פוטנציאל מבוזבז

סיפורי חיי ההזויים

נטע איתגרה אותי לספר על אחד הדייטים ההזויים שהיה לי, וזאת במסגרת פרוייקט הדייטים ההזויים.

אני, שכלל לא חובבת פרוייקטים בישראבלוג (או בכלל) חשבתי לעצמי, מדוע לצמצם את הפוסט רק לדייט הזוי, מדוע לא להרחיב את הפוסט ולפרט חלק מהסיפורים ההזויים שאירעו לי בימי חיי?

אז קבלו את הפרוייקט של נינה: סיפורי חיי ההזויים או הסיפורים ההזויים של חיי.

אני חושבת שהסיפור ההזוי ביותר הוא סיפור הפיתות האבודות. מעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים החלטתי לארוז את ילדי ולסוע איתם לבריכה. הכנתי מגבות, בגדים להחלפה, מצופים, קרמים, פירות ופיתות לארוחת ערב. הכנתי 2 חצאי פיתה עם שוקולד למריחה, 2 חצאי פיתה עם חביתה ו-2 חצאי פיתה (בשבילי) עם חומוס ונקניק פרוס. את 2 חצאי הפיתה עם החומוס והנקניק עטפתי היטב בנייר שעווה, והכנסתי לשקית. את 2 חצאי הפיתה עם החביתה עטפתי בנייר כסף והכנסתי לשקית ואת 2 חצאי הפיתה עם השוקולד עטפתי רק בשקית. (אין לי מושג למה אני מפרטת את זה, זה ממש לא שייך לסיפור). הכנסתי את כל ההשקיות עם הפיתות לשקית אחת גדולה (וזה פרט שכן רלבנטי לסיפור) ביחד עם הפירות.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שעות של התארגנות, הגענו לבסוף לבריכה. הילדים שיכשכו במים ונהנו, ואז הגיע הזמן לאכול. נתתי למס' 1 ולמס' 3 חצי פיתה עם שוקולד, נתתי למס' 2 חצי פיתה עם חביתה, ואז התרווחתי לאחור על כסא הנח במטרה להתענג על הפיתה עם החומוס והנקניק. הושטתי יד לשקית הפיתות, ולא מצאתי שם שום פיתה עם חומוס ונקניק. פיזרתי את כל תכולת השקית על הדשא. היו שם פירות, חצי נוסף של פיתה עם חביתה, אבל לא חצאי פיתות עם חומוס ונקניק. הם נעלמו כלא היו. חיפשתי גם בתוך תיק הבריכה את הפיתות האבודות, אבל לא מצאתי שם כלום.

ישבתי חמוצת פנים ורעבה על כסא הנח, בטוחה שהפיתה עם החומוס והנקניק מחכה לי בשלווה על השיש במטבח.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שהשיש נקי. אין עליו שום פיתה עם חומוס ונקניק. חצאי הפיתות האבודות לא נמצאו גם במקרר, גם לא במגירות שמס' 3 אוהב להחביא בהן דברים, גם לא במרפסת (איפה שתיק הבריכה מאוחסן) או מתחת לשולחן בסלון או מתחת לשולחן במטבח או באמבטיה או בארון הבגדים או בתנור האפיה או בשום מקום אחר בבית!

חשבתי שהריח יוביל אותי בסופו של דבר למקום הימצאן של הפיתות, אבל כשבועיים אחרי האינסידנט, אני יכולה לומר שהפיתות האלה עלו בסערה השמיימה. אין להן זכר או סימן, ואיש לא יודע מה עלה בגורלן.

-דקת דומיה-

סיפור אחר הוא מתקופה מוקדמת יותר בחיי, בה החלטתי שלמרות הפטור שיש לי משירות צבאי, עלי להתגייס לצה"ל. ביררתי מה בדיוק הפרוצדורה, ונאמר לי שעלי להגיע עם תעודת הפטור ללשכת הגיוס בתל השומר. אני יודעת איפה לשכת הגיוס, כי הייתי שם במסגרת הצו הראשון (רק לקראת הצו השני, שכלל בדיקות רפואיות, החלטתי לוותר על הצבא).

