על שכר ועונש ועל תאורית "קללת ההתנתקות"

אחת השאלות הפשטניות ביותר שעולה בדיון אֶמוּני היא איך יתכן מצב של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". למה השאלה הזאת פשטנית בעיני? כי זו שאלה לצורך שאלה ולא לצורך תשובה. השאלה הזאת היא מסוג השאלות שמטרתן רק לסתום את טענות הצד השני. לשואל אין כוונה לקבל תשובה אמיתית לשאלה. אין שום יכולת לענות על השאלה הזאת מבלי להכנס לדיון עמוק שאורכו סמסטר אוניברסיטאי שלם.

ראשית, עלינו להגדיר מיהו צדיק ומיהו רשע. אח"כ עלינו להגדיר מהו טוב ומהו רע. בעיני, אדם שעשה לי עוול הוא רשע גמור, אבל לאדם הזה יש משפחה וחברים שחושבים שהוא האדם הכי טוב שהכירו אי פעם. בעיני, זכיה בפרס הראשון בלוטו היא "טוב" מוחלט, אבל יש מספיק זוכים שחייהם קרסו לאחר הזכיה, והם יטענו בלהט כי הזכיה היתה דבר "רע". אנחנו לא חיים בעולם של שחור ולבן, ולכן כמעט בלתי אפשרי להגדיר מיהו "צדיק", מיהו "רשע", מהו "טוב" ומהו "רע".

תורת השכר והעונש ביהדות אינה מבוססת על שכר ועונש מיידים, אלא בעיקר על שכר ועונש בעולם הבא. האדם המאמין אינו חוקר בסיבות להחלטותיו של האל. הוא מקבל אותן, ומאמין שיש הגיון אלוהי מאחוריהן, גם אם הגיון זה נסתר מעיניו. בפרספקטיבה לאחור ניתן לראות הרבה פעמים את ההגיון הזה. לדוגמא, לפני כמה שנים פוטרתי ממקום עבודתי. באותם ימים זה נראה לי עונש איום ונורא. במבט לאחור, כמה שנים לאחר אותו מאורע, אני יכולה לומר שהפיטורים האלה היו הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי. האדם המאמין ניחן באורך נשימה. הוא אינו בוחן את הדברים במבט של "כאן ועכשיו", אלא יודע שכל פעולה ומעשה (שלו ושל אחרים) הם רק חלק קטן מתוך פאזל ענק שהאל מפקח עליו.

בעיני, הנושא של "הכל צפוי והרשות נתונה" בעייתי הרבה יותר מהנושא של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אם הכל צפוי, איך ניתן להעניש אדם על שבחר במה שנבחר עבורו?

קחו לדוגמא את ההתנתקות.  כמה תפילות ותחנונים נישאו כדי למנוע את המהלך הזה, כמה תקוות לנס היו, ובכל זאת ההתנתקות קרתה. לא סתם יש גורמים בימין הדתי שמשווים את ההתנתקות שוב ושוב לשואה. גם המשבר האמוני שעבר על חלק מהציבור (בעיקר בני הדור הצעיר) דומה למשבר האמוני שעוררה השואה - איך יכל אלוהים לשתוק אל מול כל התפילות והדמעות האלה? האדם המאמין יודע שיש סיבה ותכלית לדברים. יש סיבה לכך שההתנתקות קרתה, למרות התפילות והתחנונים לנס. ואם ההתנתקות קרתה מסיבה מסויימת הידועה לאל, ואם ההתנתקות קרתה כי לפי התכנון האלוהי היא היתה צריכה לקרות, כיצד יכול אלוהים להעניש את האחראים להתנתקות?

למרות התהיה האמורה לעיל (תהיה? כשל לוגי? לא יודעת), מסתובבת לאחרונה תאורית שכר ועונש הטוענת כי כל האחראים להתנתקות מקבלים בימים אלה את עונשם. תהליך ה"ענישה" מתחיל באחראים המרכזיים שעמדו בראש המהלך ועם הזמן זה יורד גם לדרגים הנמוכים יותר:

אריאל שרון "נענש" ראשון עם השבץ המוחי וההסתלקות מהזירה הפוליטית. 

גם בנו, עומרי שרון, ירד מגדולתו כמנהל המדינה. בנוסף, הקריירה הפולטית שלו מוטלת בספק והוא בדרך לכלא.

