פוטנציאל מבוזבז

אנחנו מגש הכסף...
בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לפני כשבוע את החודש התשיעי. לא מצאתי דרך ראויה יותר לחגוג את המאורע, מאשר ללכת להורים שלי לארוחת שישי.
החרמתי את ארוחות השבת אצל ההורים שלי במשך למעלה מחודשיים, מכיוון שהליכה של למעלה מחצי שעה (לכל כיוון) לא עשתה להריון שלי טוב. כל הגוף שלי כאב לאחר הליכה כזו, ולפעמים גם הופיעו צירים. הדעתי למסקנה שעכשיו כשאני ב- safe zone לא יקרה כלום אם אתאמץ ואבקר את הורי הקשישים (נו, טוב... אני חייבת להודות שהעצלות לבשל ארוחת שבת הכריעה את הכף).
ההליכה כצפוי עשתה לי רע. כאבי תופת באזור עצם האגן, וצירים בלתי נשלטים במשך כל השבת גרמו לי להצטער על ההחלטה האומללה הזו. מצד שני יצא לי סוף סוף לדבר שיחה משמעותית עם אח שלי לאחר חודשיים של שיחות לאקוניות בטלפון (שנינו לא חובבי המדיום).
מפה לשם השיחה התגלגלה אל מחשבים, אינטרנט וישראבלוג (קו אסוציאטיבי הגיוני לחלוטין, לא?). המלצתי לאחי על הבלוג המשובח של הדר סבטו ושיתפתי אותו בתגלית המדהימה שגיליתי אצלה בבלוג: החברה הדתיים הצעירים מקיימים מסיבות כדת וכדין, שמתנהלות כמעט כמו מסיבות חילוניות. בתגובה החלו אחי (צעיר ממני ב- 7 שנים) וגיסתי (צעירה ממני ב- 10 שנים) להתפוצץ מצחוק אל מול פני ההמומות. אחי המשועשע עידכן אותי שהחבר'ס הצעירים לא רק משתובבים במסיבות, אלא גם רוקדים לצלילי מוזיקה בשפת לעז, נפגשים בפאבים ובבתי קפה כשרים, מסתובבים להם ברחובה של עיר (אוניברסיטה ליתר דיוק) בחוסר צניעות בולט, ובכלל נהנים מהחיים.
"כוססססאמו" פלטתי בזעם. בזמן שאני נאבקתי על זכותי ללכת בלי כיסוי ראש ובמכנסיים ובכל זאת להחשב לדתיה אורתודוכסית; בזמן שאני התמודדתי אל מול הרמות גבה רבות כאשר פסעתי במסדרונות המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן ובמסדרונות הפקולטה למשפטים באמצע שנה ג' חמושה בטבעת נישואים אך ללא כיסוי ראש; בזמן שאני חשתי רגשות אשם רבים על כך שנגעתי בבעלי ה-ר-ב-ה לפני החתונה; בזמן שאני ניהלתי ויכוחים תיאולוגים מעמיקים עם גיסי בנושא: האם מותר או אסור ליישר תמונה בשבת (סיפור ארוך... אולי בהזדמנות) ועם גיסתי בשאלה: האם חסה שאינה "גוש קטיף" כשרה או לא; בזמן שנאלצתי להתמודד עם רגשי הנחיתות שהוטבעו בי באולפנה כלפי נשים צנועות, החובשות כיסוי ראש, גרות בשטחים, מביאות ילדים בצרורות, ומקיימות את יעודן כ"אשת חייל מי ימצא" - בזמן הזה צעירי הציונות הדתית השתרללו להם תחת כל עץ רענן.
אני נאבקת, מתייסרת, מחפשת צידוק הלכתי-פילוסופי להתנהגותי המופקרת, והם מפזזים להם במסיבות בלי לחשוב כלל. אין... אין צדק בעולם (או כמו שבעלי אמר לי ביום שישי בערב: "אני מרגיש שהחמצתי את כל הכיף").

