פוטנציאל מבוזבז

דברים שיש לאישה בת 30 בארון

- זוג מכנסיים ו/או חצאית ו/או חולצה של כוּסית. אנחנו כבר לא מצליחות להכנס לזה, אבל שומרות את זה כדי שתהיה לנו הוכחה שפעם היינו רזות וחטובות.
- תחתונים מחטבים - כאלה שמטשטשים את הצלוליטיס ומשטחים את המשמנים של הבטן לכיוון המתנים.
- חזיה טובה שמעצבת את החזה ומעמידה אותו בצורה שהכי קרובה לאיך שהוא עמד כשהיינו בנות 18.
- שמלת אירועים, שכשקנינו אותה היינו בטוחות שהיא תשרת אותנו ליותר מאירוע אחד, אבל בפועל אנחנו אף פעם לא מוצאות את ההזדמנות המתאימה ללבוש אותה שוב.
- פיג'מה סקסית שאנחנו מחכות לאירוע המתאים כדי ללבוש אותה, אבל בפועל הכי נח לנו לישון עם חולצת טריקו מעאפנה או עם איזו טוניקה שכבר ממזמן איבדה צורה.
- חולצת טריקו או סווטשירט שנושאים על גבם הדפס המעיד כי אנחנו בוגרות מחזור כ"ח בתיכון או כי היינו בקורס זה או אחר בצבא (החולצה שלי היא מסל"ק [סמינריון לקומונריות] אוגוסט 1992. היתה לי פעם חולצה של שבט "עצמאות" [בני-עקיבא] אבל היא נקרעה לגמרי, ולכן נאלצתי להפרד ממנה בדמעות שליש).
- גרביון מחטב.
- לפחות שלד אחד.

האם זה אפשרי לחוות מחדש את כל השלבים הפסיכולוגים בהתמודדות עם האבל? בדיוק כשחשבתי שהגעתי לשלב "ההשלמה", גיליתי שרק הרגע יצאתי משלב ה"הדחקה", ואני צועדת, נטולת יכולת להתנגד, אל שלב ה"כעס".

נכתב על ידי nina, 25/5/2003 12:00, בקטגוריות מעדכנת, אנתרופולוגיה בגרוש, cp
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/5/2003 07:25

עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג

עוד נגיע בהמשך למשפט הזה שבכותרת, אבל אני יכולה לומר לכם על ההתחלה שמשפט זה נכנס הישר לראש רשימת "המשפטים המטומטמים ביותר שאמא שלי אמרה לי".

דווקא ממש לא תיכננתי להרחיב את הדיבור על חג הפסח, מכיוון שלא הצלחתי לתאר בצורה מעניינת את שלל חוויות הפסח שלי ושל הילדים, אבל לאחר שנשאלתי על כך ע"י מספר אנשים, הגעתי למסקנה שאין מנוס.
היכונו לפוסט משעמם במיוחד...

חגגנו את לילהסדר אצל חמותי שתחי'. הגיס שלי לא היה סגור לגבי הקונספציה של ליל הסדר. הוא לא החליט האם ללכת על לילסדר לילדים (=שרים כל שיר לפחות פעמים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים לילד כל משפט וכל מחווה שנמצאים בהגדה) או ללכת דווקא על קונספציה של לילסדר למבוגרים (דברי תורה והתפלפלויות אין קץ, קריאת כל הטקסטים בארמית שוטפת פלוס תרגום לעברית פלוס פרשנות ופרשנות נגדית).
כמו כל יהודי מאמין בחג הפסח הוא הלך על החומרה (פירוט מרתק של מקבץ חומרות שנוהגות במגזר החרדי מופיע בבלוג של היושב על הגדר) ושילב את 2 הסגנונות גם יחד. כך קיבלנו ליל סדר סיוטי שיועד גם לילדים וגם למבוגרים והתארך עד אין קץ.
איפשהו באזור "אחד מי יודע" הראש שלי נחת בקולניות על השולחן, וסירב להתרומם ממנו עד תום הטקס.