בקיצור, החלטתי לנצל את נסיעת יום א' לאולפנא, כדי לסטות מעט מהדרך לצורך ביקור בבקו"ם. ירדתי בצומת אלוף שדה (ככה קראו לזה אז כשהכל היה הרבה פחות מצ'וכלל) והחלפתי אוטובוס לכיוון הבקו"ם. הגעתי עליזה ומאושרת לבקו"ם רק כדי לגלות שאני לא במקום הנכון. כדי לבטל את הפטור, אני צריכה לגשת לבסיס עצמו, המרוחק כמה מאוד מטרים מהבקו"ם.

אדם נורמלי היה לוקח אוטובוס, אבל לא אני. אני הייתי בטוחה, משום מה, שמדובר בהליכה של 5 דקות, גג. התחלתי לצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ואז שמתי לב שהדרך מאוד ארוכה. עשיתי איזה קיצור דרך דרך שדה בור מלא רגבי עפר יבשים וקוצים. עליתי גבעות ירדתי עמקים, ולאחר כ-3/4 שעה הגעתי לבסיס המבוקש.

נכנסתי לבסיס רק כדי למצוא את עצמי עוברת אומללה מחדר לחדר, עד שנמצא החדר הרלבנטי, שבו מבטלים את הפטור. בחדר היו 2 בנות עליזות ובן (לא נראה לי שהוא היה עליז, כי הוא בהחלט התעניין ב-2 הבחורות, איפ יו קנואו ווט איי מין). כנראה שהפרעתי להם באמצע הדאחקות, כי לאף אחד מהם לא ממש היה כח להתייחס אלי.

לאחר עשרות כיחכוחי גרון, מישהו הסתובב לכיווני ושאל: "מה". "א-א-אני רוצה לבטל את הפטור" צייצתי בקול חרישי. "מה השם שלך?", "נינה", "נינה, יש לך כאן את תעודת הפטור?" "כן" עניתי בשמחה (על כך שפעם אחת בחיי אני זוכרת להביא את מה שצריך בזמן). "תשימי את זה בערימה, ואנחנו נשלח לך מכתב על מה שאת נדרשת לעשות בהמשך". החיילת שענתה לי הצביעה על ערימה דימיונית. עקבתי אחרי האצבע שלה, והסקתי שהערימה הנדונה נמצאת איפשהו מחוץ לחדר. מכיוון שהחיילים מיהרו לחזור לשיחת הדאחקות בינהם, אף אחד מהם לא שם לב שאין לי מושג היכן נמצאת הערימה החשובה, וכך יצאתי לי בשקט מחוץ לחדר כשתעודת הפטור בידי, ועיני מחפשות אחר ערימת ענק של תעודות פטור.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום מצאתי את עצמי, עם תעודת הפטור בתחנת האוטובוס של הבסיס. עליתי מהר על אוטובוס לכיוון צומת תל השומר, ושמתי פעמי לאולפנא.

רק כשהגעתי לחדר שלי באולפנא תהיתי ביני לבין עצמי, אם לא הייתי צריכה בכל זאת להשאיר להם את תעודת הפטור שלי, ואיך מכל הנינות שמיועדות לשירות בטחון הם ידעו לשלוח דווקא לי מכתב המבטל את הפטור. כששום מכתב ביטול פטור לא הגיע בשבועות שלאחר מכן, הבנתי שלמרות כל התלאות, לא נועדתי לשירות בטחון, ועדיף שאתרכז בבחירת מקום לביצוע שירות לאומי.

האמת היא שיש עוד כמה סיפוריים הזויים באמתחתי, אבל הפוסט הזה מתארך כבר יותר מדי. לכן, אסיים בנקודה הזאת, אבל לא אעשה זאת לפני שאשתף אתכם בויכוח מאוד מהותי שהבעל ואני ניהלנו אתמול: האם שרים "קווה, קווה דלה אומה" או "קווה, קווה דלה אומר" או אולי בכלל "קווה, קווה דלה אומק"? אודה לעזרכתם האדיבה בפתרון המחלוקת הזאת שקורעת את ביתנו.

