ושוב נוסטלגיה...
היכתה בי ההכרה שרק אני פה. אני כותבת לעצמי ולעוד 2-3 יחידי סגולה שצלחו את עלילות ההריון שלי ואת חופשת הלידה. זה הזמן המושלם להתפרע או לחלופין לחשוף פכים מרגשים מחיי.
כל ההקדמה הזו באה רק כדי להרשות לעצמי להתרווח על כסא המזכירה במשרדי הנוצץ, ולשקוע שוב בנוסטלגיה מתקתקה.

חנה
חנה היתה מהילדות האלה שתמיד נשרכות בשולי החברה. זה לא שהתעללנו בה, כמו שפשוט ניסינו להתעלם מקיומה. חנה למדה איתי בכיתות ה'-ו'. היו לה טיקים מעצבנים ביד, אבל בעיקר היתה לה נזלת. אתה יכול להיות האדם הרחום ביותר בעולם, אבל כשאתה בכיתה ה'-ו' נזלת מגעילה אותך.
חנה ניסתה להתקרב אלינו, אבל כל נסיון כזה נחל כישלון חרוץ. כשכבר החליטה לבוא לפעולת שבת בסניף, רצה הגורל והיא התיישבה על ערימת חרא שהייתה על הדשא.

אבא של חנה היה בכיר במפלגת כ"ך, וכנראה שיישם גם בבית את האלימות שלה הטיף במסגרת המפלגה. באותה תקופה (אמצע שנות ה- 80) נושא האלימות נגד ילדים לא ממש היה מפותח (אני לדוגמא הייתי חוטפת מההורים על ימין ועל שמאל, אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי ילדה מוכה, מכיוון שלא כיבו עלי סיגריות או מגהץ). היו שמועות שאבא של חנה מחטיף לה קצת יותר מהרגיל, אבל אף אחד לא ממש התרגש מזה.

כשחנה ערכה בת-מצווה, כולנו התייצבנו אצלה בבית עם מתנות והרבה מצב-רוח טוב(הטרנד אז היה לחגוג בת-מצווה בבית). במהלך המסיבה דוד רצה לחבר לחשמל טייפ על מנת להשמיע את הקלטת המ-עו-לה שהוא הביא ("you turn me round round baby, round round, like a record"). הוא ניתק איזה כבל חשמלי שהיה תקוע בשקע, ושם מוסיקה. היה סבבה. ואז יצאנו למשחק "מחפשים את המטמון". חנה התעכבה בבית, כדי לארגן את הפרס הגדול, ואנחנו יצאנו לריצה ברחובות השכונה. כשחנה הצטרפה אלינו יותר מאוחר, שמנו לב ששרוך השמלה שלה פרום קלות, ושהיא טיפה צולעת. גם החיוך שלה כבר לא היה אמיתי, אלא מולבש. לא ממש התעמקנו בזה והמשכנו בצהלותינו. פה ושם הועלו השערות ונשמעו ליחשושים. בימים שאח"כ רסיסי הדברים התחברו לתמונה שלמה: הכבל שדוד ניתק היה מחובר למחשב עליו עבד אבא של חנה. כל העבודה עליה עבד אבא של חנה ירדה לטמיון (באותם ימים לא ממש הפנימו את הקונספט של גיבוי). אבא של חנה כנראה לא ממש היה מאושר ממצב הדברים, ומי ששילמה על הטעות של דוד היתה חנה.

שנים אח"כ ישבתי בביתי ובלסתי סלט אל מול החדשות. ומי פתאום קופצת לי מול העיניים? חנה. יושבת לה כשתינוק בידיה על תלולית עפר באיזו גבעה שכוחת אל, רבה עם החיילת שנשלחה לפנות אותה: "את לא תגעי בי. את לא תגעי לי בילד. אני לא אזוז מפה. תעזבי את הילד". אותם טיקים בידיים רק בלי הנזלת.
בעקבות הכתבה הזו התנהל בציבור הישראלי דיון על השימוש שעושים המתנחלים בילדים שלהם, אבל אני והחברות שלי היינו עסוקות רק בחנה וב- 15 דקות התהילה שלה.

