פוסט רוחני למוצאי יו"כ
לאנשים דתיים יש חיבור מאוד מיוחד לתפילת מוסף של יו"כ. לא יודעת למה דווקא התפילה הזאת מוציאה מהם את כל האמוציות (אולי כי היא הארוכה ביותר בסידור התפילה היהודי), אבל אנשים מתחברים לנוסח מסויים, ומוכנים לעשות הרבה כדי לשמוע דווקא את הנוסח הזה במהלך הצום. הכרתי כאלה שהתארחו כל יו"כ כדי לשמוע את המוסף של החזן אליו התרגלו בילדותם, הכרתי כאלה שחצו חצי עיר ברגל כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו, והכרתי כאלה שחזרו לישיבה והסכימו לישון על מיטת סוכנות רק כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו.

התפיסה החברתית של היהדות הדתית (או: למה אני חושבת שאני צריכה לכסות את השיער שלי)

אחד הדברים המעניינים והמבאסים בכתיבת בלוג לאורך שנים, זו העובדה שכותב הבלוג יכול לראות בצורה מביכה ומפורטת איך הוא ודעותיו משתנים לאורך השנים ובהתאם לנסיבות. רוב האנשים סבורים שהאני הפנימי שלהם הוא עקבי ואחיד ולא ישתנה בשום מצב ובשום מקרה. כתיבת בלוג מוכיחה לכותב שהאני הפנימי שלו נע ונד בהתאם לגילו, טרנדים אופנתיים, נסיבות הזמן והחיים, צרכים חברתיים ולפעמים גם סתם בלי סיבה.

אמונה דתית היא החמקמקה ביותר מבין סך כל פרטי האני הפנימי. היא תלויה בלב. היום הלב מאמין מחר לא. ולפעמים גם להפך. דווקא השינויים הגדולים והקיצוניים באמונה הדתית הם אלה שדורשים הכי פחות הסברים.

כמה הסברים ידרש לתת חילוני, שגילה את האור, והיום הוא רב בירושלים עם 8 ילדים? רוב האנשים ינידו בראשם (בשמחה או בעצב, תלוי לאיזה צד אתם שייכים) וימשיכו הלאה בחייהם.

כמה הסברים ידרש לתת דתי שהגיע למסקנה שאלוהים מת בשואה (או בכל אסון אחר), והחליט להוריד כיפה ולהפוך לפרופ' שמאלני? גם פה רב האנשים ינידו בראשם וימשיכו הלאה בחייהם.

דווקא השינויים הקטנים הם אלה שידרשו את הכי הרבה הסברים. אם עד היום היית דתיה שלא הלכה עם כיסוי ראש, מה גרם לך פתאום להחליט שאת רוצה לחבוש כיסוי ראש??? הרי האמנת גם אז וגם היום, אז מה השתנה???

מה באמת השתנה? הייתי רוצה לומר שראיתי את האור ושאני מבינה היום כמה היה חשוב לקבל עלי את המצווה הזאת באהבה, אבל למרבה הצער האמת שונה.  אני מכירה בחשיבות החברתית של המצווה הזאת, ולכן אני מקבלת אותה עלי, מתוך השלמה ולא מתוך אהבה.

כתבתי פה בעבר על התפיסה הדתית המבולבלת שלי, אבל מרבית הפוסטים בנושא הועברו לסטטוס של טיוטא, הואיל ויש לי יסוד סביר להניח שהאנונימיות שלי פה בבלוג אפסית למדי. אם בכל זאת אצא מהארון אליו נכנסתי ברגע שבו רשמתי את בתי לבי"ס תורני, אומר שאני מאמינה בכל ליבי שאלוהים קיים. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהוא בוחן את כל מעשינו בצורה דקדקנית, נקמנית וקטנונית. אני לא מאמינה שהוא סופר כל מצווה ומצווה וכל עבירה ועבירה. אני גם לא מקבלת את כל האבסודרים שתחום פסיקת ההלכה הגיע אליהם (ע"ע האיסור חיטוט באף בשבת). צר לי על הרבנים שנאלצים להתבזות במתן תשובה על שאלות הזויות כגון אלה, רק בגלל שדתיים רבים מפחדים לחשוב בשביל עצמם, וחושבים שאלוהים יעניש אותם על כך שעברו על תולדה של תולדה של תולדה של איזה אב מלאכה.