עדכון: באדיבותו הרבה של חטא קבלו דיון מרתק, ששופך אור על מרבית שירי הילדות שלנו וכן על מילותיו של השיר "א-קווה קווה דלה אומה".

נכתב על ידי nina, 19/6/2006 08:18, בקטגוריות עושה פאדיחות, שוקעת בנוסטלגיה, חלק מהבלוגספירה
38 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לובשת חצאית ב-25/6/2006 15:46

קדושת הבית היהודי

קדושה, במלעיל, ככה קראנו לשיעורים האלה, שכל מטרתם היתה ללמד אותנו איך להיות נשים טובות לבעלינו ואמהות טובות לילדנו. לא היה מאחורי השיעורים האלה שום תוכן אחר. לא היה שום מבחן בסוף השנה, לא היתה שום חוברת לימוד, אלא רק את הרבנית איבגי, שלימדה אותנו מהן המידות הרצויות לאישה ואם בישראל. הרבנית ניחנה במבטא צרפתי מקסים, ובקול רך, שצליח בעצם לטשטש מעיני הבנות את חומרת הדברים שהיא אמרה. כלומר, אם היו אומרים לך בקול רם ומצווה: "תפקידך בחיים הוא להיות שפחה!" מן הסתם היית מוחה, אבל כשאומרים לך את זה בקול רך ונעים, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לומר: "יאללה, בסדר. כמה סוכר את רוצה בקפה שלך?".

הייתי תלמידה קשה, כי לא ממש הסכמתי לעמדתה של הרבנית בנוגע לתפקיד האישה בבית, ולא רק שלא הסכמתי, אלא גם טרחתי להביע את דעתי בקול ובזעם. בגללי, הרבנית נאלצה להקדים את השיעור על מידת הכעס. אני חושבת שהבנתי את הרמז, כי מנקודה מסויימת כבר התייאשתי מלנסות להביע את דעתי בכיתה, והייתי עסוקה במרבית הזמן בבהיה דרך החלון או בשירבוטים חיננים על הדף.

למרות רחפנותי והעדר העניין שגילתי, אני זוכרת - כאילו זה היה אתמול - את השיעור שבו הרבנית לימדה אותנו כיצד לנהוג כלפי הבעל בסופו של יום (נא לקרוא בקול רך ומבטא צרפתי מודגש):

"לא משנה כמה את עיפה בסוף היום, וכמה קשה עבדת בבית. כשבעלך מגיע, הקפידי שהבית יהיה נקי ומסודר. דאגי שהילדים יהיו רחוצים ושקטים. התלבשי בבגדים נאים והתאפרי. אף גבר לא אוהב לחזור הביתה ולראות לפניו סמרטוט רצפה. בעלך לא צריך לדעת איזה יום קשה עבר עליך. עזרי לו לסחוב את התיק. הגישי לו את נעלי הבית, ושאלי אותו איך עבר עליו היום. אל תתחילי לספר לו על היום הקשה שלך. יש לזה זמן אח"כ אחרי שיאכל. קודם תתענייני ביום שלו. אח"כ הובילי אותו למטבח והגישי לו את האוכל שהכנת. אין כמו להכנס לבית נקי, עם ריח תבשיל ולראות אישה מטופחת ורעננה"

את המונולוג הזה סיימה הרבנית במבט חולמני וחיוך מצועף. ואז הצבעתי. "כן נינה" אמרה הרבנית בייאוש.

"המורה, מה אנחנו כלב, שצריך להגיש לאדוניו את נעלי הבית? (טוב, אולי התנסחתי בצורה קצת פחות נמלצת, עברו 15 שנה מאז ויכולת הניסוח שלי השתפרה רבות בשנים האלה) ואיך למישהי יש בכלל זמן לבשל, אם כל היום היא היתה עסוקה בלעבוד ובלטפל בילדים? ואם עבר עלי יום גרוע, למה אני צריכה להסתיר את זה מבעלי? שידע. שיסבול גם הוא!"