השמועה אומרת שחנה גרה כיום באיזו התנחלות, ועוסקת ברעית צאן או משהו כזה. אני בכל אופן יכולתי להשבע אתמול שפגשתי אותה בגינה ליד הבית. עשיתי לה שלום קטן עם הראש, והיא הביטה בי בפליאה. רק אח"כ גילתי שזו לא חנה, אלא סתם מישהי שדומה לה.
הבחורות הדתיות האלה, עם כיסויי הראש דמויי הכיפה - דומות זו לזו כשתי טיפות מים. בקושי אפשר להבדיל בינהם. ינעללללללללל....שמור בטל

נכתב על ידי nina, 22/6/2004 07:36, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
16 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/7/2004 11:21

זה היה בשנת 1992. אני הייתי מאוהבת קשות בשגיא שהדריך יחד איתי את שבט עמישב, והבחירות השתוללו ברקע. אני - בניגוד לנטיתי הטבעית שמאלה (מה לעשות אבא שלי היה מפא"יניק* שרוף) - הסתובבתי בסניף בחולצת תנועה, תספורת בלתי אפשרית (הייתי בשלב המעצבן הזה שבין שיער קצוץ לשיער ארוך) ושלטים של "העם עם הגולן".
אלו היו הבחירות האחרונות שהתנהלו בשיטה הישנה (בחירות מפלגתיות ולא אישיות), אבל מעבר לכל אלו היו הבחירות הראשונות שלי. לאחר שנים בהן אמא שלי (מורה לאזרחות) פימפמה לי במח כי "הבחירות הן חובתנו האזרחית" התמלאתי כולי תחושת שליחות לקראת הבחירות, ושקעתי חודשים לפניהם בשאלה: "במי לעזאזל אבחר?". אז כמו היום האופציות שעמדו בפני לא היו חינניות במיוחד.
שבת אחרי שבת היינו יושבים לנו במעגל מסופסל ודנים שוב ושוב בשאלה: "פינוי הגולן - בעד ונגד". האמת היא שבתנועה כמו בני-עקיבא מדובר בשאלה די רטורית, אבל דווקא הסניף בו הדרכתי התברך בשמאלנים לייט (ע"ע מימד) ולכן התקיים לו איזשהו דיון קצת יותר רב-גוני בנושא.
ככל שהתקדם מועד הבחירות אני נותרתי עם הברירה הבלתי-אפשרית: מערך או מפד"ל.
רבים מכם בוודאי לא מבינים מה הקשר בין מחט לתחת, אבל קחו בחשבון שבשנת 1992 למפד"ל היתה את תעמולת הבחירות הטובה ביותר ever. עד היום אני מסוגלת לזמזם מתוך שינה את תשדיר הבחירות שלהם. שלל בחורינות בחצאיות מתנופפות, שלל גברברים חסונים עם כיפה בזווית הנכונה, עומדים על גבעות הטרשים של השומרון, מנופפים בדגל ישראל ומתפללים בדבקות. ואני, בחורה רדודה שכמותי ההולכת אחרי פרסומת כעיזה עיוורת, נסחפתי. האמנתי להם שהפעם הם זנחו כמעט לחלוטין את האידאולוגיה הימנית, והפעם הם הולכים בעיקר על הטיקט של דאגה לצרכי האוכלוסיה הדתית-לאומית. "למדת באולפנה?" שאל התשדיר של המפד"ל. "כן" השבתי בעוז. "אם את רוצה שגם ילדתך תלמד באולפנה את חייבת להצביע מפד"ל". "נכון" הינהנתי במרצ.
בעודי מתחבטת לכאן ולכאן הביט בי שגיא בעיניו הירקרקות ופסק נחרצות: "צריך לסתום את האף ביד אחת ולהצביע מפד"ל ביד השניה". ואני, שתמיד היתה בי חולשה ללסת מסותת היטב ולכתפיים רחבות, הבטתי בו מהופנטת ואימצתי את משנתו.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהצבעתי מפד"ל (עם אף סתום או בלעדיו). המפד"ל באותה שנה סחפה אחריה 12 מנדטים - כמו בימים הטובים (לפני 1967)בהם המפד"ל היתה מפלגת הפועל מזרחי, והתעסקה רק בענייני דת. אבל בניגוד לאותה הפועל-מזרחי המיתולוגית, המפד"ל שנת 1992 לא התעסקה בענייני דת, כפי שהבטיחה לבוחריה, אלא (הפתעה! הפתעה!) אך ורק בענייני ארץ ישראל השלמה. אני למדתי שיעור מאלף בפוליטיקה וקיום הבטחות לבוחרים, והמפד"ל מאז לא הצליחה להרים ראש מעבר ל- 6 מנדטים.

