החיים בבועה
לפני כמה לילות חלמתי שאני מבקרת בצפון עם הילדים, ובדיוק על הבית שאנחנו עומדים להכנס אליו נוחתת קטיושה. אני זוכרת את הטיסה של הקטיושה בסלואו-מושן לכיוון גג הבית, ממש מעל הראש של מס' 2 ומס' 3. אני זוכרת את הפאניקה שלי, את הבלבול ואת חוסר הידיעה מה עלי לעשות. אני זוכרת את האימה בלראות את הקטיושה כמעט פוגעת בילדים שלי כשאני נמצאת בקיר השני ויודעת ששכחתי אותם מתחת לקיר שמעליו הקטיושה עומדת לפגוע. שניה לפני שהקטיושה מוטטה את הקיר שבחסותו עמדו ילדי, התעוררתי. הלכתי לשטוף פנים ולשתות משהו, ואז חשבתי לעצמי איזו דרמה קווין אני. אנשים חיים בסיוט כבר למעלה מחודש - חלקם סובלים אזעקות ומטחי רקטות על בסיס יומי, חלקם גרים בבתים זרים, לחלקם נהרס הבית, חלקם נפצעו, חלקם נמצא בהרכב זוגי חסר לאחר שהבעל גויס - ואני יושבת לי בעורף הבטוח, ומרשה לעצמי לסבול מלחץ נפשי ומסיוטי מלחמה.
 
בהתחלה ניסיתי להאחז בשיגרה בכל הכח. איך אמרה לי חברתי הצפונית? "מדהים איך כל החיים שלי ניסיתי לברוח מהשיגרה, אבל בימים כאלה אני מתגעגעת אליה". התעקשתי לא לבטל את החופשה בצפון. קיוויתי שהכל יגמר ונוכל לשכוח את הכל ולחזור לתוכניות החופשה. אבל המלחמה הזאת הולכת ונמשכת. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד. אין לי בה חלק, למעט קריאה אינטנסיבית של העיתונים, אבל אני קצרת נשימה ורוצה שתגמר.
 
אני עוקבת אחרי כל מילה שנכתבת בנוגע למלחמה. קוראת הערכה כזאת ומתעודדת, קוראת הערכה אחרת ונכנסת לדכאון. נכנסת לאתרי אינטרנט הזויים, שצופים שתוך דקה או שתיים מדינת ישראל תושמד. קוראת ביקורת על התנהלות צה"ל אל מול תשבוחות על איך אנחנו היינו ועדיין הצבא החזק ביותר בעולם. הנטיה הטבעית שלי, למצוא את האמת האוביקטיבית מבין כל המלל הזה, נותרת ללא מענה. אני לא מצליחה לקבוע מי צודק ומי לא. אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. לאיזו פרשנות להאמין.
 
מתוך כל המלל שאני קוראת אני מחפשת קודם כל את שמות ההרוגים. מסתכלת על הגיל, בודקת אם מדובר בחייל סדיר או חיל מילואים, ואז בודקת כמה ילדים השאיר ובני כמה הם. הנה עוד יתום בן 4 חודשים. אולי האלמנה תתחתן ויהיה לילדים האלה אבא? אולי בכל זאת לא יגזר על ילד בן שנתיים לגדול כל חייו בלי אב. בעלי הולך עם הבן ביום שישי בערב לבית הכנסת, ואני מרגישה צביטה של אשמה. אשמה על כך שהחיים שלי נמשכים כרגיל, כשאצל אחרת הם התהפכו ונהרסו לגמרי.
 
ביום חמישי בערב הלחץ הכריע אותי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ולהקשיב לחדשות. כדי לא לצאת מדעתי נכנסתי לסטראוטיפ הכי נשי שיכול להיות, והתחלתי לנקות את הבית. מאז פסח לא ניקיתי ככה. בעלי ניסה לעזור, אבל נהמתי לכיוונו שיסתלק, שלא יכנס לטריטוריה הנשית שלי, שלא ינסה לקצר הליכים, ולזרז עניינים. הבית דורש נקיון יסודי ואיטי, נקיון נשי, עם תשומת לב לפרטים. אני, שתמיד מתהדרת בזוגיות שיוויונית יחסית, קרצפתי את כל הבית עם אקונומיקה ומים כחולים, בעוד הבעל יושב על הספה בסלון עם רגלים מורמות (כי בדיוק שטפתי שם), ומנסה להבין את התקף הטירוף שעובר על אישתו.
 