בנקודה הזאת קיבלתי הרצאה שלמה שעניינה: "אהבה היא נתינה ולא קבלה" או ליתר דיוק: "אל תשאלי מה חיי הנישואים יכולים לעשות בשבילך, אלא מה את יכולה לעשות בשביל חיי הנישואים".

הרבנית לא ראתה פחיתות כבוד בכך שאישה מביאה את נעלי הבית לבעלה, אלא אקט הירואי של אהבה. ולא, האישה לא צריכה לצפות לאקט דומה. הרבנית לא הבינה כיצד חיי נישואים יכולים להתנהל בשיוויון. בעולמה של הרבנית לכל אחד היה תפקיד מאוד מוגדר בחיי הנישואים. הגבר הוא "שר החוץ" בעוד שהאישה היא "שרת הפנים", וכמו שאת שר החוץ לא מעניינות בעיות הפנים של המדינה, כך את הבעל לא אמור לעניין מה הילד עשה אחה"צ וכמה קשה היה לך לתפעל את הבית. אלה העיניינים הפנימיים שלך, תפתרי אותם לבד. העיקר שהכל יתקתק במושלמות, כשהבעל יכנס הביתה.

העובדה שבי"ס לבנות (המשתייך לארגון ישיבות בני-עקיבא, תורה ועבודה וכאלה) חינך וכיוון באופן מוצהר את הבנות לחיים מסוג מסויים, לא נראתה מוזר לאף אחת מהתלמידות או לאף אחד מהורי התלמידות. ברובד אחד ישבו ולימדו אותנו גם לימודי קודש וגם לימודי חול ברמה מאוד גבוהה ודחפו אותנו למצויינות לימודית, וברובד השני לימדו אותנו שאין טעם בכל זה וכי כל התפקיד שלנו בחיים הוא להתחתן עם בני"ש, לעבוד בחצי משרה כמורה, ובשאר הזמן לגדל את הילדים ולטפח את הבית. הסתירה בין הרבדים האלה לא הפריעה לאף אחד.

באחד משיעורי החינוך העביר מנהל האולפנא בין הבנות את אחד מספרי הרמב"ם. "אני מעביר בינכן את הספר, כדי שאם פעם ישאלו אתכן אם נגעתן בספר של הרמב"ם, תוכלו לומר: כן, הספר הזה עבר תחת ידי". כולנו צחקנו, אבל אח"כ תהיתי מדוע הוא מסתפק בלהעביר את הספר מתחת לידינו, אבל לא טורח ללמד אותנו כמה דפים מהספר הזה. האם די בכך שאגע בספרי קודש ואדע מה צבע כריכתם, או שאולי החינוך שלי דורש משהו מעבר לזה?

בסה"כ אין לי תלונות לגבי הצד הלימודי באולפנא. נגעתי בלא מעט ספרי קודש, וחלק מהם אף למדתי לעומק, אבל עצם העובדה שמנהל אולפנא מרשה לעצמו לספר בדיחה כזאת, מעידה על גישה מסויימת.

לפני כ-5 שנים (במלאות עשור לסיום התיכון) אירגנתי פגישת מחזור של בנות הכיתה. במהלך איתור הטלפונים של בנות הכיתה, גיליתי שקיים פער עצום בין בנות הכיתה בכל הנוגע להגשמה העצמית שכל אחת בחרה לעצמה. מחד יש את הבנות שהגשימו את הייעוד שהועידה להם האולפנא, מאידך יש את כל אלה שאיכזבו את ראש האולפנה. המעניין היה שדווקא אלה ש"הגשימו את ייעודן" נמנעו מלהגיע לפגישת המחזור. נכון, שאפשר להאשים בזה את העובדה שרובן גרות בשטחים, נטולות רכב ובעלות יותר מ-2 ילדים, אבל איכשהו נראה לי שהיה בזה משהו מעבר לזה. לא יודעת מה. אולי הן שלמות עם חייהן ולא מרגישות צורך להתרפק על העבר ואולי ההפך: הן לא רוצות להתעמת עם הפוטנציאל שהיה טמון בהן ועם שיברו.