"קשה לדמיין כיום מה עשתה המפד"ל לפני מלחמת ששת הימים. במה התעסקו אז חברי הכנסת שלה, כשלא היתה סכנת פינוי, כשלא היו התנחלויות" תהה אריאל שנבל "ובכן, חברים יקרים" הוא משיב "המפד"ל של לפני עידן ההתנחלויות עסקה בדברים שקצת שכחנו, עניינים שחשובים היום לא פחות: חינוך וסטטוס-קוו דתי למשל".
תוכנית ההתנתקות של שרון אולי (אולי) תחזיר את המפד"ל לאותה נקודה בה היתה לפני 1967. אפי איתם (AKA: המשיח) וצבי הנדל יחברו לאיחוד הלאומי וזבולון אורלב ינסה להנהיג מפד"ל חדשה.
אנחנו נפגש בבחירות של 2006. אולי הפעם אני גם אטרח להצביע (לאחר שאת הבחירות שבין שרון לברק החרמתי - למורת רוחה של אימי. ובבחירות של 2002 הצבעתי למפלגה שמלכתחילה היה לי ברור שלא תעבור את אחוז החסימה).

* לאחר שפורסם הבוקר שלתלמידים בישראל אין הרבה מושג בציונות והיסטוריה ישראלית, הרשו לי להבהיר שמפא"י אינה שמה של נבחרת כדורגל עלומה, אלא שמה הקדום של מפלגת המערך, שכיום מכוּנה מפלגת העבודה.

דווקא יפה לי הבית החדש של ישראבלוג בנענע.
הבנתי שהיו בלאגנים.
הבנתי גם שישראבלוג הפכה לקהילה.
ואני לא ידעתי מכל זה.
כמו תמיד אני שקועה לי בבועה שלי. שמה לב שפחות ופחות אנשים קוראים אותי. סבבה. זה הזמן לפצוח בוידויים מרגשים.

נכתב על ידי nina, 14/6/2004 07:26, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של grey ב-25/6/2004 21:56

נוסטלגיה, שרב, מרפי וחיים חדשים.

באר-שבע. מאי 1997. 42 מעלות בחוץ (ושאף אחד לא יגיד לי שהיה פחות). אני בדרך מבית המשפט לקניון. מרגישה כמו עוף צלוי - האספלט מלמטה לוהט, השמש מלמעלה קופחת ובאמצע יש רוח לוהטת שמערבלת את החום מסביב לגופי, כדי שאני אצא וול-דן.

תל-אביב. מאי 2003. אין לי מושג כמה מעלות יש בחוץ, אבל חםםםם. עוד שעה בערך אני אמורה לצאת מהמזגן לכיוון הבית. באם המזימה האלוהית להפוך אותי לעוף צלוי תתגשם, דעו שאהבתי אתכם מאוד.

שמתם לב שתמיד בימי שרב המזגנים באוטובוסים הציבוריים מתקלקלים?

מה קורה כשמרפי בא לבקר אצלי בבית
דווקא כשאין לי סירופ נורופן בבית ואין איך ללכת לקנות, הבן שלי מתחיל לקדוח מחום.
דווקא אחרי ששעון שבת מכבה את האורות בבית, אני מגלה שהאקמולי שנתתי לא ממש עוזר, והילד עדיין קודח.
דווקא ביום שבו הורדתי את השעוונית מהמיטה של הבן שלי כדי לכבס אותה, הוא הקיא על המיטה.
דווקא ביום שבו ניקיתי יסודי את הבית (כולל אמבטיה ושירותים), הוא הקיא על רצפת חדר השינה שלו, על רצפת השירותים, בשירותים, בכיור של האמבטיה ובאמבטיה עצמה.
דווקא בשבת לפנות בוקר כשאין שום רופא בסביבה וגם אי-אפשר להתקשר לרופא הילדים, הבן שלי מתחיל לרעוד בכל הגוף מהחום שמסרב לרדת.
דווקא אחרי שהחום שלו כבר סוף-סוף ירד (אמבטיה ומנה נוספת של אקמולי, והפעם בסירופ ולא בנר) הבת שלי מתעוררת עם חום ועם התקף סטרידור.
כן, כן, דווקא בשבת לפנות בוקר כשאין אף רופא בסביבה, וכשאי-אפשר להתקשר לאף אחד יש לה התקף של קוצר נשימה.