יש מידה רבה של חברתיות במצוות הדתיות. אני טוענת שדמותה של היהדות הדתית היום אינה נגזרת מההלכה אלא נגזרת מנורמות חברתיות. נורמה חברתית כזו רואה דתיה במכנסים בצורה חמורה יותר מאשר דתיה בלי כיסוי ראש. נורמה חברתית כזו רואה דתי בלי כיפה בצורה חמורה יותר מאשר דתי בלי ציצית. זאת למרות בשני המקרים שהצגתי התורה (אם אני לא טועה) רואה את ההפך הגמור. וזאת רק דוגמית.

כל עוד הילדים שלי היו קטנים יכולתי לשמור על עמימות בנוגע להשתייכותי החברתית ברגע שהם גדלו, נכנסו למוסדות חינוך, התחילו לרכוש (ולדרוש) חברים מהשכונה, היה עלי להחליט מהי השתייכותי החברתית. בעלי ואני החלטנו בצורה חד משמעית וללא שניה של היסוס כי אנו רוצים לחיות בחברה הדתית. כתוצאה מההחלטה הזו היה עלינו לקבל על עצמנו כמה קודים חברתיים / דתיים. נכון שיכולנו לחיות כאינדבידואליסטים בתוך החברה הדתית, אבל אני לא אוהבת אנשים שמסרבים לקבל קודים חברתיים של חברה שהם חיים בה. בעיני זאת התנהגות אנטי-סוציאלית מעצבנת שכל מטרתה היא להרים עצמך מעל האחרים ולחנך אותם לדרכך. ואם אתה חש שאתה צריך לחנך אחרים בחברה בה אתה נמצא, לא עדיף שתמצא חברה אחרת שתתאים לך יותר?

היה מעניין לגלות עד כמה נכון המשפט "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", מכיוון שכללים דתיים שקיבלנו על עצמנו בצורה מלאכותית וחברתית גרידא, הפכו פתאום לכללים אהובים וחשובים, ועם הזמן הוספנו לעצמנו עוד ועוד כללים, שבעקרון אי אימוצם לא היה מוביל ל"נידוי חברתי". לדוגמא, ויתרתי על מכנסיים בכאב, מתוך אילוץ חברתי, אבל על הארכת השרוולים והויתור על המחשוף החלטתי מיוזמתי, ללא כל אילוץ חברתי (חצי שרוול ומחשוף בדרגה מסויימת עדיין מקובלים בחברה הדתית), אלא מתוך תחושה פנימית של חוסר נעימות להסתובב עם יד חצי גלויה ומחשוף עמוק מדי.

רק לגבי כיסוי הראש התלבטתי עמוקות. כשהתחתנו היה לי ברור שאלך עם כיסוי ראש, אבל בעלי הטיל וטו. כיסוי ראש התחבר לו לסוג מסויים של דתיים, שהוא לא רצה להיות כמותם. בחלק מהזמן הלכתי עם כיסוי ראש בשבתות וחגים, אבל מתישהו גם זה ירד. 

העובדה ששני הילדים שלי לומדים בבי"ס תורני, סיפקה לי הרבה מצבים מביכים, שגרמו לי לתהות האם לא הגיע הזמן לוותר על ההתעקשות שלא ללכת עם כיסוי ראש. העובדה שבכל ביקור בבי"ס (גם אם הוא רק למטרות איסוף הילדים ממגרש החניה) שלפתי מתא הכפפות שבאוטו את כיסוי הראש, וחבשתי אותו למס' דקות, גרמה לי מבוכה רבה. העובדה שהורים של הילדים מביה"ס ראו אותי באסיפות הורים עם כיסוי ראש ואח"כ ברחוב בלי כיסוי ראש, גרמה גם היא מבוכה. מתישהו נמאס לי לשחק את משחק כיסוי הראש, והגעתי למסקנה שעל אף שחבישת כיסוי ראש אינה כלל חברתי שאי קיומו מוביל להקאה מהחברה הדתית, עדיין זה כלל חברתי חשוב מאוד, שעד שלא אקיים אותו לא אהיה באמת שייכת.