רגע אחד של קורת רוח בכל נרשם במהלך הערב (הלילה), כאשר חמותי ודודתו של הבעל נכנסו לאקסטזה דתית לאחר שקרוב משפחה עטוי בסדין לבן התחפש לאליהו הנביא, והפחיד את הילדים.

האל הטוב כנראה אוהב את מאמיניו חיוורים ונטולי שרירים, אחרת קשה לי להבין למה דווקא בימי השבת והחג היה מזג אוויר מקסים ובשאר ימי חול המועד היה מזג-אוויר זוועתי.

ביום ראשון נסענו לחי-כיף בראשל"צ. המטרה לא היתה לראות חיות, אלא דווקא לראות את כוכבי ערוץ הופ! הנערצים על ילדי. הבת השתתפה בכל השירים, והבן התקשה לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה (דודידו בגודל מלא 2 מטר ממנו על הבמה! אין יותר מזה לילד בן שנתיים).
בהערת אגב אציין כי החיות בחי-כיף נראות אומללות למדי. מרבית הסיור פלטתי מפי משפטים כמו: "יווו, ילדים, תראו איזה מסכן נראה הדוב".

ביום שני ביקרנו במשחקיה הנמצאת אי-שם צפונית לחדרה. היה גשום, היה יקר, ולא מצאנו מקום לעשות בו מנגל.
חזרנו הביתה רעבים, ועצרנו למנגל בחורשה הסמוכה למקום מגורינו. גרשנו משם זוג נאהבים שהשתגלו במכונית, וכעונש התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
ברחנו הביתה ועשינו מנגל על מחבת גריל משובחת שקניתי במיוחד לפסח. כל המשפחה התלהבה מהמחבת ורצה למחרת לקנות אותה (לא מאיתנו, מהחנות. עולה 68 ש"ח - המחבת).

ביום שלישי הודעתי לבעל שאין ברירה! כל עמישראל ביקר באיקאה, ורק אנחנו לא. חייבים לסוע לאיקאה. כתירוץ שלפתי לו את העובדה שאנחנו חייבים לקנות כסאות מטבח.
ארזנו את הילדים ונסענו לאיקאה.

5 דקות לאחר שנכנסנו לחנות הילדים התחילו לקטר. ספות מעוצבות והמוני ישראלים פלצנים לא ממש מדברים אליהם. הם רצו לראות נמר או ג'ירפה או מקסימום את צפי וציקי מהקונצונים (מי פה לא רואה ערוץ הופ?).
זרקנו אותם בצד החנות שעוסק ברהיטי ילדים והסתכלנו בהנאה על כלי מטבח ("מה לדעתך המכשיר הזה עושה" שואל הבעל בפוזה מלאת חשיבות. "מסאג' בגב" עונה נינה מהרהורי ליבה).

לאחר מס' דקות באתי לראות איך הדרדקים מסתדרים בלעדינו. או אז הודיעה לי בתי הבכורה כי היא חייבת קקי, והוא כבר ממש בחוץ. הבן הצעיר הביע מחאה וסרב לנטוש את הצעצועים למען ריצה מטורפת לשירותים. באופן תמוה ביותר החלטתי להשאיר אותו במקומו, ולהתקשר לבעל תוך כדי ריצה מטורפת לשירותים. דא עקא שלפני מס' ימים חמדתי לצון, ושיניתי בטלפון של הבעל את הצלצול המזהה אותי (הצלצול שהטלפון שלו משמיע בכל פעם שאני מתקשרת) לקולה של אורלי וינרמן האומרת: "אם לא תענה עכשיו, אין סקס שבוע". לך תשמע את הליחשושים של אורלי וינרמן באמצע חנות הומה אנשים. עד שהבעל ענה, הילדה סיימה את הקקי, והילד הלך לאיבוד.
אין מילים שיתארו את האימה שעוברת על אמא שמגלה שבנה בן השנתיים משוטט לבד בחנות כזו גדולה. בראש שלי רצו כל הסרטים האמריקאים בהם נחטפים ילדים קטנים ושבים לביתם רק לאחר שנים.
לאחר סיבוב נואש בכל רחבי החנות בנסיון למצוא את הבן התחלתי לתשאל את כל העובדים. אחת מהם אמרה לי שהיא זוכרת שאספו ילד בוכה, והעבירו אותו לבטחון. רצתי לבטחון, ושם בזרועות 2 נשים זרות מצאתי את האוצר שלי. כמובן שקיבלתי את "המבט" (כל אמא מכירה את המבט שהיא מקבלת לפחות אחת לשבוע מאישה זרה ברחוב שמשמעותו: "איזו אמא מפלצת את. מה מסר הטלפון של יצחק קדמן?"), אבל ממש לא היה לי אכפת. העיקר שהפשוש שלי היה אצלי בידיים.
מהרגע הזה כל ה"בילוי" בחנות הפך למיותר, וכולנו רצינו ללכת הביתה. בדרך הביתה אספנו לוח ציור מהודר ביותר, גירים טושים, גליל נייר וסינרים - פיצוי לילדים.