החיים בבועה. בעורף הבטוח. מלחמה. קיץ 2006.
שמור   בטל

הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?
 
דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.
 
בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.
 
חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.
 
בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?
 
אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).
 
ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור   בטל

נהרוג טורקי וננוח

ראשית, אפתח בהתנצלות על חוסר תגובות כאן ובבלוגים אחרים שאני קוראת. מסיבות שיפורטו להלן הייתי נטולת מחשב במשך שבוע.

שנית,הפוסט הזה הולך להשתייך לסוגת "קמתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי, היה מגניב". עם שונאי הז'אנר הסליחה. מבטיחה שלא אעלב אם תנטשו בנקודה זו.

ולענייננו:

הייתי בטורקיה!

לא יודעת אם ההיי-לייט של משפט זה הוא עצם העובדה ששונאת חריגה משיגרה כמוני החליטה לקום ולטוס לחו"ל או עצם העובדה שפירגנתי לעצמי חופשה נטולת ילדים או עצם העובדה שטסתי לטורקיה בלי הבעל אלא עם חברה.

כך או כך, ארזתי מזוודה ותיק יד ושמתי פעמי מערבה.

מטעמי סודיות אני לא מוכנה להסגיר את שם הקלאב שהיינו בו, אני רק מוכנה לצרף תמונה שתרמוז:

אני מודה שטורקיה - או ליתר דיוק, אנטליה - היא לא כוס התה שלי (או שמא אשתעשע ואכתוב: לא כוס הקפה שלי...). את החופשה שלי אני אוהבת כמו את הספרים שאני קוראת: בעלת ניחוח אירופאי או אמריקאי והכי אסקפיסטית שאפשר. טורקיה היא לא זה ולא זה. מזג האוויר הוא כמו בארץ (ואפילו קצת יותר גרוע) והניחוח הוא בעיקר ניחוח של סיגריות. המדינה הזאת לא ממש הפנימה את הקונספט של "עישון סיגריות מזיק לבריאות". למצוא שם מקום נטול עישון זה כמו לנסות למצוא הגיון בסידרת המופת "השיר שלנו". וכשהם לא מסריחים מסיגריות, הם מסריחים מזיעה. השמועה אומרת שיש בטורקיה מלא מים. כנראה שהם מנוצלים למטרות אחרות ולא למקלחת. מעבר לזה, אני לא ממש מבינה את ההתעקשות של הטורקים להדחיק את העובדה שחם בחוץ ולא להפעיל מזגן עד לחודש יולי. שילמדו מהישראלים. פה אפילו בינואר תמצאו את אלה שמתעקשים לקרר את החדר לטמפרטורה של 5 מעלות.

אבל די עם אבחנות גזעניות. בואו נעבור לאבחנות סקסיסטיות:

חופשה עם חברה שונה לגמרי מחופשה עם הבעל. אני מתנסחת בעדינות. אני מניחה שיש יתרונות לכל צד, אבל אני חושבת שהרבה יותר קל להתפשר ולוותר למישהו שאח"כ מוכן לעשות לך קיצי-קיצי בגב במשך לילה שלם, מאשר למישהי שלא רק שלא עושה לך שום קיצי-קיצי, אלא גם תופסת לך את האמבטיה לזמן ממושך.

לצאת לחופשה עם חברה זו הזדמנות נדירה לראות את העולם לרגע מנקודת ראות גברית:

"אוף... כמה זמן לוקח לה להתארגן? כמה פעמים בן-אדם צריך לעשות פיפי לפני שהוא יוצא מהבית?"