חודש תשיעי אנשים!!! וגם יש צירים. אמנם הבוקר הכל נרגע, אבל בשבת הרחם שלי היה במצב צבירה גלי עד גבה גלי.
אני מתחילה לארגן את השולחן בעבודה לקראת העלמות פתאומית.
פאניקה ולחץ אופפים אותי.
מי שחשב שבשלישי זה קל יותר, טועה. בהריון הראשון זה הכי קל: לא יודעים לקראת מה הולכים. עכשיו כשאני יודעת מה מחכה לי אני היסטרית לחלוטין.

הכי חשוב שכחתי.
בעקבות השיחה בשבת אחי ואחותי גילו שאני מתחזקת בלוג. אחותי יודעת את העובדה הזו כבר זמן מה, אבל היא לא מצליחה לאתר אותי בתוך גבב הבלוגים בישראבלוג. אחי בטח יצליח יותר ממנה, מה גם שזרקתי להם איזה רמז עבה שיקל על מלאכת החיפוש.
אם הם יצליחו להגיע לפה, לא יהיה להם קשה לגלות שנינה זו אחותם הבכורה והמטורללת למחצה.
בנסיבות אלה אני שוקלת אאוטינג היסטרי. פתאום כל הנסיונות שלי להסתיר את הזהות שלי נראים חסרי טעם.

נכתב על ידי nina, 1/2/2004 10:25, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חלק מהבלוגספירה, הריון ולידה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ברעידת אדמה ב-11/2/2004 10:18

נינה תומכת באיכות הסביבה
מאז שביטני גדלה, די התנתקתי מכל מה שקורה ממותני ומטה. אתמול ישבתי בישיבה משועממת במיוחד, וכנראה שנחתתי בתנוחה מאוד מוצלחת בכיסא, מכיוון שלפתע פתאום הצלחתי להניף את רגלי אל-על ולהנחית אותה על ברכי בתנוחה מאוד לא מנומסת ולא חיננית הידועה בכינוי: "שילוב רגליים גברי" (להבדיל משילוב הרגלים הנשי העדין יותר שנעשה ברגלים סגורות ולכן גורם לעצירת הדם ברגל).
בעודי נהנית לי מהתנוחה הכה לא הולמת את מצבי ואת זהותי המינית גילתי כי מבין שולי המכנסיים מבצבצות להן רגלים שעירות לאללה! חישובים קצרים ומבוהלים הראו כי אכן רגלי לא ראתה סכין מקרוב במשך כמעט 3 שבועות. אז נכון שחצאיות ובגדי-ים עפו זה מכבר מארון בגדי, אבל לכזה מצב הזנחה חמור לא הגעתי מאז ההריון הקודם.
מכיוון שביום ה' אני עתידה להיפגש עם רופא הנשים שלי, והוא עתיד לבדוק את מצב צוואר הרחם שלי, הגעתי למסקנה שאני חייבת לנכש את העשבים שגדלו לי על הרגל (אני עוד זוכרת את תחושת הבושה שתקפה אותי כשנאלצתי לחשוף את רגלי בסקירת המערכות לאחר שהרופא החליט להוסיף גם אולטרסאונד וגינלי ולא להסתפק רק באולטרסאונד חיצוני).
בכל מקרה מבצע "ניכוש עשבים" יצא לדרך. קודם כל נכנסתי לאמבטיה. (נשמע טריוויאלי, אבל זו משימה די קשה). חמושה בסכין גילוח ביד ימין וסבון ביד שמאל ניסיתי להרים את אחת מרגלי על מעקה האמבטיה. לאחר 3 נסיונות סרק הצלחתי להרים את הרגל. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להתכופף לכיוון הרגל. הנסיון הראשון הראה שהיד שלי מגיעה רק עד הברך, ולכן נאלצתי לצמצם מרחקים. לאחר כרבע שעה של התנשפויות, בטן מכווצצת, גב שבור, שלל קיטורים והתכווצות שרירים המשימה הוכתרה בצלחה. יש לי כעת רגלי חרסינה.

