקירה מוקדמת. מדובר באולטרסאונד שווה במיוחד, שבו פוגשים לראשונה את העובר. מדהים שדבר כזה פצפון (ס"מ-שניים) כבר מכיל את כל האיברים שיש בגוף האדם. ראיתי את הלב שלו (על כל ארבעת חדריו) פועם במרץ, את הכליות, הכבד, הקיבה, המעי, העיניים האוזנים, הידים, הרגליים, וגם את הבולבול.
הנה הלכה לה האגדה על אינטאציה אימהית. היה ברור לי שיש לי בת, אבל מסתבר שזה בן.
יש לי קלטת המתעדת את העוברון והבולבולון. אני מביטה בה מוקסמת, אבל הבעל טוען שהיא ארוכה מדי (10 דקות של כתמים לבנים על רקע שחור זה ארוך?). גברים...

אחד החסרונות בהעדרות ארוכה זה הצורך לרוקן את המייל בוקס. בעבודה נותרו לי עוד 30 מיילים מתוך 100 שחיכו לי בסוף החופשה. בהוטמייל חיכו לי לפחות 40 וירוסים קסומים ומכושפים. באותה הזדמנות חגיגית גילתי שכתובת המייל שלי בהוטמייל משגרת לה וירוסים לכל עבר, וזאת למרות שמעולם לא פתחתי מייל המכיל וירוס אלא ישר זרקתי אותו לפח.
לא ברור לי כיצד ומדוע (אני מודה, אני מאותגרת טכנולוגית), אבל אני שולחת את התנצלותי הכנה לכל אלה שקיבלו ממני מייל מעצבן שכותרתו: my details או the movie או שאר מריעין בישין כגון אלה.

תחילת שנה טובה לכולם.

נכתב על ידי nina, 31/8/2003 14:17, בקטגוריות מעדכנת, הגיע במייל, הריון ולידה, חופש גדול
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גרנולה ב-5/9/2003 00:35

אחחחחחחח... איזו חופשה נפלאה
כן, רק נדמה לכם שאני פה. למעשה אני יושבת עכשיו על ערסל מתנדנד בצימר אי-שם בצפון. ילדים משתוללים על הדשא, הבעל עושה על האש עם חברים, ואני - עיני חצי עצומות - מזמזמת לעצמי "החיים, החיים היפים" (כולל הזיופים ב- לה-לה-לה).
זו דמותי הוירטואלית, המכוערת והאכזרית שיושבת עכשיו אל מול המחשב בבית, סובלת מוירוס מרושע ואכזרי שלדברי הרופא אמור לרתק אותה ואת בני ביתה למיטה במשך השבועיים הקרובים.

לו הייתי טיפוס מריר, הייתי אומרת: "זה היה צפוי". אבל אני טיפוס אופטימי שהחיוך מעולם לא מש משפתיו.
למרות האופטימיות שלי, אני חייבת לסנן: "למה אלוהים? למה?". לאחר 8 שנות נישואים ו 4.5 שנות הורות סוף סוף הזמנו מקום בצימר, וערכנו תוכניות מסודרות לחופשה כמו זוג הורים שפויים ונורמליים. יומיים לפני היציאה לחופשה רותקה כל המשפחה למיטה. הבעל ואני קודחים מחום, והלומים מחולשה. הילדים סתם עם חום. לאלה תקוע פלפל בתחת גם כשהמדחום מראה 39.
כדי שלא נתבאס לגמרי מביטול החופשה סידר הקב"ה קצת אקשן בגיזרה בה החופשה שלנו היתה אמורה להתרחש. אמממ... לא, זה לא משפר את ההרגשה. סורי. אני דורשת את החופשה שלי בחזרה!

שיגעתי את הבעל במשך למעלה משבוע שאני חיבת, אבל פשוט חייבת לאכול בננות ירוקות. סוף-סוף הוא השתכנע, הלך לסופר וקנה כמה. מה התברר? הן לא ממש ירוקות, אלא ירוקות-צהובות, והטעם פשוט דוחה. עכשיו איך אני בדיוק אמורה להסביר לו שאני לא מסוגלת לגעת, להתסכל ו/או להריח את הבננות הדוחות האלה, שהוא טרח רבות בגינן?

ההריון הזה מתיש אותי. 75% מהמאכלים עושים לי בחילה, ו- 25% עושים לי חשק. רק שכל המאכלים שעושים לי חשק לא שייכים לעונת הקיץ, אלא לחורף. שבוע שלם ישבתי בעבודה ואכלתי מרקים חורפיים מהבילים, בזמן שכולם מסביבי פערו זוג עיניים תמהות, והלכו לקנות גלידה לארוחת צהרים. מרק ירקות סמיך, מרק עגבניות חם ולוהט, מרק עדשים מהביל, מרק שעועית עם נקניקיות - זה מה שמתחשק לי!
(אה, ואפשר למחוק את הבננות הירוקות מהרשימה. אם כי תפוזים זה רעיון נחמד ביותר. אוּ ובאותה הזדמנות: העונה של הרימונים כבר הגיעה?).