פעם כתב לי מישהו פה בבלוג, שאני מגלה רגשות נחיתות אל מול החרדים הלאומיים (או לייתר דיוק אל מול אחותו ואחיו של בעלי, השייכים במקצת לזרם הזה). אני חושבת שזה המקור לרגשי הנחיתות. הפער בין מה שמרגיש לי נכון לעשות, לבין מה שחינכו אותי לעשות. אני יכולה להביע את מחאתי על מה שלימדו אותי ולהתלונן על כך מהבוקר ועד הלילה, אבל זה לא ישנה את העובדה שחינכו אותי שדרך מסויימת נכונה, ואני יודעת שבחרתי בדרך אחרת.

בשולי הדברים, הנה אחת שהפנימה יפה מאוד את מה שחינכו אותה:

http://www.kipa.co.il/community/show.asp?Messageid=1943309

כפיים למידת השיכנוע העצמי והאמונה בצידקת הדרך.

נכתב על ידי nina, 12/6/2006 13:21, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה, מהרהרת
80 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/6/2006 07:49

פלאשבקים

חול המועד סוכות 1981

ההורים שלי נתקפים בפטריוטיזים לא מובן ומחליטים לקחת אותנו לביקור פרידה בימית. הייתי אז בכיתה ג', ולמרבה הפלא אני לא זוכרת מהטיול הזה שום דבר. רק נסיעה ארוכה מאווווווווד והמון בטון וחול לבן. קצת עצוב לחשוב שגם הילדים שלי ישכחו בכזו קלות את כל החוויות שאני מנסה להשאיר להם, קצת עצוב לגלות שנגעתי בצורה כ"כ מוחשית באירוע היסטורי ואני לא זוכרת מזה כלום.

שנת הלימודים תשמ"ב

החברה הכי טובה שלי פתאום נעלמה. אבא שלה, הרב דרוקמן, עבר עם כל המשפחה לימית כאקט של התנגדות לפינוי סיני. ככה בלי להפרד ממני, בלי לומר לי מילה, היא נעלמה.

הייתי רואה את תמונות הפינוי בחדשות רק כדי לראות אם אני מזהה אותה בין האנשים.

קצת אחרי הפינוי היא חזרה. מסתבר שהיא עשתה שם כיף חיים, וכמעט לא למדה. הניתוק הזה של כמעט חצי שנה לא ממש עשה טוב למערכת היחסים ביננו. אני בינתיים התחברתי עם בת של רב אחר.

עצוב שכל מה שאני זוכרת מפינוי ימית זה העובדה שנפרדתי מהחברה הטובה שלי.

סוף שנת הלימודים תשמ"ד

אנחנ עוזבים את כפר-אחים ושבים לעיר. יחד איתנו עוזבות את המושב 2 משפחות דתיות נוספות. שתיהן עוברות לנווה דקלים.

אחת מהמשפחות האלה שכלה לא ממזמן בן בתקרית ירי עם אש כוחותינו.

מתישהו בשנת 1985

ארז, החתיך של הסניף, מגיע לסניף עם חולצת טריקו ועליה הדפס: לעצור את הנסיגה מסיני.

ההתנגדות לפינוי מעולם לא נראתה כ"כ סקסית.

כמה הצטערתי שפיספסתי את המחאה ב-3 שנים.

שנת 1991

אני בכיתה יב'. אוטוטו מסיימת תיכון. עדיין לא מצאתי מקום לשרת בו שירות לאומי. משום מה נתקע לי בראש שמתאים לי להיות מדריכת טיולים.

זומנתי לראיון במדרשה ליהדות בגוש קטיף. יאללה שיהיה. בחיים שלי לא הייתי שם, אבל שמעתי שיש שם אחלה חוף. האמת? קיוותי לפגוש שם את מוישלה (זה מכפר-אחים שעבר לשם לפני 7 שנים), אבל הנחתי שהוא היה דביל אז וכנראה נשאר כזה גם היום, ולכן אין סיכוי למצוא אותו במדרשה של גזעיים.

המדרשה עצמה ישבה ממש על חוף הים, ואיכלסה כמה קראוונים ובונגלוס. המון חול, אבל מגניב לאללה.