דן חלוץ עסוק בימים אלה בהתכוננות לוועדות החקירה השונות שלאחר מלחמת לבנון ובהדיפת הדרישות להתפטרותו בעקבות פרשת מכירת המניות.

כנגד משה קראשי יש המלצות חמורות של ועדת זיילר.

יונתן בשיא (ראש מנהלת ההתנתקות לשעבר) חולה (וזה המקום לאחל לו מכל הלב רפואה שלמה ומהירה).

שאול מופז מנסה להבין מה בדיוק שר תחבורה אמור לעשות ואיך מצליחים, גם ממשרד נידח כזה, להשיג כותרות בעיתון, שלא קשורות למחדלים שהיו בהיערכות צה"ל למלחמה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

נשיא המדינה (שתמך בהתנתקות) מסובך כעת בפרשת הטרדות מיניות / אונס / חנינות וגם הוא הודף קריאות להתפטרותו.

צחי הנגבי (שתמך בהתנתקות) מסובך בחקירה פלילית ועומד לפני הגשת כתב אישום. אותו כנ"ל לגבי חיים רמון ולגבי אביגדור יצחקי.

אהוד אולמרט עסוק בלהתכונן לוועדות החקירה ובלהוריד את המבקר מהגב שלו.

חברי הליכוד למיניהם (שלא פרשו בזמן מהממשלה ושלא הובילו בתחילת הדרך מהלך התנגדות תקיף יותר) נמצאים בשולי הפוליטיקה הישראלית.

אני לא מתיימרת להיות מנהלת פנקס החשבונות של הקב"ה, אבל אני מודה שהרשימה הזאת (שיצא לי לקרוא / לשמוע אותה כמה פעמים מאנשים שונים) גורמה לי לתהות. הייתי בין אלה שחשבו שמהלך ההתנתקות הוא מהלך ראוי שיביא לטוב. היום אני מודה שטעיתי בראית הדברים. כשאני רואה לאן נעלמו כל אותם אנשים שכיכבו בחדשות לפני שנה וקצת, אני תוהה האם אלוהים מנסה לרמוז לנו פה משהו, ואנחנו שוב לוקים בעיוורון ומפספסים?

מעניין אותי לדעת האם תאורית "קללת ההתנתקות" היא זו שהניעה את האלוף גרשון הכהן להביע חרטה על ההתנתקות. יהיה מעניין לראות האם אנו עומדים בתחילתו של גל חרטה ו"חזרה בתשובה" של כל אלה שנתנו יד - במישרין או בעקיפין - להתרחשות ההתנתקות.

[פתחתי מעגלים בלי לסגור אותם, כי יש בי בעיקר תהיות ומחשבות, אבל לא מסקנות ו/או תשובות ברורות. אשמח לשמוע את התבונות שלכם בנושא].

כשר אבל מסריח

הלכתי אתמול עם ענבל לאכול ארוחת צהרים מחוץ למשרד.

כמו תמיד, כל יציאה כזאת דורשת תכנון מוקדם מראש: ענבל מגיע אלי לחדר, אני נכנסת לאתר של rest.co.il ושתינו  מדפדפות בין "שלל" המסעדות הכשרות שיש פה באזור ומלבטות לאיזה מהן ללכת. לאחר כשעה של התלבטויות ותהיות, אנחנו בדר"כ מתייאשות ומוותרות על הרעיון. הפעם התעקשתי שבכל זאת נחליט ונלך. לאחר דיון נוסף בן חצי שעה שעיקרו היה: "תחליטי את" "לא, תחליטי את" "לא, את" וכו' החלטנו ללכת על קפה הלל.

כשהגענו למקום שמתי לב ל-2 דברים חשובים:

1. על השלט של המקום לא הופיעו המילים "כשר"

2. על הקירות לא תלתה שום תעודת כשרות.

החלטתי לקחת את הסיכון ולשאול מלצר אומלל האם יש תעודת כשרות. בתגובה ענו לי שאין תעודה, אבל הם כשרים. הם לא מוכרים בשר, רק חלבי, אבל מכיוון שהם פתוחים בשבת, הרבנות מסרבת לתת להם תעודת כשרות.

עכשיו סילחו לי לרגע על הצרפתית שלי, אבל כל זה מעניין לי את התחת. שאלתי שאלה מאוד ממוקדת ואינפורמטיבית. לא בא לי לשמוע את כל קורות החיים של המסעדה. תענו לי רק בכן או לא.