נכתב על ידי nina, 11/8/2003 15:42, בקטגוריות מקטרת, מעדכנת, הריון ולידה, חופש גדול
12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קיפוד כזה ב-29/8/2003 23:02

אופטימים, אה?

ויי-נט נתנו כותרת אופטימית על הבוקר: מלחמת 1,000 הימים - הסוף?
קודם כל אני שמחה שסוף-סוף נמצא שם למלחמה הארורה הזו. אינתיפאדה 2 נשמע לי כמו שם של סרט לא מוצלח.
דבר שני אני פותחת כאן סוכנות הימורים קטנה: כמה ימים אתם נותנים להפסקת האש הזו? האם יש כאן מישהו שבכנות מאמין שהפסקת האש תחזיק מעמד?
אני נותנת להפסקת האש שבוע. אתם מוזמנים להמר את ההימור שלכם. הזוכה יקבל סופ"ש זוגי בבי"ח אטרקטיבי במרכז הארץ.

יאיר לפיד פרסם ב"ידיעות אחרונות" טור מתבכיין ביותר שעסק בשאלה "מתי ימאס למשה". בטורו (אין לינק כי אין לפיד ברשת) מפרט מר לפיד את כל תחלואי המדינה, ולמה חרא פה. common knowledge לכל מי שחי במדינה הזו חלק מ-1,000 הימים האחרונים. רק מה? הפעם לפיד מאיים: למשה נמאס, והוא רוצה לעזוב. ואני אומרת: למה לאיים? שיעזוב. אם למשה רע, שיקום ויעזוב, רק שיצא מהוורידים של כל מי שבכ"ז נשאר פה (כל אחד מסיבותיו שלו, ואני יכולה להבטיח לכם ששלי אינן ציוניות גרידא), ויפסיק לעשות לנו רע על הנשמה. רע פה גם ככה.
אה, ואם לפיד כבר בקטע של מיחזורים (ע"ע הטור שלו מהשבוע שעבר) הוא מוזמן לכתוב בשבוע הבא מניפסט נרגש תחת הכותרת: "האחרון שעוזב שיכבה את האור", ובו הוא מתאר איך משה ארז מזוודתיו, נתן נשיקה למזוזה ועלה על המטוס לארה"ב.

אופטימי אחרון להיום: הגעתי ל- 10,000.
יש שיאמרו שבהתחשב בוותק שלי זו בושה ועלבון שלא הגעתי לזה לפני חצי שנה. אני רק אומרת תודה לכולכם על שטרחתם להכנס ולקרוא את מה שיש לי לומר, ותודה על כל התגובות הנפלאות.

נכתב על ידי nina, 29/6/2003 13:04, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, מלחמה, קוראת חדשות
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-30/6/2003 07:22

I feel the earth move under my feet
אההה... איזו סחרחורת נפלאה.

אני עסוקה בלדגמן עכשיו לוק של מסננת.
אני שונאת בדיקות דם. למה הורידים שלי לא מסוגלים להנפיק דם כמו ורידים של כל אדם נורמלי? למה תמיד אצלי צריך למצוא את כל המקומות האקזוטיים בהם ניתן לדקור ולשאוב דם?

לאחר החשיפה המרגשת שביצעתי בפוסט הקודם, כאן המקום לומר שאני ממש לא אופטימית לגבי ההריון הזה. לא בא לי להכניס אתכם למסתרי רחמי, רק נאמר שהסימנים אינם מעודדים, ואינם מעידים שההריון הזה הוא here to stay. מכיוון שההריון הזה במילא לא היה מתוכנן, אני מתייחסת אליו כמתנה. תשאר- סבבה. לא תשאר- לא נורא.
נראה לי שגם רופא הנשים שלי שווה נפש. כשתיארתי בפניו את כל הסימנים הרעים הוא משך כתפיים ולא ענה. עננת הקומיקס שריחפה מעל ראשו אמרה: "לא נורא. אצלכם הדוסים כשהולך אחד, מביאים אחר".
מבחינת החברה הדתית הגיע הזמן שאני אכנס כבר להריון. אני נשואה כבר למעלה מ- 7 שנים. אני לא נהיית צעירה (בת 30 רחמנא ליצלן) ובני הצעיר הוא בן שנתיים ורבע. מרבית הזוגות שנישאו בסמוך אלי כבר חובקים ילד שלישי ממזמן, וחלקם אף חובקים (או בדרך לחבוק) ילד רביעי.
מבחינת החברה החילונית אני את שלי כבר עשיתי. בגיל שבו הרבה חילונים רק מתחילים להתמסד, יש לי 2 ילדים - בן ובת. בהתחשב בעובדה שלבת יש בעיות מוטוריות, אני ממש לא צריכה (לדעת החברה החילונית) לחשוב על ילדים נוספים בטרם תגיע הילדה לגיל 10.

תודה על כל המזלטובים ועל החזקת האצבעות.
מבטיחה לא להמשיך לעדכן בנושא. ברור לי שאת רובכם זה מענין כשלג דאשתקד.

נכתב על ידי nina, 23/6/2003 10:29, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, אם השנה, הריון ולידה
40 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-27/6/2003 16:42

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.