wake up call

במקרה פתחתי את תיבת הדוא"ל שלי בוואלה (לפחות את זו שנמצאת תחת הכתובת הזו), וגילתי - בין שלל המיילים המדווחים לי על עידכוני בלוגים עליהם אני מנויה - הודעה מישראבלוג כי הבלוג שלי צפוי למחיקה. אתם רוצים למחוק את הבלוג שלי? הבלוג בעל המספר החינני והתלת ספרתי? לא יקום ולא יהיה, אמרתי לעצמי והתיישבתי לכתוב.

למה נעלמתי? אין לי מושג. פשוט יום אחד גילתי שלא בא לי לכתוב וגם אין לי על מה. כבר היו כמה פעמים בהם תיכננתי לחזור, אבל כשזה הגיע לכתיבת הפוסט הלכה למעשה, נותרתי ספיצלס.

בכל מקרה לאותם ארבעת המנויים, ששרדו את שנת הסתיו שלי, אני שמחה להודיע שחזרתי. יש לי טונה של בלוגים להתעדכן בהם. אולי במקום להתעדכן לאחור, פשוט אקפוץ למים ואתחיל לשחות מכאן והלאה.

גיסתי בהריון. הריון חמישי בתקופה של 10 שנים. אולי כבר ציינתי את זה כאן . אני חושבת שאני טורחת לציין את הנתון הזה לכל מי שאני מדברת איתו, בעיקר כי הידיעה על ההריון היממה אותי. היא התחתנה חודשיים לפנינו, ולכן ההשוואה מתבקשת. בחתונה שלנו היא כבר היתה עסוקה בהקאות הריון. כשהיא ילדה את הילד השני אני הייתי בתחילתו של ההריון הראשון.

הדינמיקה ביננו היתה כזו שהיא נכנסת להריון, בעלי מתלהב מהקונספט ומבקש גם, כך שכשהיא יולדת אני תמיד נמצאת בתחילת הוא באמצע הריון. הפעם ההריון שלה תפס אותי לגמרי לא מוכנה להריון נוסף. בעבר, כשחשבתי על הריון, הרגשתי תחושת ריקנות ברחם. הרגשתי צורך לחבק תינוק, לשאת תינוק ברחמי. היום, כשאני חושבת על הריון, אני מרגישה בעיקר בחילה וכאבים ברצועות הבטן התחתונה. הבעל מצפה ל-5 ילדים, אבל אני כבר בת 32 (על מי אני עובדת? עוד חודש אני בת 33), עם 3 ילדים ובלי שום חשק לילד נוסף.

קשה, בחברה כמו זו בה אני חיה, להודיע קבל עם ועולם כי מיציתי את עצמי אחרי 3 ילדים. בעבר זה עוד איכשהו היה מקובל, אבל היום, כשכל החרד"לים מביאים 6-7-8 ילדים, לבוא ולהודיע שדי לי ב-3, זה כמו כפירה בעיקר. אני משתדלת לא לצאת בהצהרות (בעיקר לאור העובדה שהגעתי עם הבעל לפשרה לפיה יהיו לנו 4 ילדים), אבל אני ממש לא מסוגלת לראות את עצמי נושאת הריון נוסף. אני מסתכלת על כמה הגוף שלי הושחת במהלך 3 ההריונות שעברתי, ולא מצליחה לשכנע את עצמי שהמחיר של הרס נוסף של הגוף שווה את הכיף שבהסנפת תינוק טרי.

אפרופו השחתת גוף - לעיתים נשים, שההריון עבר עליהם בקלות, לא ממש מעריכות את המאמץ שהגוף עובר בהריון. קחו לדוגמא את גיסתי (זו מהפיסקה הראשונה שאחרי הקו). הגוף שלה פשוט קרס בהריון החמישי הזה. לחץ דם נמוך ודימומים מתחילת ההריון. היא מאושפזת כרגע בבי"ח. אמצע החודש השביעי, יש לה דימומים וחשש לירידת מים. באתי לבקר אותה, והיא היתה כולה המומה: מאיפה נחתה עליה הצרה הזאת? 4 הריונות עברו עליה בלי שום בעיה, אז מה קרה שפתאום הכל השתבש? אולי העובדה שהגוף שלנו לא בנוי להריונות כ"כ תכופים? אולי הגוף שלך מאותת לך משהו, שהיית צריכה לבין לבד?

אם בעבר ההריונות של גיסתי עשו לי חשק, והכניסו אותי למוטיבציה של הריון נוסף, ההריון הנוכחי שלה מכניס אותי למחשבות עמוקות על "סגירת הבאסטה". זה הופך אותי לעוף מוזר במשפחתו של בעלי, אבל אני כבר רגילה.

נתקע לי האוטו

הערה לעצמי:

בפעם הבאה שנדלקת לך מנורה באוטו, צאי מנקודת הנחה שיש לזה סיבה. הנורה לא נדלקה כדי לקשט לך את לוח השעונים. כדאי להגיע למוסך בהקדם האפשרי, ולא לסמוך על זה שהאוטו עדיין נוסע.