יום כיפור מתקרב, וזה היום הכי טוב בשנה לחזור בו בתשובה. זה יכול להיות תירוץ נפלא להחלטה להתחיל לחבוש כיסוי ראש. למרות שהצום הוא עוד יומיים, אני עדיין מתלבטת. רציתי להוציא הודעה נרגשת לכל החברות שלי ולבקש מהן להתייחס לשינוי כאילו כלום לא קרה, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעשות את השינוי הזה. זה לא שאני אוהבת את השיער שלי עד כדי כך (להיפך, אני די מתעבת אותו), אבל יש בהחלטה על חבישת כיסוי ראש ויתור הרבה יותר גדול מכל הויתורים שעשיתי עד עכשיו, יש בצעד הזה משהו הרבה יותר מפחיד מכל הצעדים שעשיתי עד עכשיו. אני לא ממש מצליחה לשים את האצבע על מה שמפריע לי לעשות את הצעד הזה בלב שלם, אבל זאת עובדה שקיבלתי על עצמי החלטה, שבינתיים אני לא כ"כ מסוגלת לבצע אותה.

גמר חתימה טובה לכולם, וצום קל לכל הצמים.

מכיוון שהעידכון האחרון בבלוג נעשה הרבה לפני רה"ש, לא הספקתי לאחל שנה טובה, אז אני מנצלת את ההזדמנות לאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה ונהדרת. שנה של בריאות והצלחה. שכל אחד מאיתנו יזכה במהלך השנה הזאת למימוש הפוטנציאל שלו (גנבתי לנטע את הברכה...) ולהגשמת משאלות ליבו.

על שכר ועונש ועל תאורית "קללת ההתנתקות"

אחת השאלות הפשטניות ביותר שעולה בדיון אֶמוּני היא איך יתכן מצב של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". למה השאלה הזאת פשטנית בעיני? כי זו שאלה לצורך שאלה ולא לצורך תשובה. השאלה הזאת היא מסוג השאלות שמטרתן רק לסתום את טענות הצד השני. לשואל אין כוונה לקבל תשובה אמיתית לשאלה. אין שום יכולת לענות על השאלה הזאת מבלי להכנס לדיון עמוק שאורכו סמסטר אוניברסיטאי שלם.

ראשית, עלינו להגדיר מיהו צדיק ומיהו רשע. אח"כ עלינו להגדיר מהו טוב ומהו רע. בעיני, אדם שעשה לי עוול הוא רשע גמור, אבל לאדם הזה יש משפחה וחברים שחושבים שהוא האדם הכי טוב שהכירו אי פעם. בעיני, זכיה בפרס הראשון בלוטו היא "טוב" מוחלט, אבל יש מספיק זוכים שחייהם קרסו לאחר הזכיה, והם יטענו בלהט כי הזכיה היתה דבר "רע". אנחנו לא חיים בעולם של שחור ולבן, ולכן כמעט בלתי אפשרי להגדיר מיהו "צדיק", מיהו "רשע", מהו "טוב" ומהו "רע".

תורת השכר והעונש ביהדות אינה מבוססת על שכר ועונש מיידים, אלא בעיקר על שכר ועונש בעולם הבא. האדם המאמין אינו חוקר בסיבות להחלטותיו של האל. הוא מקבל אותן, ומאמין שיש הגיון אלוהי מאחוריהן, גם אם הגיון זה נסתר מעיניו. בפרספקטיבה לאחור ניתן לראות הרבה פעמים את ההגיון הזה. לדוגמא, לפני כמה שנים פוטרתי ממקום עבודתי. באותם ימים זה נראה לי עונש איום ונורא. במבט לאחור, כמה שנים לאחר אותו מאורע, אני יכולה לומר שהפיטורים האלה היו הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי. האדם המאמין ניחן באורך נשימה. הוא אינו בוחן את הדברים במבט של "כאן ועכשיו", אלא יודע שכל פעולה ומעשה (שלו ושל אחרים) הם רק חלק קטן מתוך פאזל ענק שהאל מפקח עליו.