ואם כבר דיברנו על הדרך הנאותה להתכונן לביקור אצל רופא הנשים, נזכרתי בבדיחה שקיבלתי לפני ה-מ-ו-ן זמן במייל:
"זה היה אחד מהימים האלה ששום דבר לא הולך בהם כשורה. הבוס עיכב אותי בדיוק לפני שיצאתי מהעבודה, אח"כ האוטו עשה בעיות בהתנעה ואח"כ נתקעתי בפקק. הגעתי הביתה מאוד מאוחר, ותוך פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לבדיקה אצל רופא הנשים. לא הסכמתי לוותר על שטיפת פלג הגוף התחתון שלי, ולכן נכנסתי בזריזות לאמבטיה. רק כשסיימתי גילתי ששכחתי לקחת מגבת. על הרצפה היתה מונחת המגבת שבה התנגבה הבת שלי באמצע הלילה כשחזרה ממסיבה. בלית ברירה השתמשתי במגבת, וציינתי לעצמי להעיר לה על הרגלי הסדר והנקיון שלה.
בדרך נס הגעתי בזמן לרופא. כשהוא בא לבדוק אותי (בעודי שוכבת על כסא הבדיקה) הוא ציין בחיוך: "או, אני רואה שהשקענו היום קצת יותר". לא היה לי מושג למה הוא התכוון, עד הרגע בו הגעתי הביתה, נכנסתי לסדר את האמבטיה וגילתי שהמגבת שזרקה בתי על הרצפה היתה מלאה בנצנצים שכיסו את גופה במסיבה"

ואחרון חביב לסיום (וממש לא קשור לאמור לעיל):
לאחרונה החלטתי לעשות בונדינג עם הזהות הדתית שלי, והתחלתי לגלוש בפורומים בעלי אופי דתי, ובעיקר בפורום מכנסיים - אלטרנטיבה חברתית דתית. חשבתי שמדובר בפורום המכיל אנשים בעלי מחשבה פתוחה, אנשים שלא תקועים בפאזה החרד"לית שתקפה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי, אנשים שמתנגדים להלבשת קודים חרדיים על החברה הדתית-לאומית, אבל התבדתי. הפורום מלא בפלצנים שעסוקים כל היום בפילפולי הלכה שעיקרם: האם לנשים מותר ללבוש מכנסים או לא. המעניין הוא שכל המתפלפלים והדנים הם רק גברים. קולן של הנשים כמעט ולא נשמע בוויכוח ההילכתי המשמים הזה.
די מזכיר את פורום "ברית מילה - בעד ונגד" של "תפוז" (המכיל ערימת אנשים המתנגדים לברית, ומפמפמים את עצמם כל היום באמצעות טפיחות הדדיות על השכם ושלל מאמרים מטעם). ראו הוזהרתם.

נכתב על ידי nina, 11/11/2003 09:52, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, חדשות המגזר, הריון ולידה, גולשת באינטרנט, הגיע במייל
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גושפנקא ב-17/11/2003 13:25

מפרגנת (או במילים אחרות: שוב גונבת מאחרים כי היצירתיות שבי גוועה)

קיבלתי במייל קובץ וורד בשם: בָּמחתֶרת / מה שבאמת קורה אצל דתיים , המכיל שני מאמרים ששיעשעו אותי במאוד.
קבלו את אחד מהם:

"בטח שאת עדיין רווקה / אסנת ניצן

עד לפני לא הרבה זמן, זה היה מאוד פשוט: את הולכת עם מכנסיים? את נוגעת בבנים? את הולכת למסיבות? את חילונית. כופרת. בסוף תהיי מכורה לסמים ותצאי עם ערבים.
היום זה כבר יותר מסובך. איזה מכנסיים בדיוק? באילו בנים מדובר? איזה סוג מסיבות?
כשהגבולות מיטשטשים, כשהקווים נחצים, כשערפל הקרב מכסה את עינינו מראות נכוחה, זה בדיוק הזמן לנסח מחדש את הכללים במיוחד בשבילך - הדתייה החדשה והמודרנית, שגרה בשכירות בקטמון, רואה כל סרט איראני אילם בסינמטק, ושמצהירה כי היא ממילא לא מתכוונת להתחתן בשלוש שנים הקרובות, אבל בכל זאת תשאל את החברה שלה מי-זה-החמוד-שהיה-באוהל-נחמה-בליל-שבת-ולמה-רק-לי-את-אף-פעם-לא-מסדרת-איזה-מישהו:

1. השאירי את קופסת הסיגריות בבית:
בחורות דתיות לא אמורות לעשן. למה? כי זה לא מסתדר עם העדינות, הרוך הנשי והצניעות המצועפת שהולכות עם העם יהודי מאז ימי בלהה וזלפה. כמובן שזה גם לא טוב לבריאות, ואנחנו הרי אמורות להיות אמהות ל5-6-7 צאצאים ממש בקרוב.
2. אל תגורי עם שותפים זכרים:
אם את מחליטה לחלוק את דירתך עם גברברים צעירים, ולא עם גברברות, סביר מאוד להניח שאת שרופה. עוד בשיחה המקדימה לדייט, כשהבחור ישאל איפה את גרה ואת תעני, הוא אולי ימשיך לדבר אתך, אבל זו שיחה על זמן שאול. הוא כבר מתכנן את הדייט הבא, שלא יתקיים בנוכחותך. ועוד לא דיברנו על חקירות השב"כ של המשפחה שלך: מי הבחור? מה הוא עושה? מה באמת הקשר ביניכם? ואם אתם מסתדרים כל-כך טוב למה שלא תתחתנו כבר וזהו?
3. אף פעם אל תהיי הראשונה שנוגעת:
אתם יוצאים כבר 8-10 פעמים, הולך טוב, יש משיכה, וכבר סופסוף את מאמינה שהנה סיפור טוב מתחיל. אה מה מה, הבחור לא מנוסה, את רואה שהוא מת לגעת אבל לא יודע איך, או שהוא פשוט מפחד. את במלכודת. אסור לך להיות הראשונה שתתחיל במגעים פיזיים. למה? איפה זה כתוב? בשום מקום ובכל מקום. אם תהיי הראשונה תהרסי הכל, הוא ייבהל, והכל ייגמר.
4. אל תלכי עם גופיות:
חולצות צמודות כמו חליפת צלילה, פופיק מבצבץ מידי פעם ושרוול בלתי נראה זה בסדר. זו חולצה. אבל ללבוש את הגופייה של סבא שלי זה אסור לגמרי. זה סקסי.
5. פירסינג? כתובת קעקע? נו באמת.
באוזן זה בסדר, חוררי אחותי חוררי עד שיהיה אפשר לסנן דרכה אורז. אבל באף? האף הרי נועד כדי להריח את יפי הטבע שברא הקב"ה, ומי את שתשתמשי בו לדברים אחרים? הרי אסור לנו להיות אופנתיות, והרי אסור לנו למשוך תשומת לב, אז כיצד זה אפשרי שנעלה על דל מחשבותינו לשים באפינו הטהורים או בטבורינו הקדושים מיני ברזלים המטנפים את הנפש?! עשית פירסינג? אפסו סיכוייך לצאת עם בחור כשר, שאם רק היה מעמיק קצת במקורות במקום לשוטט בדוסידייט כל היום, אולי היה לומד משהו מאברהם אבינו שקנה לשרה נזמים וצמידים.
6. לכי עם מכנסיים:
או, סופסוף "מותר" אחד, אבל. אבל חס וחלילה שלא יהיו אופנתיים, אבל לא ג'ינס צמוד, אבל לא גזרה נמוכה. ובכן מה נשאר לנו, חברותי היקרות? מכנסי קורדורוי. כן קורדורוי, או בשמו הנפוץ יותר, בד ברזנט, מעודפי אגף אפסנאות מחלקת אוהלים. ואני לא צריכה לספר לכם כמה הם מחמיאים לנו.
7. לכי למניין הצעירים בערב שבת:
ולא כדי להתפלל. יש לך משימות חשובות יותר להספיק. ראשית, בצעי סריקה מלמעלה על מלאי הבחורים בבית הכנסת, נסי לאבחן האם הילד שעומד לצדו שייך אליו. אם כן, עברי לבחור הבא. אם לא, מייד עם סיום התפילה צאי בצעד בוטח לעבר המכר הקרוב לבחור המסומן, והתחילי בשיגור מסכת רמזים: "אתה יודע, אני מה זה לא בקטע של לצאת עכשיו. היי, דרך אגב, אתה יודע מי זה שם ליד הקיר?"