האמת היא שהחיים לימדו אותי כבר שאם לא כתוב בכניסה למסעדה באותיות קידוש לבנה שהמסעדה כשרה, סימן שהיא לא כשרה. החיים גם לימדו אותי שאם תעודת הכשרות לא תלויה במקום בולט (כזה שאפשר לאתר אותו במבט מהיר שנשלח מדלת המסעדה פנימה) סימן שאין לה תעודה. בכל זאת, שאלתי. למה? כי ברוב תמימותי הנחתי שאם מסעדה מפרסמת את עצמה ככשרה, חזקה עליה שיש לה תעודת כשרות.

אם יורשה לי לרגע להיות דוברת הציבור הדתי, אני יכולה לומר במידה רבה של ביטחון שאחת התשובות השנואות על הדתיים היא: "אנחנו כשרים אבל רק בגלל שאנחנו פתוחים בשבת אין לנו תעודה" (תשובה חלופית נוספת היא: "אנחנו כשרים, אבל בגלל שלא בא לנו לשלם לרבנות המושחתת אין לנו תעודה"). כדאי שבעלי מסעדות ובתי קפה יפנימו שלא מעניין אותי אם לדעתם המסעדה כשרה, לא מעניין הסיכסוכים שיש לבעל המסעדה עם הרבנות, לא מעניין אותי מה שעתם על חוקי הכשרות, על הרבנות הראשית, על המשגיח ועל אמו הצולעת. לא מעניין אותי שסבא שלהם היה רב גדול במרוקו או חבר קרוב של רש"י. כל מה שמעניין אותי זה: יש תעודה או לא. קחו בחשבון שכשאני שואלת את השאלה הזאת, אני נמצאת במצב צבירה של רעב מתקדם, ואני מחפשת נואשות מקום בו אוכל לשבת ולבלוס בלי להתעסק בשאלות של דת ומדינה.

בסוף מצאנו מקום כשר לאכול בו, אבל החוויה כולה שלחה אותי (כמו תמיד) להירהורים נוגים.

למה מנסים לשכנע אותי לצרוך מוצר שמלכתחילה הצהרתי שאני לא מעוניינת בו? למה מתייחסים אלי בפטרוניות, כאילו אני לא מבינה מה אני בדיוק אני רוצה? למה מתעלמים מהדרישה הברורה שלי לצרוך מוצר מסויים? ולמה לעזאזל בכל מתחם רוטשילד - אחד העם כמעט ואין מסעדות כשרות?

מכיוון שבחו"ל אני לא מקפידה על אכילה רק במקומות כשרים, ואני חוגגת על כל סלט פנוי ו/או דג מזוהה, זרקו לי לא אחת את השאלה: מדוע הסטנדרטים הכפולים? (או כמו ששכנה שלי ניסחה זאת בעבר: אההה, אז את דו-פרצופית).

אני לא סבורה שיש פה סטנדרטים כפולים. מעבר לזה שבארץ יש לי ברירה ואפשרות היכן לאכול, מה שלא כך בחו"ל (ללכת ברגל 10 ק"מ כדי למצוא מסעדה כשרה בפאתי בודפשט לא נחשב בעיני כברירה או אפשרות, אם כי גם את זה עשיתי), אני חושבת שיש לי בארץ חובה להתעקש שיכבדו את הדרישות הצרכניות שלי. אני רואה בתעודת כשרות לא רק כורח דתי, אלא דרישה צרכנית. מבחנתי, מסעדה בעלת תעודת כשרות, היא מסעדה שפונה לקהל לקוחות שאני נמנית עליו. מסעדה שלא דאגה לתעודת כשרות היא מסעדה שמזלזלת בדרישותי הצרכניות. למה שאכבד בנוכחותי ובכספי מסעדה כזאת, גם אם לטענתם האוכל שלהם כשר והסבא של הבעלים היה רב?