בעיני, הנושא של "הכל צפוי והרשות נתונה" בעייתי הרבה יותר מהנושא של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אם הכל צפוי, איך ניתן להעניש אדם על שבחר במה שנבחר עבורו?

קחו לדוגמא את ההתנתקות.  כמה תפילות ותחנונים נישאו כדי למנוע את המהלך הזה, כמה תקוות לנס היו, ובכל זאת ההתנתקות קרתה. לא סתם יש גורמים בימין הדתי שמשווים את ההתנתקות שוב ושוב לשואה. גם המשבר האמוני שעבר על חלק מהציבור (בעיקר בני הדור הצעיר) דומה למשבר האמוני שעוררה השואה - איך יכל אלוהים לשתוק אל מול כל התפילות והדמעות האלה? האדם המאמין יודע שיש סיבה ותכלית לדברים. יש סיבה לכך שההתנתקות קרתה, למרות התפילות והתחנונים לנס. ואם ההתנתקות קרתה מסיבה מסויימת הידועה לאל, ואם ההתנתקות קרתה כי לפי התכנון האלוהי היא היתה צריכה לקרות, כיצד יכול אלוהים להעניש את האחראים להתנתקות?

למרות התהיה האמורה לעיל (תהיה? כשל לוגי? לא יודעת), מסתובבת לאחרונה תאורית שכר ועונש הטוענת כי כל האחראים להתנתקות מקבלים בימים אלה את עונשם. תהליך ה"ענישה" מתחיל באחראים המרכזיים שעמדו בראש המהלך ועם הזמן זה יורד גם לדרגים הנמוכים יותר:

אריאל שרון "נענש" ראשון עם השבץ המוחי וההסתלקות מהזירה הפוליטית. 

גם בנו, עומרי שרון, ירד מגדולתו כמנהל המדינה. בנוסף, הקריירה הפולטית שלו מוטלת בספק והוא בדרך לכלא.

דן חלוץ עסוק בימים אלה בהתכוננות לוועדות החקירה השונות שלאחר מלחמת לבנון ובהדיפת הדרישות להתפטרותו בעקבות פרשת מכירת המניות.

כנגד משה קראשי יש המלצות חמורות של ועדת זיילר.

יונתן בשיא (ראש מנהלת ההתנתקות לשעבר) חולה (וזה המקום לאחל לו מכל הלב רפואה שלמה ומהירה).

שאול מופז מנסה להבין מה בדיוק שר תחבורה אמור לעשות ואיך מצליחים, גם ממשרד נידח כזה, להשיג כותרות בעיתון, שלא קשורות למחדלים שהיו בהיערכות צה"ל למלחמה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

נשיא המדינה (שתמך בהתנתקות) מסובך כעת בפרשת הטרדות מיניות / אונס / חנינות וגם הוא הודף קריאות להתפטרותו.

צחי הנגבי (שתמך בהתנתקות) מסובך בחקירה פלילית ועומד לפני הגשת כתב אישום. אותו כנ"ל לגבי חיים רמון ולגבי אביגדור יצחקי.

אהוד אולמרט עסוק בלהתכונן לוועדות החקירה ובלהוריד את המבקר מהגב שלו.

חברי הליכוד למיניהם (שלא פרשו בזמן מהממשלה ושלא הובילו בתחילת הדרך מהלך התנגדות תקיף יותר) נמצאים בשולי הפוליטיקה הישראלית.

אני לא מתיימרת להיות מנהלת פנקס החשבונות של הקב"ה, אבל אני מודה שהרשימה הזאת (שיצא לי לקרוא / לשמוע אותה כמה פעמים מאנשים שונים) גורמה לי לתהות. הייתי בין אלה שחשבו שמהלך ההתנתקות הוא מהלך ראוי שיביא לטוב. היום אני מודה שטעיתי בראית הדברים. כשאני רואה לאן נעלמו כל אותם אנשים שכיכבו בחדשות לפני שנה וקצת, אני תוהה האם אלוהים מנסה לרמוז לנו פה משהו, ואנחנו שוב לוקים בעיוורון ומפספסים?