"שוב פעם פיפי? כל מקום שמגיעים אליו רק פיפי, פיפי, פיפי"

"מה זה משנה אם היא לבשה את החולצה הזאת אתמול לארוחת ערב? שתלבש אותה גם היום. מי בכלל מסתכל?"

"שוב פעם לקנות? מה לא קנינו מספיק אתמול? כל החופשה הזאת מתבזבזת על קניות. כבר הוצאנו על הקניות האלה יותר ממה שעלתה לנו כל חופשה"

"שוב היא אוכלת חסה? היא לא מסוגלת לפרגן לעצמה בחופשה יותר מזה?"

"כמה שעות היא יכולה להשתזף?"

"למה לעזאזאל היא מקטרת על זה שנשרפה. מה היא חשבה שיקרה אחרי שישבה בשמש במשך 5 שעות בלי קרם מסנן קרינה?"

אני מודה שבעקבות החופשה הזאת פיתחתי הערכה מחודשת לבעלי (ולגברים בכלל).

כמה הערות קטנות בשולי הדברים:

1. אם לרקדנית בטן יש בטן שרירית בעלת קוביות, אל תתפלאי שמספרים לך אח"כ שהיא קוקסינל.

2. לדחוס 12 בנות חצי ערומות לסאונה יבשה תוך כדי זרוזן עם היד ("come, come") וטריקת הדלת מאחוריהן, זה מעורר אסוציאציות לא חביבות. אני מודיעה לכם שאני לא היחידה שחיפשה את ברזי המקלחות בתקרה.

3. חמאם טורקי זו חוויה הזויה ביותר. עשה לי דה ז'וו חזק לימים בהם הייתי בת שנה ואמא שלי עשתה לי אמבטיה. מעניין מה היה המסלול ההיסטורי שהוביל למנהג הזה. מתי החליט איזה טורקי בוגר שנמאס לו להתקלח לבד, ואולי כדאי שטורקי אחר ישפשף נמרצות עם ליפה וקצף את איבריו האינטימיים?

4. ארבעה ימים עם דג בנייר כסף, תפו"א פסטה ברוטב עגבניות ומאפים מבוססי פיתה עיראקית זה too much. לא שגוועתי ברעב, אבל אם מישהו ידחוף לי עוד מאפה טורקי אחד מול העיניים אני אצרח.

5. דלגו על השוק באנטליה. אני יודעת שמאוד פרובנציאלי לכתוב את זה, אבל בחיי שבשוק הבדוואי בבאר-שבע יש מבחר יותר גדול והרבה יותר זול. נכון שאין שם 50,000 חיקויים של פומה, אבל אפשר לקנות לילדים יופי של בגדים בחצי מחיר. בפעם הבאה שאתם יורדים לאילת לסופ"ש תעשו עצירה בבאר שבע ותבקרו בשוק.

יום ירושלים שמח לכולם. טוב להיות בבית ובארץ בכלל.

לחגוג או לא לחגוג?

הציונות הדתית נמצאת במבוכה: האם לחגוג השנה את יום העצמאות? האם לומר הלל? האם להניף דגל? ואם להניף האם לקשור לצידו סרטים שחורים? סרטים כתומים? ואולי בכלל נניף דגל כתום?

טובי הרבנים נדרשו לנושא, והדעה לא אחידה. אני לא רוצה להכנס לנעלים גדולות ממימדי, אבל התחושה שלי היא של תחילתו של פיצול במחנה הציונות הדתית. נכון שהחרד"לים כבר ממזמן הפכו לזרם עצמאי משלהם בתוך המחנה הנקרא "ציונות דתית", אבל הייחוד שלהם התבטא בעיקר בצד החיצוני-דתי (הייתי אומרת התחזקות דתית, אבל אני לא חושבת שזה מתפקידנו לקבוע את מידת הדתיות של אדם והאם אחד חזק יותר מהשני מבחינת דתית). כל עוד השילוש הקדוש המאפיין את הציונות הדתית (עם ישראל-תורת ישראל-ארץ ישראל - ולאו דווקא בסדר הזה) נשמר במחנה החרדי לאומי, יכלו כל פלגי הציונות הדתית לשבת יחד כמחנה אחד.

