פוטנציאל מבוזבז

גברת עם סלים
"גברת עם סלים" - ככה אני ואחותי קראנו לה בימים ששתינו נסענו ביחד לעבודה באוטובוס. היא היתה עולה תחנה אחרי, עמוסת שקיות. מתיישבת על כסא אחד, ופורסת את שלל שקיותיה על הכסא השני. רוב הנסיעה היא היתה משוחחת עם נוסעות קבועות אחרות, כאילו היו חברות מימים ימימה, אבל מהאזנה לשיחות שלהן (בימים שאחותי לא באה לעבודה, ואני נותרתי גלמודה באוטובוס) הבנתי שכל ההיכרות שלהן מצטמצמת לנסיעה המשותפת באוטובוס.
לפעמים הייתי פוגשת בה באוטובוס של אחה"צ, בחזרה מהעבודה. ריחמתי עליה שהיא צריכה להסחב עם שלל השקיות באוטובוס פנימי נוסף, והצעתי לה טרמפ באוטו שהבעל השאיר לי בכניסה לעיר. במהלך הנסיעה בת ה-7 דק' היא היתה מנפחת לי את השכל בשלל סיפורים ושאלות. אני, שהנחמדות שלי נגמרה בעצם זה שהצעתי לה טרמפ, הייתי משיבה בתשובות לאקונית ובעיקר שותקת. שמתי לב שיש אנשים, שבמקום להבין את השתיקה כחוסר רצון להשתתף בשיחה, הם מפרשים אותה כמתן רשות להמשיך ולזבל לי בשכל. הם מדברים ואני הוגה בעולמות אחרים שיש בהם ים, שמש, כמה עצי קוקוס, ומשרת שרירי וחסון שמביא לי שתיה קרה בכל כמה דקות. מדי פעם אני זורקת איזה "אההה" פה ושם כדי לא להרדם לגמרי, אבל בפועל אני ממש לא חלק מהשיחה. המעניין הוא שתמיד בסופו של דו-שיח חרשים כזה, המדבר מודה לי על ההקשבה.
בקיצור....
ביום שישי הבעל הכריז על שביתה איטלקית, ואני נאלצתי למלא את מקומו וללכת לסופר. באומץ ובגבורה יצאתי כשבכיסי 100 ש"ח (מזל שהקופאית מכירה אותי, והסכימה לרשום לי בצד את ה-20 ש"ח הנוספים שעלתה לי הקניה, עד שאלך הביתה ואביא את הכסף החסר) ושמתי פעמי הסופרה. בעודי עומדת מול מדף החלב ובוחנת בשקידה את שלל המעדנים, התייצבה מולי גברת עם סלים. אמרתי היי לאקוני וחייכתי חיוך תמציתי, שמשמעו: אני נחמדה מתוך נימוס, אבל ממש אין לי זמן אליך. גברת עם סלים כנראה פיספסה את המסר, ומיד התקיפה בשאלות: "את עדיין גרה בשכונה?" כאילו דאאאאאא? שאני אגיע לסופר יקר כזה אם אני לא גרה בשכונה? "כן" השבתי (בלאקוניות, כמובן). "אני עוברת מכאן" היא אמרה "אה?" אמרתי והרמתי גבות. עשיתי זאת מתוך נימוס גרידא, אבל גברת עם סלים ניצלה את הפירצה כדי לספר לי את סיפור חייה.
אם יש משהו יותר מביך מלנהל שיחה עם אדם שמדבר בקולי קולות זה לעמוד בסופר ביום שישי בצהרים, כשחצי מהשכנים שלך עוברים בזריזות על פניך ונדים לך בראשם, וזה שמולך מדבר בקולי קולות על חייו האישיים כאילו אתם שניכם בחדר סגור ומבודד.
"התגרשתי" היא הפילה עלי את הפצצה, ובלי לעצור רגע לנשום סיפרה לי איך בעלה היה בפריז כמה ימים וחזר כולו משוגע. החליט באחת שהוא רוצה להתגרש. אח"כ היא גילתה שהוא כנראה תיכנן את זה זמן מה - הוא אגר מסמכים, העלים נכסים, קרא את היומן האישי שלה. בינתיים הבת שלה לקחה את הסיפור הזה ללב וחלתה באנורקסיה. רק אתמול היא יצאה מבי"ח. והשבת היא צריכה לבלות אצל האבא. ובלה, בלה, בלה, בלה... אני מנסה להיות אמפטית לסבל שלה, אבל גם לחתוך את השיחה מהר. הילדים מחכים שאביא ארוחת צהרים מהסופר, אני צריכה לסיים לנקות ולבשל לשבת ויום שישי בסה"כ קצר. היא מדברת על זה שהם צריכים למכור עכשיו את הדירה במסגרת חלוקת הנכסים, ואני תוהה אם זה יהיה מנומס לשאול אותה בכמה. בסוף ראיתי שזה לא נגמר ואמרתי לה: "אני מבינה שעברה עליך תקופה מאוד קשה. אני מאחלת לך המשך חיים יותר מוצלח" ניצלתי את הפאוזה שהיא עשתה כדי לומר לי תודה כדי לבצע ניד ראש אמפטי, חיוך פרידה ואופס ברחתי.
אח"כ בקופה היא שוב פגשה אותי. נעמדה מאחורי. "את יודעת דיברנו ואני לא זוכרת את השם שלך" היא אמרה. ואני תהיתי עד כמה בודד יכול להיות בן-אדם שהוא פורש את קורות חייו הפרטיים ביותר בסופר בפני אדם שהוא בכלל לא זוכר את שמו. "נינה" עניתי, אבל לא היה לי נעים לשאול אותה מה שמה. בשבילי היא תמיד תהיה "גברת עם סלים".שמור בטל