מעניין אותי לדעת האם תאורית "קללת ההתנתקות" היא זו שהניעה את האלוף גרשון הכהן להביע חרטה על ההתנתקות. יהיה מעניין לראות האם אנו עומדים בתחילתו של גל חרטה ו"חזרה בתשובה" של כל אלה שנתנו יד - במישרין או בעקיפין - להתרחשות ההתנתקות.

[פתחתי מעגלים בלי לסגור אותם, כי יש בי בעיקר תהיות ומחשבות, אבל לא מסקנות ו/או תשובות ברורות. אשמח לשמוע את התבונות שלכם בנושא].

פגיעה ברגשות דתיים

כרמית כתבה כאן בסוף התגובה שלה כי היא מקווה שהיה בסדר מצידה לכתוב את מה שכתבה, שכן העולם הדתי יקר לליבי. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה היא מדברת. נכון שאני דתיה, אבל מעולם לא לקחתי את אמונתי הדתית ללב. הקפדתי תמיד לשמור על ליברליות מחשבתית ולא לפתח רגשות דתיים.

איכשהו המשפט שלה רדף אותי כמה ימים, אבל עד שלא רבתי במייל עם חברה טובה לא קלטתי עד כמה כרמית קלטה אותי נכון וצדקה באבחנתה.

החברה הטובה (שלצורך העניין נקרא לה מירי, בעיקר כי חיצונית היא מאוד מזכירה לי את מירי בוהדנה) הציעה לי לשלוח את הבת שלי לקיטנה המתקיימת בצהרון שכל הילדים הנמצאים בו הם חילוניים. השבתי למירי כי לא נראה לי שהילדה שלי תשתלב מבחינה חברתית בקיטנה, כי מדובר בילדים חילוניים שמבחינתה הם יצורים שמעבר להרי החושך. הסברתי למירי שהבת שלי נמצאת עכשיו בתקופה שבה היא מנסה להגדיר את זהותה הדתית ולהבין מה המשמעות של "להיות דתי", מיהם החילוניים ואיך ה' לא שולח במיידי ברק מהשמים וצולה אותם. אני מוצאת את עצמי צריכה להסביר לה סוגיות תיאולוגיות מורכבות, בלי שאני בעצמי גיבשתי ב-100% את עמדתי בנושא. אני לא מוכנה להגיד לה שה' יעניש את כל החילוניים בעולם הבא, אבל כאמא שמחנכת לחיים דתיים, אני לא יכולה לבוא ולומר לה שאורח החיים החילוני הוא סבבה ואין לי שום בעיה עם זה. מורכב. בקיצור, מפה לשם מירי ככל הנראה נפגעה ממני (פגעתי ברגשותיה החילוניים?), ולאחר דין ודברים די קשה, היא מסרה לי צרור קללות להעביר לאלוהים.

מעבר לכעס על כך שהתייחסה אלי כאל נציגתו של האל או זו שאחראית להעברת ההודעות אליו, גילתי לתדהמתי שממש נפגעתי מהקללות שלה. אני, שמאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם בעל מחשבה פתוחה, כאדם נטול עקרונות דתיים משמעותיים, כאדם שהדת אינה מהווה גורם משמעותי בחייו, נפגעתי מכך שחברה שלי קיללה את אלוהים. התחוור לי לתדהמתי שמתישהו לאורך הדרך פיתחתי רגשות דתיים, ולא רק זה אלא שהרגשות האלה גם מסוגלים להיפגע.

אני מניחה שבעיני החילוני הממוצע (כזה שנולד וגדל כל חייו בבית חילוני ובסביבה חילונית) הקונספט של "פגיעה ברגשות דתיים" לא ממש מובן. הסמלים הדתים בעיניהם לא שונים מסמלים מסחריים. הם יודעים שלדתיים הסמל הדתי משמעותי וחשוב, אבל הם לא מבינים למה.