אם כי:

אם כבר להתקע, אז עדיף שזה יקרה בדיוק מתי ואיפה שזה קרה לי - מרחק של 5 דקות מהבית, בצד הכביש, במקום בו יחסית אני לא מפגע תעבורתי, כאשר רק 2/3 מהילדים באוטו (מס' 3 הבעייתי היה עם הבעל), הילדים אחרי מקלחת וארוחת ערב, מוכנים להכנס למיטה, החום הגדול הוקל במקצת, אני לא ממהרת לשומקום חוץ מלהתקלח, לראות טלויזיה ולישון.

פינת הקונספירציה:

אני לא אוהבת להכניס למוסך אוטו עם מיכל דלק מלא. תמיד יש לי הרגשה שהוא חוזר אלי עם הרבה פחות דלק ממה שהיה אמור להיות בו. אני מבינה שהם צריכים לבצע סיבוב נסיון באוטו, כדי לראות אם התיקון עובד, אבל כמה דלק כבר לוקח סיבוב עירוני של 10 דקות? תמיד יש לי הרגשה שאחד מהמוסכניקים השכירים שעובד במוסך  בא לבוס שלו ואומר לו: "בוס, אני צריך להגיע הערב לחתונה ברמת הגולן. איזה אוטו אפשר לקחת?" והבוס עונה לו: "קח את היונדאי לנטרה הלבנה, זאת שהיתה לה בעיה במערכת החשמל, יש לה מיכל דלק מלא. אני אגיד ללקוחה שהתיקון יארך עוד יום. אבל תחזיר אותה מחר על הבוקר".

כמה אבחנות:

1. אם מישהו יעצור לעזור לך זה או בגלל שהוא מכיר אותך מאיזשהו מקום או בגלל שהוא דתי צעיר, נחמד וכנראה רווק, שלא שם לב לעובדה שאת עונדת על אצבעך טבעת נישואים.

 2. עדיין יש לי את זה! עדיין מתחילים איתי ברחוב.

 3. כשיום מתחיל כשכל הגב שלך תפוס וכואב, עדיף לא לצאת בכלל מהבית. ימים כאלה כמעט תמיד נוטים להתחרבש לגמרי.

פינת הנוסטלגיה:

שנים נסעתי לעבודה באוטובוס. כל בוקר אותו אוטובוס, אותה שעה, אותם אנשים באותן תחנות.

מאז התקדמתי לאוטו. כל בוקר שעה אחרת (לפי השעה בה אני מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה), כל בוקר אידיוטים אחרים על הכביש, כל בוקר פקקים אחרים.

הבוקר חזרתי לאוטובוס. הימם אותי לפגוש מחדש את אותם נוסעים קבועים. זו היתה הרגשה כאילו הם תקועים בזמן עבר, בעוד אני כבר ממזמן נמצאת בזמן עתיד. מצד שני זו היתה תחושה חזקה מאוד של נוסטלגיה. לא נוסטלגיה מתוקה חלילה - אני לא ממש מתגעגעת לימי האוטובוס שלי - אלא יותר נוסטלגיה במובן של לחיות שוב את העבר.

הנסיעה עצמה עבר יחסית בשלום, למרות שחשבתי כמה אירוני יהיה אם דווקא  הבוקר יעלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו אני נוסעת.

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות  מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים  משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה  מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא  מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.

oh Mr. Bennet, life has been good to us

אני חושבת שציינתי פה כבר בעבר שאחת מסדרות הטלויזיה האהובות עליה היא "גאווה ודעה קדומה". אני מסוגלת לראות את הסידרה הזו בלופים אינסופיים (של ערוץ 23) ולא להשתעמם לדקה.

הדמות הכי מטורללת בסידרה היא גב' בנט. יש בה משהו כ"כ יהודי. היא כ"כ מזכירה את האמא הפולניה שלי.

ביום חמישי אחותי הקטנה התארסה, ובכך השלימה סריה של 4 ילדים "מסודרים". כשהסתכלתי על החיוך הזורח של אמא שלי במהלך הוורט יכולתי לראות את פניה המאושרות של גב' בנט מיללות (מאושר כמובן) לבעלה: "oh Mr. Bennet, life has been good to us".

זהו.
סבתא שלי נפטרה.
במוצ"ש התקשרתי לאמא שלי לשאול איך עברה עלליהם השבת. היא אמרה לי שהם לקחו את סבתא שלי לבי"ח בעקבות קשי נשימה.
קצת אח"כ התקשרה אלי אחותי, ואמרה לי שהיא נוסעת לבקר את סבתא שלי, כי היא הבינה מאבא שלי שזה כבר הסוף.
כשהגעתי היא כבר היתה מתה.
לא רציתי להכנס להפרד ממנה. העדפתי לזכור אותה אחרת.
אין לי הרבה מה לומר. מבחינתי זה היום בו הילדות שלי מתה. מהבית בכפר נפרדנו לאחר שסבא שלי נפטר, אבל את אבן הגולל הסופית על הילדות שלי הניח מותה של סבתי. עכשיו הכל נשאר בזכרון. כבר אין שום דבר ממשי להאחז בו. כל טיולי השבת לפרדס, ריח הפריחה באביב, ריח הפרות (תמיד), ה"קיטנה" שעשינו בקיץ באוהל על הדשא, המשחקים ברפת הנטושה, העוגות של סבתא שלי, המאכלים של סבתא שלי - הכל זכרון.

בבי יקרה ואהובה שלי, נוחי בשלום על משכבך.שמור   בטל