לטובת כל קוראי (5 לפי הספירה האחרונה) שמחפשים כמוני מסעדות כשרות (וירדנו ל-2) אני מבטיחה לאסוף המלצות למסעדות כשרות טובות, בינתיים קבלו את ההמלצות הבאות:

• oro - במילה אחת: יאאאאאאאאם! בכמה מילים: תמורה כספית הולמת ואחת המסעדות הטעימות שסעדתי בהן.
• ברונו - מוערך יתר על המידה. אולי בערבים האוכל שם מוצלח יותר, אבל יצא לי לאכול שם פעמיים בארוחות עסקיות, ובשתיהן לא נפלתי מהכסא מרוב התלהבות. האוכל היה הרבה יותר יקר מאשר טעים או מיוחד.
• אוליב ליף - היינו לפני כשנתיים ומאוד מאוד נהננו. האוכל יקר מאוד, אבל היינו ביסקית, מה שהוזיל משמעותי את המחיר. בינתיים קראתי ביקורת קטלנית על המסעדה הזאת אצל מבקר המסעדות של עיתון מעריב, כך שלא ברור לי האם ההמלצה שלי עדיין רלבנטית.
• קלודין - לא מצדיק את המחיר. בעצם, גם אם היינו משלמים חצי ממה ששילמנו זה לא היה מצדיק את המחיר. או שאוכל צרפתי ממש לא עושה לנו את זה, או שזו אכן המסעדה הגרועה ביותר שביקרתי בה אי פעם.
• אחוזת מרגו - הנה מסעדה שנותנת תחרות לקלודין האמורה לעיל. למען ההגינות יש לומר שהפעם האחרונה שאכלתי שהם היתה לפני יותר משנה, ובכל זאת היה מגעיל. המסעדה שוכנת במבנה מדהים ביופיו, מה שגורם לסועדים רבים להסתנוור מהיופי ולא לשים לב לאוכל שמוגש להם.
• פטרוזיליה - בסדר בשביל ארוחת צהרים. פשוט, לא יומרני וטעים.
• גינצבורג - אולי אני בררנית מדי, אבל מסעדות עם שולחנות דביקים ממש לא עושות לי את זה. לגבי האוכל, כבר טעמתי אוכל טעים מזה.
• ג'וי - מצויין. החסרון הוא המקום הקטן והקלסטרופובי שגרם לי לתהות לאורך כל הארוחה כמה נזק יכול לעשות מחבל שיחליט להתפוצץ במרכז המסעדה. דלגו על הסביצ'ה לכו על פלטת בשרים בגריל.
• לה גוטה - גם פה המקום היה צפוף למדי. בעל הבית היה עצבני ומרבית הארוחה היה עסוק בחשבונות וצעקות על העובדים. האוכל עצמו היה סביר. לא יותר מזה. חברים חילונים שאכלו איתנו לא התלהבו (וזה בלשון המעטה).

לחגוג או לא לחגוג?

הציונות הדתית נמצאת במבוכה: האם לחגוג השנה את יום העצמאות? האם לומר הלל? האם להניף דגל? ואם להניף האם לקשור לצידו סרטים שחורים? סרטים כתומים? ואולי בכלל נניף דגל כתום?

טובי הרבנים נדרשו לנושא, והדעה לא אחידה. אני לא רוצה להכנס לנעלים גדולות ממימדי, אבל התחושה שלי היא של תחילתו של פיצול במחנה הציונות הדתית. נכון שהחרד"לים כבר ממזמן הפכו לזרם עצמאי משלהם בתוך המחנה הנקרא "ציונות דתית", אבל הייחוד שלהם התבטא בעיקר בצד החיצוני-דתי (הייתי אומרת התחזקות דתית, אבל אני לא חושבת שזה מתפקידנו לקבוע את מידת הדתיות של אדם והאם אחד חזק יותר מהשני מבחינת דתית). כל עוד השילוש הקדוש המאפיין את הציונות הדתית (עם ישראל-תורת ישראל-ארץ ישראל - ולאו דווקא בסדר הזה) נשמר במחנה החרדי לאומי, יכלו כל פלגי הציונות הדתית לשבת יחד כמחנה אחד.

ההתנתקות היוותה נקודת שבר. חלק גדול מהציונות הדתית (חלק שמזוהה עם הפלג החרדי לאומי, אם כי לא בהכרח חופף לפלג הזה) התחיל לערער על נכונות השילוש הקדוש. התחושה בקרב המנותקים (המגורשים) ואלה המזדהים עימם זהות אידאולוגית מלאה היא, שעם ישראל ויתר עליהם, התנתק מהם, ולכן הערבות ההדדית שעליה תמיד דיברה הציונות הדתית, כבר לא מדברת אליהם. בנוסף, הם מבדילים בין ארץ ישראל - שאליה הם מחוייבים כמו תמיד - למדינת ישראל. אם הרב צבי יהודה קוק ראה במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו", היום כבר יש כאלה שמערערים על הקביעה הזאת. יש כאלה שתוהים אולי מיהרו להכריז על מדינת ישראל כחלק מהותי מתהליך הגאולה של עם ישראל. יש כאלה שרואים במדינת ישראל כמדינת שלטון זר, כחלק מהגלות.