רבים  מהחילוניים חיים לאורו של המשפט "איש באמונתו יחייה" (ומכל הקטנוניים אני מבקשת: כן, אני יודעת שלא מדובר בפסוק מהתנ"ך, וכן אני יודעת שהמשפט הזה עוות ואינו נאמן למקור, ובכל זאת זה המשפט המקובל, ולכן אשתמש בו). כלומר: אני חי את חיי בהתאם לעקרונות ולאמונות שלי, לא מפריע לי שהשכן שלי מחזיק אמונות אחרות, אבל אני לא מסכים בשום פנים ואופן שהוא ינסה לכפות עלי לחיות בהתאם לאותן אמונות ועקרונות. האדם הליברלי הנאור ינסה לשכנע את עצמו שהעניין שלו באמונות של אחרים הוא עניין אינטלקטואלי בלבד, וכי הרצאת עקרונותיו לאחרים היא אך ורק למטרות עיון אינטלקטואלי והחלפת דיעות. מבחינת האדם הליברלי הנאור, אסור לו (והוא לא רוצה) לכפות את עקרונותיו על אחר. הוא יכול להציגם, להסביר מדוע הם נכונים, אבל הוא חייב לקבל את זה שחברו סבור אחרת וחייב לקבל את זכותו של החבר לחיות אחרת ממנו. מצב כזה מביא לניתוק ריגשי בין היחס שלי לעקרונות שאני מאמין בהם לבין היחס שלי לאורח חייו של אדם אחר. יחד עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש איזו נקודה רגישה, שברגע שילחצו עליה, נצרח. יהיה מי שיפגע אם יקללו לידו את רבין, תהיה מי שתפגע אם ירמזו כי העובדה שהיא אם עובדת פוגעת בילדיה, יהיה מי שיפגע אם יסתלבטו על קבוצת הכדורגל האהובה עליו ומסתבר שיהיו אף כאלה שיפגעו אם אדם דתי ירמוז שהעובדה שהם חילוניים מפריעה לבת שלו.

נרצה או לא נרצה לכולנו יש "רגשות דתיים". לכל אחד מאיתנו יש את אותם 2-3 עקרונות שהוא מתייחס אליהם ברצינות כבדה, ולא יהיה מסוגל לספוג שום זילזול או לעג לגביהם. אצלי מסתבר שאלוהים הוא נקודה רגישה. כנראה שאני יותר דתית ממה שהייתי רוצה להודות.

"אומרים כי אני אינני אני"

באחד הימים האחרונים הלכתי לטבול במקווה. זה היה מהימים הקרים האלה שכלב לא הסתובב בחוץ, לכן לבשתי על עצמי חצאים רחבה וארוכה (שכיסתה מכנסיים), סוודר עבה שנלבש לאחרונה בתקופה בה נסעתי באוטובוסים קפואים לעבודה, מעיל דובון וכובע צמרירי וענק לראשי. הכובע היה כ"כ גדול שלמעשה יכולתי לכסות איתו את כל פני. בכל מקרה הוא מילא את יעודו וכיסה את כל שערי הרטוב. בעודי יורדת במעלית, מקללת את עצמי נמרצות על כך שאני ממשיכה להתעקש לטבול במקווה, הבטתי במראה של המעלית וראיתי לנגד עיני את בת-דודתי. זו החרד"לית, שהמרפקים שלה מכוסים גם בקיץ, שהולכת עם חצאיות רחבות וארוכות, שחובשת כיפות ענק שמכסות את כל שיערה הקצוץ ולעיתים אף את גבותיה, שלובשת בגדים ללא צורה על מנת שיטשטשו את דמות גופה. נראיתי 2 טיפות מים כמוה.

אני אוהבת לפעמים לשחק בין הדמויות השונות שלי. פעם להתלבש ככה ופעם ככה. זה כמו לחיות בתוך הצגה גדולה כשאני כל הזמן נכנסת לדמות ויוצאת ממנה. פעם "ההצגה של החיים" התישה אותי. היום אני מוצאת שזה מרענן לי את שיגרת היום.