***
כן, גבירותי. אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים, והאמת, מי רוצה גן של שושנים. בסך הכל ביקשנו מישהו שגם יהיה נחמד, גם מתחשב, גם דתי וגם כמונו. ושלא תחשבו שאין כזה בחור. אני מכירה אותו, והוא בדיוק התחתן"

סוף ציטוט

וכדי לנקות עצמי מרגשות האשם על כך שגנבתי טקסט ממישהו אחר קבלו את הפרטים המלאים של העיתון משובב הנפש הזה (שוב ציטוט ישיר מתוך המייל):

בָּמחתֶרת
מנכ"ל (בירח דבש. מזל טוב אח שלנו): רועי שרון
עורך: אריאל שנבל
פעם, אף אחד לא שאל אותו: יאיר לפיד
משיח: אפי איתם.
להצטרפות לרשימת התפוצה, להערות, תגובות וצ'קים: [email protected]

נכתב על ידי nina, 1/6/2003 14:49, בקטגוריות חדשות המגזר, אנתרופולוגיה בגרוש
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-17/6/2003 07:34

חרדים, ציונות-דתית ויום העצמאות (יום העצמאות חלק ב')
(נפעמת מכמות התגובות לפוסט הקודם בנושא אני ממשיכה ומפרטת את הגיגי ליום העצמאות:)

בפורום האהוב עלי החליטה אחת האמהות כי יום הזכרון לחללי צה"ל הוא היום הטוב ביותר להתחיל מריבה על רקע דתי.
יש כמה "צפונים" (במהות ולאו דווקא גיאוגרפית) שבטוחים שכל גולשים האינטרנט בארץ הם חילונים תושבי המרכז בעלי נטיה פוליטית מרכז ושמאלה ובעלי הכנסה חודשית ממוצעת ולמעלה מזה. אותם אנשים תמיד נכנסים לשוק כאשר הם מגלים שבאינטרנט לא כולם מכירים פעוטון מעולה לילד בן שנתיים באזור צפון ת"א, ולא כולם מתלהבים מהודעות כמו: "אתמול חשבתי לעצמי, כולם מזדהים עם זכר הנופלים והנספים בשואה ועומדים דום בצפירה, חוץ מהחרדים שממשיכים כאילו כלום. לא מרגיז? החיילים שנפלו לא הגנו גם עליהם?"
האמת היא שבשנים האחרונות יש שינוי ביחס של הרחוב החרדי כלפי יום העצמאות. ואני לא אומרת זאת מתוך הכרות מעמיקה עם המגזר החרדי, אלא ממה שאני רואה ושומעת ברחוב. אני מתארת לעצמי שישנו מיעוט חרדי שעדין רואה ביום העצמאות יום אבל, אבל הרוב משלימים עם קיומה של מדינת ישראל. לא שהם מוצאים ביום העצמאות כזו סיבה לחגיגה גדולה, אבל הם גם לא יוצאים מגידרם כדי לציין את אבלם הכבד.
החרדים בשנים האחרונות הפכו ללאומים יותר. המנהיגים הפוליטים שלהם כבר לא שמים את האינטרס הכלכלי-חרדי בראש מעיניהם, אלא לוקחים בחשבון גם את האינטרס המדיני. פתאום יש להם עמדה בנוגע להחזרת שטחים, הסכמי שלום, יישוב א"י וכד'. יש כאלה שטוענים שהדבר נובע מהתערות החרדים במדינה, ויש כאלה שטוענים שבשלוש השנים האחרונות גם חרדים החלו להרג במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי. עד לאינתיפאדה הנוכחית (שמישהו כבר ימצא שם למלחמה הזו) הסכסוך הערבי-ישראלי הגיע אל חרדי שלא שירת בצבא רק דרך העיתון. בשנים האחרונות הסכסוך הערבי-ישראלי מגיע לחרדים דרך חווית הפיגועים על בשרם ודרך זק"א (כיתה חרדית שלמה במקום מגורי התחפשה לזק"א. הם לבשו את השחפ"צים הזוהרים שלהם והלכו לבי"ס עם שקיות אשפה שחורות ובתוכם חלקי בובות - נשבעת שזה סיפור אמיתי). כך או כך ביום העצמאות הזה יהודה משי-זהב חרדי אנטי ציוני במלוא רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו עלה הדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. ואני שעסוקה כל זמן טקס הדלקת המשואות בשירה מטורפת של "אנו נושאים לפידים" שתקתי לרגע, והתרגשתי.