העמדה הזאת מערערת את כל היסודות עליהם מושתת הציונות הדתית, ומקרבת את מחנה החרדי לאומי יותר ויותר לצד החרדי. במה שונות הטענות היוצאות נגד מדינת ישראל (מפי חלק מראשי הציונות הדתית!) מהעמדה החרדית הרואה במדינת ישראל כשלטון זר היושב בארץ ישראל? ההתנתקות של חלק מהציונות הדתית מיום העצמאות מהווה את ההתנתקות שלהם ממחנה הציונות הדתית והחבירה שלהם לעמדה השוללת את מדינת ישראל כמדינה בעלת אלמנטים רוחניים-דתיים וכחלק מתהליך הגאולה.

(באופן פרדוקסלי דווקא חלק מהציבור החרדי מתקרב בתקופה האחרונה למדינת ישראל, משלים עם קיומה ומקבל על עצמו את מרות מוסדותיה).

מעבר לזה, אני חושבת שיש בעמדה הזאת הרבה פינוק וילדותיות. פינוק שמגיע ממקום שבע. אנחנו יושבים כבר 58 שנים בטריטוריה משלנו, נהנים מעצמאות, נהנים מצבא חזק, נהנים מהזכות ללכת ברחוב בלי שמישהו יצעק לעברנו "יהודי מלוכלך", נהנים מהזכות להחזיק רכוש ומקצוע בלי שמישהו יחליט לחוקק חוק ששולל מאיתנו את הזכויות האלה.  מתוך סיר הבשר הזה, אפשר באמת לירות לכל הכיוונים ולצעוק כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שרצה, שלא לזה ציפינו ושזאת לא המדינה שלנו.

אמר נכון  פרופ' אבי רביצקי (בכתבה שהלינק שלה צורף לעיל): "אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת".

מבחינתי, זה מסכם את הכל.

עידכונון: החטא מגיב בבלוגו ומעמיק הרבה יותר ממני בסוגיה שאני נגעתי רק בקצה שלה. שווה לקרוא.

אותו כנ"ל לגבי לובשת החצאית (החיננית).

אז תלינו דגל.

האמת היא שבזכות בנק הפועלים יש לנו מאגר דגלים בלתי נדלה. משנה שעברה נשאר לנו דגל חדש, והשנה יש לנו 3 שרשראות דגלים (אנחנו קוראים הרבה עיתוני סופ"ש). כל אלה הצטרפו ל-2 דגלי ענק שכבר חיו להם בשלווה ובנחת בארון בבית.

בשורה התחתונה, מכל חלון בבית משתלשל לו דגל או שרשרת דגלים. טוב טעם מעולם לא היה הצד החזק שלי. מזל שאנחנו לא חוגגים את כריסמס.

כמה קטנות:

1. כל בוקר בסביבות 6:40 אני עוברת באותה נקודה בכביש מס' 4 אל מול פני אותו אדם בחולצה לבנה בעלת 2 פסים כהים במרכז שעומד שם וממתין לא יודעת למה. אולי לטרמפ? אולי לחצות את הכביש? כל בוקר עם אותם בגדים ואותו תיק צד חבוט. מבחינתי, אותו אדם בכלל גר שם באותה נקודה בכביש מס' 4. אין לו חיים או קיום אחר מלבד לעמוד שם כל היום באותה נקודה מבלי לזוז.

2. לפני כמה לילות חלמתי שחוטפים אותי. תוך כדי החלום תיכננתי איך אכתוב על כך אח"כ בבלוג. אני מודה שדי התאכזבתי להתעורר ולגלות שמדובר רק בחלום, מכיוון שככה איבדתי סיפור נהדר לבלוג.

3. יש משהו מאוד משחרר בבחירת קללות כסיסמת הכניסה שלך למחשב בעבודה. אני באה שפוכה מעיפות לעבודה, מתבאסת מתחילתו של עוד יום ומדליקה את המחשב. המחשב בעליצות בלתי מובנת קורץ לי בגוונים של כחול ולבן ומבקש ממני בנימוס את הסיסמא, ואני בתגובה כותבת לו: fuckoff. ותקח את כולם פה במשרד יחד איתך.