יצאתי מותשת מהשבת הזו.
הבת שלי התאוששה מההתקף לאחר מנת סטרואידים עסיסית (איזה מזל שיש לי ארון תרופות מפותח בבית). הבן שלי עדיין חולה עם חום גבוה. הרופא אומר שזה וירוס, אבל זה מה שהוא תמיד אומר.
אני חושדת שהשעור הראשון בשנה הראשונה ללימודי רפואה הוא: "דע מה להשיב כשאין לך מושג מה יש לפציינט". ראשי פרקים:
1. "וירוס"
2. "וירוס מאוד נדיר"
3. "וירוס מאוד שכיח" (AKA: יש את זה לכולם עכשיו")
4. "וירוס של 24 שעות"
5. "וירוס מאוד מדבק"
6. (באדיבות גרנולה) "משהו ויראלי"

חברה שלי הודיעה לי עכשיו שהיא ילדה. העובר כמעט מת במהלך הלידה, וברגע האחרון ניתחו אותה בניתוח חירום והצילו אותו.
איזו צמרמורת של פחד.
הוציאה לי את כל החשק שהתחלתי לטפח לילד נוסף.

נכתב על ידי nina, 4/5/2003 14:13, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, שוקעת בנוסטלגיה, הריון ולידה
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/5/2003 07:39

שנה עברה שנה חלפה אני כפיי ארימה...

בדיוק לפני שנה ויומיים נולדה לה נינה. אישיות וירטואלית עם תכונות אופי הרבה יותר אטרקטיביות מאלו של המקור, אבל עם סיפור חיים זהה.

כשפתחתי את הבלוג לא היה לי ברור מה הולך להיות הכיוון שלו. חיפשתי דווקא מקום להתפרק בו, ולספר דברים שאני לא מספרת לאף אחד, אבל לאחר שגילתי כי במהלך יממה ממוצעת נוספות לי 100 כניסות לבלוג התחלתי להילחץ, ומחקתי את עצמי לדעת. לאחר תרגיל הטעיה לא מוצלח שבתי לפה במתכונת קצת פחות חושפנית.

למען כל אלה שלא היו פה מההתחלה קבלו במתנה את הפוסט הראשון, שנכתב ב- 21/4/02 בשעה 10:03, וזכה ל-6 תגובות חינניות (אם אני לא טועה אף אחד מהמגיבים לא שב לפה לאחר פוסט זה...).

"ואולי דווקא ההתחלה רימזה על הבאות

נולדתי תינוקת מכוערת (אולי אפשר לראות בזה איזשהו רמז אפי מקדם): הפרצוף שלי היה מקומט כמו פרצוף של זקנה בת 80. היו לי שקיות ענקיות מתחת לעיניים. העיניים שלי היו בצבע אפור מעונן. והשיער שלי... על הראש שלי היתה מונת רעמת שיער ענקית בצבע שחור עורב, שקפץ לכל כיוון. רעמת שיער דומה נחה גם על הכתפיים שלי ועל הגב. הייתי מהתינוקות האלה שמתביישים להראות למשפחה שבאה לביקור. אבל הכל הסתדר אחרי חודש (או משהו כזה). העור נמתח, השקיות נעלמו, העיניים נהיו כחולות, השיער נשר ובמקומו צמח שיר בצבע חום ערמוני. ואז התחילה תקופת הזהב שלי. נהייתי תינוקת יפיפיה שכל מי שראה נעצר והעריץ. אם באותה תקופה היו מלהקי פרסומות, בטוח הם היו מציעים לאמא שלי לעשות לי בוק.

ההתפתחות שלי הקדימה את ההתפתחות של שאר התינוקות בני גילי. אמא שלי טוענת שבגיל 9 חודשים היא צעדה איתי יד ביד אל המקלט (בזמן מלחמת יו"כ). נו, טוב. מהכרות מעמיקה עם אמא שלי אני כבר יכולה לומר לכם שראוי להתייחס בספקנות אל המידע הזה. אמא שלי בחיים לא תלך יד ביד עם תינוקת בת 9 חודשים אל המקלט. אמא שלי תתפוס את התינוקות, תרים אותה אל ידיה ותרוץ בהיסטריה אל המקלט הקרוב ביותר, תוך כדי צעקות: "אנחנו אבודים! אנחנו אבודים!". אני עדיין לא משתחררת מטראומת ההיסטריה שלה במלחמת המפרץ, אז להאמין שהיא צעדה איתי אל המקלט, כמו שצועדים בלב רחוב ר' עקיבא בבני-ברק באמצע שבת??? אמא שלי גם טוענת שבגיל שנה דיברתי באופן שוטף, ושבכלל הייתי תינוקת מאוד קשקשנית וסקרנית. על זה אין לי הרבה מה להגיד. גם היום אני אוהבת לדבר הרבה, ואוהבת לדחוף את האף למקומות שלא מענייני. אז מתי הכל השתבש? על כך בפעם הבאה"