כשחזרנו הביתה רגשתי צורך לחלוק עם מישהו אוהד קצת ממה שעבר עלי (הבעל האשים אותי בהכל, כך שלא ממש היה לי עם מי לדבר). לא יודעת מה נפל עלי, אבל מכל האנשים בעולם התקשרתי דווקא לאמא שלי, שכמו תמיד מצאה את הדרך הנפלאה ביותר לעודד אותי:
"את לא נורמלית. זה ממש חוסר אחריות. רק את מסוגלת לזה. עשית לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג".

רק בריאות ואושר לכולם.

אל תעזבו את הילד שלכם לשניה באמצע חנויות גדולות (או קניונים) ואל תאכלו עוגות מצה - זה הוסיף לי צמיג שלם למותניים.

נכתב על ידי nina, 25/4/2003 00:14, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, מעדכנת, פסח
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/4/2003 07:24

זהו? נרגעתם?

מאז שישרא-בלוג חזר לאוויר חווה האתר מתקפת עידכונים היסטרית. בלוג שעודכן לא זכה לשהות בטור ה"בלוגים שעודכנו לאחרונה" יותר מ- 10 דקות - חוץ מאחד/ת שטרח ורשם 34 פוסטים (האקווריום ספרה) בפרק זמן של בוקר אחד, והכל כדי להופיע כל הזמן בראש הרשימה...
איפה הימים בהם בלוג שהה יום שלם ברשימת ה"עודכנו לאחרונה"?

ליל הסדר מתקרב בצעדי ענק. זה הזמן להתרווח לאחור על הכסא, ולפלוט תוך כדי אנחת צער את המשפט ה-כה פולני: "הבית שלי בחיים לא יהיה מוכן לפסח". הבלאגן, החמץ והליכלוך חוגגים בו בעירבוביה. אין שום סיכוי בעולם שאספיק לנקות אותו בצורה יסודית עד לפסח, גם אם אקדיש מעתה ועד כניסת החג את כל עיתותי לניקיונות מאסיבים.
אני נזכרת באמא שלי ובאובססית הפסח שהיתה לה, ונהיה לי רע.
יום לאחר פורים הבית שלנו היה נכנס למשטר פסח. בכל שבוע אמא שלי היתה מנקה בצורה יסודית חדר אחר לפסח, אבל הדובדבן שבקצפת היה מגיע עם תחילת חופשת הפסח בגנים ובבתי הספר. אמא שלי (מורה במקצועה) היתה נכנסת לטירוף מערכות שכלל מטלית, מגב, דלי ושלל חומרי ניקוי.
אני לא מצליחה לזכור חופשת פסח אחת בילדותי שבה לא יישמתי על גופי את המשפט "עבדים היינו". התפקיד שלנו מתחילתה של חופשת הפסח ועד ליל הסדר היה לקרצף ולנקות את הבית (שכבר היה נקי ממילא לאחר הקרצוף המאסיבי שעבר מאז פורים).
נשבעתי שכשאהיה מבוגרת לא אנקה לפסח מעבר למינימום הנדרש, ובניגוד להבטחות אחרות שהבטחתי לעצמי כילדה והפרתי, על ההבטחה הזו אני שומרת באדיקות.