4. רק אני רואה את האירוניה בכך ששר מטעם מפלגת ש"ס יהיה השר הממונה על לווין בשם "ארוס"?

יולי - אוגוסט 2005

ריח של היסטוריה באוויר.

תחושה של קו שבר שבעתיד הדברים ימדדו עד אליו וממנו והלאה.

יש כאלה שכותבים ומדברים. יש כאלה שעושים. ויש כאלה - כמוני - שרק מחכים שהכל יעבור מעליהם מבלי לפגוע בשיגרה שלהם.

לא יודעת מתי איבדתי את האידאולוגיה שלי, ולא יודעת למה. פעם הייתי חיה פוליטית. אפילו (ל-5 דקות בערך) שקלתי קריירה פוליטית. אבל אז גיליתי שויכוחים פוליטיים לא מובילים לשומקום, ושאידאולוגיה ופוליטיקה אינם אותו דבר. מתישהו השלתי מעל עצמי כל שאיפה פוליטית, ומיד אח"כ השלתי מעל עצמי כל אידאולוגיה פוליטית. בבחירות שלפני האחרונות (בהן נבחר רק ראש ממשלה) לא הצבעתי. הודעתי לבעלי שאני מתקזזת איתו ונסענו למערת הנטיפים עם הילדים. בבחירות האחרונות לא מצאתי למי להצביע. בסוף העדפתי להצביע למפלגת הירוקים (איכות הסביבה) במקום לשים פתק לבן.

אולי פשוט כל זה קרה כשהגעתי למסקנה שהחיים אינם שחור ולבן, אלא עם המון גוונים של אפור. אידאולוגיה פוליטית אינה מכירה בצבע אפור יש בה רק בעד ונגד. רק שחור ולבן. ואולי פשוט המצב הפוליטי-מדיני בישראל גדול עלי מכדי שאוכל להביע בו דעה.

לפעמים אני מקנאה באנשים שהדרך כ"כ ברורה להם. אנשים שיודעים מה טוב למדינה ומה לא. אנשים שמוכנים להלחם על דעתם. אני לכשעצמי מסתובבת במין סימן שאלה אחד גדול. יש המון היגיון בהתנתקות, אבל המחשבה על גירוש אנשים מביתם פוצעת את נפשי.

לכן אני מעדיפה להוריד ראש, להאחז ככל האפשר בשיגרה שלי ולקוות שהכל ישאר אותו דבר גם אחרי ה-15 באוגוסט. יש את אלה שצועדים לגוש עם שק"שים, יש את אלה שמחזקים את ידי המפנים, יש את אלה שתולים סרטים על המכוניות, יש את אלה שיוצאים להפגין, אני לעומת זאת מתכננת את החופשה בצימר בצפון, מתכננת פעילויות חופש לילדים, מקללת את משרד החינוך על חופשה בת חודשיים, ומקווה לא להתקע באיזה כביש חסום.

אני עוברת לאחרונה תקופה של חשבון נפש. אולי זה הגיל, אולי התקופה. כל אדם נוטה לחשוב שהוא 95% מושלם. אנחנו מודעים לזה שיש לנו חסרונות, אבל מעדיפים לחשוב שאלה מועטים ושוליים. במהלך חשבון הנפש הזה אני מגלה על עצמי דברים לא נעימים. אני מגלה שסך התכונות השליליות שלי גבוה מ-5%. אני מגלה שכמה מהן ממש מעצבנות.

אני מרגישה שאני רוצה וצריכה שינוי, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.אני נאחזת בשינויים החיצוניים - פעילות גופנית, דיאטה, בגדים חדשים, איפור שונה - אבל זה לא זה. איך אומרת שרי אריסון? השינוי צריך לבוא מתוכי. אני צריכה שינוי פנימי. הלוואי שהיה אפשר להסיר תכונות שליליות מהנשמה, כמו שמסירים פגמים חיצוניים  מהגוף בעזרת ניתוח פלסטי. שינוי תכונות הוא עבודה קשה, שאני רק בתחילת השלב הראשון שלה (שלב החיטוט העצמי). ההסתכלות אל העתיד, ואל מה שנדרש ממני כדי לשנות מייאשת ומדכאת אותי. אני רוצה רק להדחיק (כמו שאני תמיד עושה), אבל נדמה לי שאיבדתי את היכולת. פתאום אני רואה את העתיד בצורה כ"כ ברורה וכואבת, וזה מדכא לאללה.