אני אישית חושבת שלו הציונות הדתית לא היתה מייחסת ליום העצמאות משמעות דתית, היה לחרדים הרבה יותר קל לקבל את היום העצמאות, הרבה לפני שהם הפכו בעל כורחם לחלק מהסיפור הציוני.
כאחת שתומכת בהפרדת דת ממדינה, קשה לי לקבל את הלבוש הדתי שהציונות הדתית מלבישה על יום העצמאות. יום העצמאות הוא חג חילוני נטו. אני נהנית מהעובדה שיש לי יום חג אחד בו אני יכולה לסוע לאן שאני רוצה ולקטר שהסופר סגור (ובתום החג לשוב ולברך על הבחירה שלי להיות דתית, שמכריחה אותי לשבת על התחת בבית במהלך השבת. לחשוב שהייתי צריכה לעבור את הסיוט הזה כל שבת ושבת מחדש זה מצמרר). לא בא לי להתפלל תפילה חגיגית, ובטח ובטח שאני לא מוצאת סיבה לומר תפילת הלל. שירת שיר המעלות (המזמור בפתח ברכת המזון) בנעימה של "התקווה" מעוררת בי אי-נוחות ודברי תורה נמלצים (כן, שוב חגגנו עם הגיס) על מיקומו של יום העצמאות כחוליה בשרשרת ימי ספירת העומר שמתחילה בגאולה פיזית (פסח) ומסתיימת בגאולה רוחנית (שבועות) גורמים לי לעקם את האף.
יאללה תרגעו, תנו לעשות מנגל בשקט, ואל תדחפו לי משמעות דתית לכל דבר.
מעניין שהציונות הדתית הופכת ללאומית ומשיחית יותר במקביל להתחזקותה הדתית והחלשותה מבחינה אזרחית. האידיאל הנוכחי של הציונות הדתית אינו שירות צבאי מלא, אלא שירות הסדר ארוך ככל האפשר שירות צבאי מקוצר מאוד ואחריו שוב ישיבה עד אין קץ. אידיאל העבודה צימצם את מקומו במאוד לטובת אידיאל התורה (סיסמת הצינות הדתית היתה מאז ומעולם תורה ועבודה). הפכנו להיות חרדים במובן שבו האשה יוצאת לעבוד, והבעל יושב ולומד תורה. השינוי הזה לא בא רק מצד הגברים ("אישתי אני הולך ללמוד תורה. פרנסי אותנו בינתים"), אלא באופן מפתיע גם מכיוון הנשים ("אני מחפשת בעל שישב וילמד תורה, ואני אדאג למשפחה"), דבר שגורם לי לחשוד כי זה החינוך שהאולפנות (גם של בנ"ע) נותנות כיום לבנות.