נכתב על ידי nina, 10/4/2003 07:32, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, פסח
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של איסלינגטון ב-16/4/2003 17:41

או... סוף-סוף!
חודשיים של הכנות הגיעו אל סופם. הממ"ד שלנו מוכן למלחמה. עכשיו נשאלת השאלה- מה לעזאזל עושים עם זה?

אתמול בבוקר נרשמה היסטריה קלה לאחר שגיליתי שמי הגשמים מצאו את דרכם דרך החלון האטום של הממ"ד אל המיטה של הילדה. ואם מי הגשמים יכלו, אז גזים רעילים בוודאי יוכלו.
הזעקתי איש מקצוע שאטם בסיליקון, ואח"כ אטמתי בניילון. כשהסתכלתי על יצירת הפאר המכוערת שלי, הרגשתי הרבה יותר רגועה. כנראה שפיקוד העורף יודע מה הוא עושה: תן לאזרחים בעת מצוקה הוראות לביצוע שורת פעולת מטופשות לחלוטין, שבתקופת רגיעה היו מעוררות פרץ צחוק עז, והם ירגישו רגועים בהרבה.
כדי לסיים את הריפוי בעיסוק שלי התחלתי בערב להרכיב את הערכות של הילדים - קונסטרוקציה מורכבת מאוד (להוציא סגר בטחון מהמפוח, לבדוק שהוא פועל, להוציא את אטם הבטחון מהמסנן, לזרוק לפח, לחבר למפוח, להבריג לצינור, לסדר רצועות, להזיז ריצרצים, להתקין מוצץ בערכה ועוד, ועוד).

היתה לי מין תחושת דה-זוו קריפית כשפתחתי את הערכות והרכבתי אותן. נזכרתי איך בתחילת המתקפה האמריקאית על עיראק לפני 12 שנה, אמא שלי העירה אותנו בהיסטריה באמצע הלילה, והכריחה אותנו לחבוש מסכות רק כי פיקוד העורף הורה לפתוח את המסכות ולבדוק אותן.
נתתי לעצמי 2 נקודות על כך שפתחתי את הערכות לבד מבלי להעיר את הילדים משנתם ומבלי להטריד את מנוחתם.

הבוקר הייתי בין המופרעים הבודדים שהגיעו משולי אזור א' אל לב תל-אביב. הדרך - באופן מפתיע - היתה שוממת לגמרי. רק אני, הכביש ועוד מניאק אחד שלא נתן לי להשתלב מהנתיב השמאלי לימני.
עכשיו אני יושבת לי פה במשרדי התל-אביבי ומרגישה מאוד אמיצה. מבעד לרעש המזגן והרדיו אני אפילו יכולה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה (או שאולי זה הרעש של המטוסים שמפטרלים לי מעל הראש?).

יש משהו מאוד מוזר בימים האלה, אני מנסה לעשות כל דבר עם מחשבה מיוחדת, מכיוון שכל פעולה שאני עושה עכשיו נרשמת לה בזכרון שלי, ותשמש אותי בעתיד בשיחות מאוד מהותיות בנושא: "מה עשיתי בבוקר המלחמה" או: "מה עשיתי בפורים שלפני המלחמה" (והתשובה: משלוח מנות למשפחה, נסיונות נואשים להפריד בין הידיים של הבן שלי לשערות של הבת שלי, נסיון להתגבר על מתקפת ההיפראקטיביות שהילדים שלי חטפו כתוצאה מאכילת כמויות היסטריות של שוקולד, יציאה בגשם שוטף לקניות של הרגע האחרון, והעמסת הממ"ד באוכל).

והנה עוד תמונה שעושה לי דה-זוו:

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 20/3/2003 07:11, בקטגוריות מעדכנת, שוקעת בנוסטלגיה, אם השנה, מלחמה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של X תל אביבית ב-27/3/2003 17:01

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.