הברקתי בבנית מערכי הדרכה, אבל נכשלתי לגמרי באינטרקציה חברתית (דא...) ובמשחקי סימולציה.

בדרך חזרה הביתה עצרתי טרמפ לראשונה בחיי. זה היה מפחיד ביותר, ומעולם לא חזרתי על זה לאחר מכן.

לאחר שבועיים קיבלתי מכתב שהודיע לי כי למרות הפעולה המקסימה שהעברתי על ברווזי המים, הם נאלצים להודיע לי שלא התקבלתי למדרשה.

החוויה הזו סיפקה לי להמשך חיי את משפט המחץ המרגש: "כן, הייתי פעם בגוש קטיף".

אוגוסט 2005

אומרים שיש התנתקות איפשהו.

אני רואה את החדשות ובוכה.

הייתי פעם בגוש קטיף. הייתי פעם גם בימית.

אין לי מושג מה הייתי עושה לו היו מגרשים אותי מהבית שלי.

נכתב על ידי nina, 16/8/2005 20:59, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה, מהרהרת
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/10/2005 07:32

נתקע לי האוטו

הערה לעצמי:

בפעם הבאה שנדלקת לך מנורה באוטו, צאי מנקודת הנחה שיש לזה סיבה. הנורה לא נדלקה כדי לקשט לך את לוח השעונים. כדאי להגיע למוסך בהקדם האפשרי, ולא לסמוך על זה שהאוטו עדיין נוסע.

אם כי:

אם כבר להתקע, אז עדיף שזה יקרה בדיוק מתי ואיפה שזה קרה לי - מרחק של 5 דקות מהבית, בצד הכביש, במקום בו יחסית אני לא מפגע תעבורתי, כאשר רק 2/3 מהילדים באוטו (מס' 3 הבעייתי היה עם הבעל), הילדים אחרי מקלחת וארוחת ערב, מוכנים להכנס למיטה, החום הגדול הוקל במקצת, אני לא ממהרת לשומקום חוץ מלהתקלח, לראות טלויזיה ולישון.

פינת הקונספירציה:

אני לא אוהבת להכניס למוסך אוטו עם מיכל דלק מלא. תמיד יש לי הרגשה שהוא חוזר אלי עם הרבה פחות דלק ממה שהיה אמור להיות בו. אני מבינה שהם צריכים לבצע סיבוב נסיון באוטו, כדי לראות אם התיקון עובד, אבל כמה דלק כבר לוקח סיבוב עירוני של 10 דקות? תמיד יש לי הרגשה שאחד מהמוסכניקים השכירים שעובד במוסך בא לבוס שלו ואומר לו: "בוס, אני צריך להגיע הערב לחתונה ברמת הגולן. איזה אוטו אפשר לקחת?" והבוס עונה לו: "קח את היונדאי לנטרה הלבנה, זאת שהיתה לה בעיה במערכת החשמל, יש לה מיכל דלק מלא. אני אגיד ללקוחה שהתיקון יארך עוד יום. אבל תחזיר אותה מחר על הבוקר".

כמה אבחנות:

1. אם מישהו יעצור לעזור לך זה או בגלל שהוא מכיר אותך מאיזשהו מקום או בגלל שהוא דתי צעיר, נחמד וכנראה רווק, שלא שם לב לעובדה שאת עונדת על אצבעך טבעת נישואים.

2. עדיין יש לי את זה! עדיין מתחילים איתי ברחוב.

3. כשיום מתחיל כשכל הגב שלך תפוס וכואב, עדיף לא לצאת בכלל מהבית. ימים כאלה כמעט תמיד נוטים להתחרבש לגמרי.

פינת הנוסטלגיה:

שנים נסעתי לעבודה באוטובוס. כל בוקר אותו אוטובוס, אותה שעה, אותם אנשים באותן תחנות.

מאז התקדמתי לאוטו. כל בוקר שעה אחרת (לפי השעה בה אני מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה), כל בוקר אידיוטים אחרים על הכביש, כל בוקר פקקים אחרים.