ירדתי במעלית ביום שישי האחרון בדרך לאסוף את הילדה מביה"ס. לבשתי חצאתי וחבשתי כיסוי ראש, כמו שאני תמיד נוהגת כשאני מגיעה לבי"ס של הילדה. במעלית פגשתי בשכנה השייכת לזן הדתיים-לייט (למרות שלדעתי היא תחלוק על הסיווג הזה). למרות היותה נטולת כיסוי ראש ובעלת מכנסיים, מדובר באישה מאוד פעילה בחברה הדתית בעיר ובוועד המנהל של בית הכנסת הצעיר (עאלק צעיר - מיועד לבעלי משפחות, בני 30++)  והמא-גניב בעירנו*. לאחר שלב ה"שלום-שלום" ההכרחי היא זורק בי מבט ופולטת:

"מה ההופעה הדוסית הזאת?"

אני: "אני בדרך לקחת את מס' 1 מביה"ס"

שכנה: "וככה את מתלבשת תמיד כשאת מגיעה לביה"ס?"

אני: "כן"

שכנה: "ומה, וויתרת לגמרי על המכנסיים?"

אני: "לפעמים, בימים קרים, אני לובשת מכנסיים, אבל רק לעבודה"

שכנה: "יווו, איזה דו-פרצופית"

אני: "נו, אז?"

אח"כ הכעס הציף אותי על החוצפה של אותה שכנה. באיזו זכות היא קוראת לי דו-פרצופית? כשנרגעתי קצת הבנתי שיש מידה מסויימת של צדק בדבריה. ניסיתי להבין מה בדיוק הפריע לי בכינוי "דו-פרצופית". זה לא שלא ידעתי מלכתחילה שזה הכיוון שאליו אני הולכת. עוד לפני שרשמתי את הילדה לביה"ס הזה היה לי ברור שאדרש לדו-פרצופיות מסויימת. היו כאן כאלה שהתרו בי והזהירו אותי מפני הצביעות והכפילות של החיים האלה, אבל אני פטרתי את דעתם בניפנוף יד. היום, כשהדואליות הזו הפכה לממשית, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב תוהה האם נהגתי נכון.

אני לא מרגישה כקורבן, שנאלצה להקריב את חיבתה העזה למכנסיים לטובת האג'נדה הדתית של ביה"ס בו לומדת הילדה, אני מרגישה בעיקר צבועה. מה גם שהחיים בשקר מעלים בפני בעיות רבות ומשונות: אני הולכת עם כיסוי ראש לבי"ס, אבל מה עלי לעשות כשבאה חברה לבקר את הבת שלי? האם אחבוש כיסוי ראש לטובת ההורים של אותה ילדה? ומה כאשר אני לוקחת את הבת שלי לבקר חברות? ומה לגבי אסיפות הורים בבי"ס? והאם אחבוש כיסוי ראש כאשר אני אוספת את הילדה מחצר בי"ס, בלי להכנס ממש לשטח בי"ס? ומה יקרה אם המורה של הילדה תפגוש אותי בעיר נטולת כיסוי ראש? ואני לא מדברת בכלל על האקרובטיקה שאני מבצעת, כשאני מחליפה ממכנסים לחצאית תוך כדי נסיעה באוטו בדרך חזרה מהעבודה הביתה. אני מרגישה כמו פראחה בכיתה ט' שמיד ביציאה מבי"ס התיכון הדתי העירוני מחליפה את החצאית למכנסים.

הבעיות והתהיות האלה גדלות בכל יום. לא רחוק היום שבו הבת שלי תבוא ותשאל אותי למה אני בלי כיסוי ראש, אם בבי"ס אמרו להם שזה הדבר הכי חשוב בעולם. אני אמנם מתכוונת לחנך את ילדי לפלורליזם דתי, אבל קצת קשה לדרוש מהם ליישם זאת על עצמם (בבחינת, בבי"ס התנהג כדוס, ובבית איך שבא לך).

הפתרון הפשוט הוא להפסיק לזפזפ בין הזהויות ולבחור אחת. חרד"לית? דתיה-לייט? מזרחניקית? (בהעדר כינוי הולם למצב הביניים שבין החרד"לי לדתי-לייט, אני נדרשת לכינוי העתיק הזה). הפתרון פשוט, היישום ממש לא. הוא ידרוש ממני או להקריב את טובתה של בתי או להקריב את טובתי שלי.

* ואני יודעת שבזה אני סותרת את מה שאמרתי כאן.