As if…

נכתב על ידי nina, 23/4/2003 23:14, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-30/4/2003 17:56

או... סוף-סוף!
חודשיים של הכנות הגיעו אל סופם. הממ"ד שלנו מוכן למלחמה. עכשיו נשאלת השאלה- מה לעזאזל עושים עם זה?

אתמול בבוקר נרשמה היסטריה קלה לאחר שגיליתי שמי הגשמים מצאו את דרכם דרך החלון האטום של הממ"ד אל המיטה של הילדה. ואם מי הגשמים יכלו, אז גזים רעילים בוודאי יוכלו.
הזעקתי איש מקצוע שאטם בסיליקון, ואח"כ אטמתי בניילון. כשהסתכלתי על יצירת הפאר המכוערת שלי, הרגשתי הרבה יותר רגועה. כנראה שפיקוד העורף יודע מה הוא עושה: תן לאזרחים בעת מצוקה הוראות לביצוע שורת פעולת מטופשות לחלוטין, שבתקופת רגיעה היו מעוררות פרץ צחוק עז, והם ירגישו רגועים בהרבה.
כדי לסיים את הריפוי בעיסוק שלי התחלתי בערב להרכיב את הערכות של הילדים - קונסטרוקציה מורכבת מאוד (להוציא סגר בטחון מהמפוח, לבדוק שהוא פועל, להוציא את אטם הבטחון מהמסנן, לזרוק לפח, לחבר למפוח, להבריג לצינור, לסדר רצועות, להזיז ריצרצים, להתקין מוצץ בערכה ועוד, ועוד).

היתה לי מין תחושת דה-זוו קריפית כשפתחתי את הערכות והרכבתי אותן. נזכרתי איך בתחילת המתקפה האמריקאית על עיראק לפני 12 שנה, אמא שלי העירה אותנו בהיסטריה באמצע הלילה, והכריחה אותנו לחבוש מסכות רק כי פיקוד העורף הורה לפתוח את המסכות ולבדוק אותן.
נתתי לעצמי 2 נקודות על כך שפתחתי את הערכות לבד מבלי להעיר את הילדים משנתם ומבלי להטריד את מנוחתם.

הבוקר הייתי בין המופרעים הבודדים שהגיעו משולי אזור א' אל לב תל-אביב. הדרך - באופן מפתיע - היתה שוממת לגמרי. רק אני, הכביש ועוד מניאק אחד שלא נתן לי להשתלב מהנתיב השמאלי לימני.
עכשיו אני יושבת לי פה במשרדי התל-אביבי ומרגישה מאוד אמיצה. מבעד לרעש המזגן והרדיו אני אפילו יכולה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה (או שאולי זה הרעש של המטוסים שמפטרלים לי מעל הראש?).

יש משהו מאוד מוזר בימים האלה, אני מנסה לעשות כל דבר עם מחשבה מיוחדת, מכיוון שכל פעולה שאני עושה עכשיו נרשמת לה בזכרון שלי, ותשמש אותי בעתיד בשיחות מאוד מהותיות בנושא: "מה עשיתי בבוקר המלחמה" או: "מה עשיתי בפורים שלפני המלחמה" (והתשובה: משלוח מנות למשפחה, נסיונות נואשים להפריד בין הידיים של הבן שלי לשערות של הבת שלי, נסיון להתגבר על מתקפת ההיפראקטיביות שהילדים שלי חטפו כתוצאה מאכילת כמויות היסטריות של שוקולד, יציאה בגשם שוטף לקניות של הרגע האחרון, והעמסת הממ"ד באוכל).

והנה עוד תמונה שעושה לי דה-זוו:

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 20/3/2003 07:11, בקטגוריות מעדכנת, שוקעת בנוסטלגיה, אם השנה, מלחמה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של X תל אביבית ב-27/3/2003 17:01

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.