והרשו לי לסיים בפינת תסכול אישית קטנה שמופנית לגיסתי שתחי': חביבתי ההרה ובעלת השכל המזערי- העובדה שאני טורחת לציין בכל ויכוח את הדעה הנגדית, והעובדה שאני מתנגדת בעקביות לכל מילה שאת מוציאה מפיך במהלך ויכוחים, אינה אומרת שאין לי אידיאולגיה, אלא רק שלא בא לי לפרט אותה בפניך ושאני נהנית לראות אותך מתפתלת אל מול דעה שונה ממך.
יאללה לכי לדפוק עוד פיתה עם שיפוד (שאנחנו קנינו במיטב כספנו, ושאת תקבלי מן הסתם את השאריות שיוותרו ממנו), שבי היטב על הכסא שלך (לא, את לא צריכה לעזור לאמא שלך, אחיך הגדול עושה את זה במקומך), ואל תשכחי לברך בסוף - התורה הרבה יותר חשובה מדרך ארץ.

נכתב על ידי nina, 8/5/2003 14:07, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, יום העצמאות, מקטרת
9 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-11/5/2003 09:15

וואי, וואי, איזו פאדיחה...

זו היתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כששמעתי על הרצח בבן-שמן - איזו דרך נוראה זו לגלות שבן הזוג שלך בוגד בך. מילא הבעל של האישה שנפצעה, עוד יכול להתעמת איתה, אבל האישה של הגבר שנרצח צריכה להתמודד עכשיו גם עם האבל על מות הבעל וגם עם הכעס על הבגידה.
למען הזהירות, אני חייבת לציין שהרומן בין השניים הוא בגדר השערה בלבד
(אם כי y-net נתנו לידיעה בנושא כותרת שלא מותירה כל מקום לספק).

"איזו פאדיחה" מס' 2 הוא הסיפור על המרצה הבכיר מבר-אילן שנחשד כי הטריד מינית תלמידות במדרשה ליהדות (לינק לכתבה).
המרצה הזה לימד אותי במדרשה, ואף נכח בחתונה שלי ורקד איתי "מיצווה טאנץ". הוא האדם האחרון עלי אדמות שהייתי חושדת בהטרדה מינית.
לרוב, אני נוטה להאמין שכל מי שמתלוננת על הטרדה מינית דוברת אמת. הקושי הנפשי הכרוך בתלונה כזו, גורם לי להאמין שכמעט ואין סיבה בעולם לבדות כזה סיפור.
הנקודה היא שבמקרה הזה מתעוררים המון סימני שאלה. כמו: למה הבחורות שתקו במשך שנים, ופתאום כולן בבת-אחת נזכרו להתלונן? למה בר-אילן סגרה את הנושא בועדת בדיקה םנימית, שהגיעה לסיפוקה רק לאחר שהחליטה להעיף את המרצה. יש לי איזו תחושה לא נוחה של חיסול חשבונות אקדמי, ורצון להעיף את המרצה הוותיק ממקומו.
מוזר לי שהעניין נסגר מבחינת בר-אילן לאחר העפת המרצה. מוזר לי שלא פרסמו מהי מהות ההטרדה המינית (לא נעים לי להודות, אבל מבחינת בחורה דתית גם מבט ישיר וממושך בעינים נחשב כהטרדה מינית, קל וחומר מגע אקראי בעת מעבר במסדרון, או שיחה בלשון לא צנועה). ובעיקר מוזר לי העיתוי של התלונות. העובדה ששנים לא יצאה אף לא תלונה אחת על הרב, ופתאום התעוררו להן בבת-אחת 6 תלונות שכולן מלפני 8 שנים. סוטה הוא סוטה - הוא פועל במשך שנים, ולא מצמצם את פעילותו לפרק זמן קצר.

ליל הסדר היה זוועה. ארוך, מייגע ומלא דברי תורה מיותרים.
פירוט בהמשך - הילדים שלי פשוט התעוררו עכשיו משנת הצהרים שלהם, והזמן הפרטי שלי הסתיים.
(וסליחה על שגיאות הכתיב, לא הספקתי לעשות הגהה).

נכתב על ידי nina, 18/4/2003 16:19, בקטגוריות חדשות המגזר, קוראת חדשות
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-24/4/2003 20:54

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.