ההתנתקות היוותה נקודת שבר. חלק גדול מהציונות הדתית (חלק שמזוהה עם הפלג החרדי לאומי, אם כי לא בהכרח חופף לפלג הזה) התחיל לערער על נכונות השילוש הקדוש. התחושה בקרב המנותקים (המגורשים) ואלה המזדהים עימם זהות אידאולוגית מלאה היא, שעם ישראל ויתר עליהם, התנתק מהם, ולכן הערבות ההדדית שעליה תמיד דיברה הציונות הדתית, כבר לא מדברת אליהם. בנוסף, הם מבדילים בין ארץ ישראל - שאליה הם מחוייבים כמו תמיד - למדינת ישראל. אם הרב צבי יהודה קוק ראה במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו", היום כבר יש כאלה שמערערים על הקביעה הזאת. יש כאלה שתוהים אולי מיהרו להכריז על מדינת ישראל כחלק מהותי מתהליך הגאולה של עם ישראל. יש כאלה שרואים במדינת ישראל כמדינת שלטון זר, כחלק מהגלות.

העמדה הזאת מערערת את כל היסודות עליהם מושתת הציונות הדתית, ומקרבת את מחנה החרדי לאומי יותר ויותר לצד החרדי. במה שונות הטענות היוצאות נגד מדינת ישראל (מפי חלק מראשי הציונות הדתית!) מהעמדה החרדית הרואה במדינת ישראל כשלטון זר היושב בארץ ישראל? ההתנתקות של חלק מהציונות הדתית מיום העצמאות מהווה את ההתנתקות שלהם ממחנה הציונות הדתית והחבירה שלהם לעמדה השוללת את מדינת ישראל כמדינה בעלת אלמנטים רוחניים-דתיים וכחלק מתהליך הגאולה.

(באופן פרדוקסלי דווקא חלק מהציבור החרדי מתקרב בתקופה האחרונה למדינת ישראל, משלים עם קיומה ומקבל על עצמו את מרות מוסדותיה).

מעבר לזה, אני חושבת שיש בעמדה הזאת הרבה פינוק וילדותיות. פינוק שמגיע ממקום שבע. אנחנו יושבים כבר 58 שנים בטריטוריה משלנו, נהנים מעצמאות, נהנים מצבא חזק, נהנים מהזכות ללכת ברחוב בלי שמישהו יצעק לעברנו "יהודי מלוכלך", נהנים מהזכות להחזיק רכוש ומקצוע בלי שמישהו יחליט לחוקק חוק ששולל מאיתנו את הזכויות האלה.  מתוך סיר הבשר הזה, אפשר באמת לירות לכל הכיוונים ולצעוק כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שרצה, שלא לזה ציפינו ושזאת לא המדינה שלנו.

אמר נכון  פרופ' אבי רביצקי (בכתבה שהלינק שלה צורף לעיל): "אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת".

מבחינתי, זה מסכם את הכל.

עידכונון: החטא מגיב בבלוגו ומעמיק הרבה יותר ממני בסוגיה שאני נגעתי רק בקצה שלה. שווה לקרוא.

אותו כנ"ל לגבי לובשת החצאית (החיננית).

אז תלינו דגל.

האמת היא שבזכות בנק הפועלים יש לנו מאגר דגלים בלתי נדלה. משנה שעברה נשאר לנו דגל חדש, והשנה יש לנו 3 שרשראות דגלים (אנחנו קוראים הרבה עיתוני סופ"ש). כל אלה הצטרפו ל-2 דגלי ענק שכבר חיו להם בשלווה ובנחת בארון בבית.

בשורה התחתונה, מכל חלון בבית משתלשל לו דגל או שרשרת דגלים. טוב טעם מעולם לא היה הצד החזק שלי. מזל שאנחנו לא חוגגים את כריסמס.