הבוקר חזרתי לאוטובוס. הימם אותי לפגוש מחדש את אותם נוסעים קבועים. זו היתה הרגשה כאילו הם תקועים בזמן עבר, בעוד אני כבר ממזמן נמצאת בזמן עתיד. מצד שני זו היתה תחושה חזקה מאוד של נוסטלגיה. לא נוסטלגיה מתוקה חלילה - אני לא ממש מתגעגעת לימי האוטובוס שלי - אלא יותר נוסטלגיה במובן של לחיות שוב את העבר.

הנסיעה עצמה עבר יחסית בשלום, למרות שחשבתי כמה אירוני יהיה אם דווקא הבוקר יעלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו אני נוסעת.

נכתב על ידי nina, 20/7/2005 08:28, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, שוקעת בנוסטלגיה
26 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/7/2005 23:36

שמעתם?
לא? אז עוד מעט תריחו!
יש ריח של בחירות באוויר...

היום שאלו אותי אם אני הולכת להפגנת המאה. חטפתי התקף נוסטלגיה היסטרי. בפעם האחרונה שהשתתפתי בהפגנה הייתי בכיתה י"א וההפגנה בכלל לא היתה פוליטית אלא משהו שקשור לחיזוק שמירת השבת.

זה סוד גלוי שרוב ההפגנות של הימין מכילות בני נוער שמוסעים ע"י הישיבות והאולפנות בצורה מסודרת להפגנה. בשביל בני הנוער האלה מדובר במפגש חברתי כלל ארצי עצום. משהו כמו מחנה קיץ רק פחות חם, יותר קצר ועם איפור ופן.

כשהייתי בכיתה י' הגיע לאולפנה חנן פורת, ובאגרוף קפוץ ועינים נוצצות הכריז שאנחנו הולכים להכניס שמיניה לאש"ף. כל האולפנה עלתה על אוטובוסים במטרה לפגוש את החברה מהסניף וגם להכניס שמיניה לאש"ף ורק אני החלטתי להאבק על עקרונותי, ונשארתי לבד באולפנה ממררת בבכי לתוך חולצת "נוער מימד" שלבשתי.
קשה להיות מיני-שמאלנית באולפנה השוכנת מאוד קרוב לגבולות הקו הירוק.
אני חושבת שבכיתה י' מילאתי כמעט את כל מכסת הויכוחים שמספיקה לאדם ממוצע למשך כל ימי חייו. לא זוכרת שניהלתי הרבה ויכוחים פוליטיים אח"כ. אני גם לא זוכרת הרבה הפגנות שהלכתי אליהן לאחר שתמו ימי האולפנה העליזים.
שקלתי ללכת להפגנה גדולה אחת בשנת 1995, אבל זה היה שבועים אחרי החתונה שלי, ולא היה לי כח. באותה הפגנה רבין נרצח. ואחרי זה (או ליתר דיוק אחרי הלילה שבו הלכתי ישון עם פרס כראש משלה וקמתי עם ביבי כראש ממשלה) לא היה כבר הרבה טעם בלהתעניין בפוליטיקה.

טרנד חדש פשה בכבישי ארצנו: נסיעה על שני מסלולים. אתה ממקם את הרכב שלך בדיוק על קו ההפרדה (המקוקו) שבין שני מסלולים, ואתה נוסע עליו מבלי לאפשר לאלה מימינך או משמאלך לעקוף. ככה אתה גם שומר על שתי האופציות (הנתיב הימני והנתיב השמאלי) פתוחות וגם מונע אחרים לעקוף אותך.

תזכרו ששמעתם על זה לראשונה כאן! נתקלתי היום בלפחות 5 נהגים שנסעו ככה.
בכלל בזמן האחרון אני פוגשת יותר מדי נהגים טיפשים. הגיע הזמן שמבחני הנהיגה יכללו גם בחינה פסיכוטכנית או משהו כזה.

אתם חייבים, אבל פשוט חייבים לקרוא את המאמר הזה. פנינה אמיתית.

נכתב על ידי nina, 14/10/2004 23:05, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-22/10/2004 04:28

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.