התחברות מחודשת לדת

בתקופה האחרונה אני מנסה להתחבר ל"אני הדתי" שלי. יש שיגדירו זאת התחזקות, אבל אני - שיראת שמים מעולם לא היתה הצד החזק שלי - מגדירה זאת כחבירה מחודשת לקהילה הדתית.

הסיבה לסוֹ קוֹלד "התחזקות" הזו היא כמובן אינטרסנטית: הבת שלי לומדת השנה בגן חובה, ובהעדר אופציות ממלכתיות דתיות ראויות בעירנו, אאלץ לשלוח אותה לבי"ס תורני. כדי שהילדה תתקבל לבי"ס תורני, עלי להפרד מהזהות הקונסרבטיבית שלי לטובת זהות דתית עד חרד"לית.

בתחילה חשבתי שמדובר במשימה פשוטה: להמיר את המכנסיים בחצאית, לשים כיסוי ראש ולומר ברוך השם בכל משפט. לתדהמתי התחוור לי שמדובר במשימה מורכבת ביותר שדורשת ממני לחפור עד יסודות הבית שלנו ולהקים אותם מחדש. גלישה בפורומים "דתיים" (קומונת אמהות דתיות ב"תפוז" ופורום הורות ומשפחה ב"כיפה") הבהירה לי שהמרחק ביני ובין קהל היעד של אותו בי"ס תורני שבו חשקה נפשי, רחוק עד מאוד.

אני מתקשה להחליט האם אני חיה באפיפות ובכהות חושים, כשאני בטוחה שיש המון דתיים כמוני, או שהם חיים באפיפות ובכהות חושים, כשהם בטוחים שכל הדתיים צריכים להיות כמוהם, אחרת הם לא רשאים להקרא "דתיים". דיונים על כיסוי ראש לא יצאו מנקודת התחלה של "האם ללכת עם שיער פזור מתחת לכיסוי או לאסוף אותו לגמרי", אלא מנקודת התחלה של: "האם אתן ישנות עם כיסוי הראש או לא". ומה שיותר הדהים אותי זה שאותן נשים שסיפרו שהן ישנות עם כיסוי ראש לא נתקלו בתגובה מופתעת שכוללת הרמת גבה, אלא בתגובה מעריצה סטייל: "הלוואי שגם בי היו כחות לישון עם כיסוי ראש", או תגובה חוששת סטייל: "האם מבחינה הילכתית צריך לישון עם כיסוי ראש?" דיונים על טבילה יצאו מנקודת הנחה שכולם שומרים בדקדקנות "שבעת נקיים" כולל גדרות של לא להעביר חפץ מאחד לשני וכיוצב'. דיונים על צניעות יצאו מנקודת הנחה שכולן הולכות עם חצאית, שרוולים ולא נגעו בגבר אחר למעט הבעל בימים בהם האישה מותרת לו. היו גם הודעות שמציגות חזית אחידה התומכת בהפרדה מוחלטת בין בנים ובנות בסניפי בני-עקיבא, הודעות שמעודדות בהתלהבות התחזקות דתית של משתתפת שהודיעה על הוצאת הטלויזיה מהבית, דיון ארוך ומיגע בשאלה: "האם לאחר לידת ילד אני חייבת לקבל היתר מרב לשימוש באמצעי מניעה?" ועוד. אני חשבתי שההבדל ביני לבינן מסתכם בזה שאני (לרוב) שוכחת לברך לפני ואחרי ארוחה, לא מתפללת והולכת (אמנם בצניעות אבל עם) מכנסיים וללא כיסוי ראש. מסתבר שהפער עמוק הרבה יותר.

עדיין לא ברור לי אם הם חיים בסרט או שאני היא זו שחיה בסרט. לא ברור לי איפה באמת נמצא רוב הציבור הדתי-לאומי (מכיוון שאני לא ממש לאומית, אולי עדיף לקרוא לציבור זה ציבור חושבי הכיפות הסרוגות?). האם אני החריג או שמא הם? האם אני עושה טעות בכך שאני שולחת את בתי לחינוך תורני, בהנחה שהפער בינה לבין חברותיה לכיתה כמעט ולא יורגש?