כמה קטנות:

1. כל בוקר בסביבות 6:40 אני עוברת באותה נקודה בכביש מס' 4 אל מול פני אותו אדם בחולצה לבנה בעלת 2 פסים כהים במרכז שעומד שם וממתין לא יודעת למה. אולי לטרמפ? אולי לחצות את הכביש? כל בוקר עם אותם בגדים ואותו תיק צד חבוט. מבחינתי, אותו אדם בכלל גר שם באותה נקודה בכביש מס' 4. אין לו חיים או קיום אחר מלבד לעמוד שם כל היום באותה נקודה מבלי לזוז.

2. לפני כמה לילות חלמתי שחוטפים אותי. תוך כדי החלום תיכננתי איך אכתוב על כך אח"כ בבלוג. אני מודה שדי התאכזבתי להתעורר ולגלות שמדובר רק בחלום, מכיוון שככה איבדתי סיפור נהדר לבלוג.

3. יש משהו מאוד משחרר בבחירת קללות כסיסמת הכניסה שלך למחשב בעבודה. אני באה שפוכה מעיפות לעבודה, מתבאסת מתחילתו של עוד יום ומדליקה את המחשב. המחשב בעליצות בלתי מובנת קורץ לי בגוונים של כחול ולבן ומבקש ממני בנימוס את הסיסמא, ואני בתגובה כותבת לו: fuckoff. ותקח את כולם פה במשרד יחד איתך.

4. רק אני רואה את האירוניה בכך ששר מטעם מפלגת ש"ס יהיה השר הממונה על לווין בשם "ארוס"?

אין כמו ליל הסדר כדי לגרום לך להבין שהמשפחה שלך היא לא המשפחה היחידה שלוקה בחוסר תפקודיות.

אתה יושב סביב שולחן אחד עם עוד לפחות 2-3  משפחות, ויש לך את הפריבילגיה המופלאה לבקר אותן כאילו אתה מושלם. אח"כ אתה יושב עם חברים ושומע מהם על ליל הסדר הזוועתי שלהם, וכך אתה מתוודע לעוד 2-3  משפחות שלוקות גם הן בחוסר תפקודיות.

אני והבעל טוענים שאחותי ובעלה לא יודעים לחנך את הילדים.

אמא שלי טוענת שאני מערערת את הבטחון העצמי של הילדים שלי.

אני טוענת שלאמא שלי יש הפרעה נפשית ע"ש ברי ואן-דה קאמפ רק בלי הקוליות שבה ברי מתנהלת בעולם.

ההורים של הגיס החדש חושבים שכולנו מטורפים ולא מבינים איך הסכימו מרצונם החופשי להתארח אצל ההורים שלי.

הגיס החדש חושב שהילדים שלי ושל אחותי הם בלתי נסבלים.

אני חושבת שההורים של הגיס החדש מנהלים מערכת יחסים מוזרה עם בנם הבכור (שאינו הגיס החדש).

אני חושבת שחמותי לא יודעת לפרגן לאף אחד (כולל עצמה).

בעלי מסכים איתי, אבל חושב שאמא שלי זוועתית יותר.

חמותי חושבת שאני לא סובלת אותה (וצודקת במידה מסויימת), למרות שלדעתה היא הסבתא הנפלאה ביותר בעולם.

אחותו של בעלי וגם אחיו של בעלי בטוחים שהחינוך הדתי שאנחנו נותנים לילדים לוקה בחסר.

אנחנו מצידנו חושבים שמקלחת פעם ביומיים זה לא מספיק, שגומלים ילדים רק לאחר שהם מוכנים לגמילה ולא כשההורים מחליטים שהגיע הזמן להגמל וגם שאפשר לרווח קצת יותר את פרק הזמן בין ילד לילד.

בקיצור, אם בראש השנה כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין אלוהים, הרי שבפסח כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין בני משפחתו. לא פלא שכולם יוצאים מהחג הזה מרוטים ועם בעיות מעיים.

בשורה התחתונה היה כיף. טיילנו קצת, רבנו קצת, התפנקנו קצת, אכלנו ונחנו המון.