נכתב על ידי nina, 30/1/2005 07:40, בקטגוריות מהרהרת
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שלי ב-31/1/2005 15:09

נקמת היורמים
אתם מכירים את האגדות האלה על היורמים של הכיתה, שבמשך השנים הפכו לאנשי עסקים מאוד מצליחים? איך הם מגיעים לפגישת המחזור ומשוויצים בפני כל ה"מקובלים" בהצלחה הכלכלית שלהם? איך מלך הכיתה הגיע אליהם לראיון עבודה, והם העיפו אותו מכל המדרגות?
אני חושבת שכדאי לבדוק עד כמה המקובלות החברתית של ילד משפיעה כל חייו הבוגרים. עד כמה שריטות שנחרטו בך בילדות משפיעות על התנהגותך כבוגר.
לא חשוב לאיזה מעמד כלכלי וחברתי תגיע, תמיד תרגיש את הצורך לנקום באלה שמייצגים בעיניך את הילדים שהשפילו אותך בבית הספר. תמיד תרגיש את הצורך להוכיח שהצלחת למרות שקראו לך בבית הספר "גמד שמן וממשוקף".

קחו לדוגמא חברה גדולה שהיו"ר שלה היה בילדותו מה"מקובלים". מאלה שמכניסים מכות לכל החנאנות. בבגרותו הוא עשה קריירה מהכוחניות שלו. הוא מצליח, משגשג וממשיך לרדות בכל החנאנות. הוא לוקח לו עוזר שגם הוא היה בעבר מקובל (בשל כישוריו האתלטיים). הוא רוצה שהכוסית של המשרד או השרלילה של המשרד תהינה המזכירות שלו, לעומת זאת הוא מתעב את המזכירה המכוערת והטיפשה שהצמידו לו. יש לו חיבה יתרה לכל עובדת נאה, שבילדותה בבירור התחרתה על תואר "מלכת הכיתה".
עכשיו תשנו באותה חברה את היו"ר ותשימו במקומו יו"ר גמד שמן וממושקף שברור שמעולם לא היה מקובל. היו"ר החדש מאמץ לחיקו את המזכירה המכוערת ואת חברת הנפש שלה (שסובלת מילדות מרגשי נחיתות). מצד שני הוא מרחיק את מלכת הכיתה הכוסית, את המזכירה המשתרללת את העוזר האתלטי ואת הפקידה הנאה (שהיא גם חכמה, אינטלגנטית ובעלת האישיות מיוחדת ורב-גונית!).
היו"ר הזה הופך את המעמדות בלשכה על פיהם, ובכך למעשה מגשים את נקמת היורמים.

(ואם מצאתם את עצמכם בתוך הקטע הזה, דעו שכל קשר בין המציאות לכתוב הינו מקרי בהחלט - למעט שלל המחמאות שזרקתי לכיווני).

חגגתי יומולדת. טרלהלהלה.
היה ככה. יום רגיל כזה. פושר. לא הרגשתי שום מיוחדות.
הבעל שכח לקנות לי זר פרחים, אבל לפני כמה ימים הוא נתן לי את מתנת היומולדת שהזמנתי: יום כיף בספא מקומי.
הילדים התווכחו איזו מתנה לתת לי. בסוף הם פשטו על ארון הפרסים בבית. הוציאו 2 בובות שקניתי ב2.5 ש"ח החתיכה. הכריחו אותי לפתוח את הבובות ולשחק איתן, ואח"כ רבו מי נתן לי בובה יפה יותר.
בילתי את יום ההולדת במריבה עם הילדים, מריבה עם הבעל, מריבה עם אמא שלי ולבסוף נקיון הבית. חיי in a nut shell.

נכתב על ידי nina, 16/1/2005 07:57, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מעדכנת, אם השנה, עובדת (?)
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-1/2/2005 07:31

ששש... אל תפריעו לי להדחיק
אנשים שאוהבים להדחיק - כמוני למשל - מתקשים להתמודד עם הזיקנה. היא מפריעה להם לעשות את מה שהם הכי אוהבים: להדחיק.
כשזה מגיע למוות מתאונות דרכים, פיגועים, מחלות - המדחיק תמיד יכול לומר: "לי זה לא יקרה", אבל כשזה מגיע לזיקנה, אפילו המדחיק המוצלח ביותר, לא יכול להתעלם מהעובדה שבצורה זו או אחרת חייו מתישהו יסתיימו, ואם זה לא יהיה בתאונת דרכים, פיגוע או מחלה, זה יהיה מזקנה.
הזיקנה מעמידה מראה לא נעימה מול פני המדחיק, ומעמתת אותו עם העובדה שבסופו של דבר לא הכל "יהיה בסדר".

ניסיתי לברוח מסבתא שלי. כבר שבועיים עברו מאז אבא שלי אמר לי שמצבה מדרדר, וכדאי שאקפוץ לבקר אותה. שבועיים בהם אני מתכננת ללכת לבקר, אבל תמיד צץ משהו אחר. ביום שישי התקשרתי לאחל לה "שבת שלום", והיא בכלל לא דיברה איתי, אלא רק גנחה מכאב. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק לברוח, ואני חייבת לבקר אותה. קפצתי אליה במוצ"ש. היא לא זיהתה אותי. את אחותי (שמבקר אצלה כל שבוע) היא זיהתה. אותי לא. היא שכבה לה על הספה בסלון, מסרבת לאכול, נראית כמו שהיא נראתה כשיצאה מאושוויץ. מזכירה מאוד את ציור "הצעקה" של מונק. היא הביטה בי בשתי עיניים מופתעות שלמעשה שואלות: "מי את לעזאזל?". אמא שלי אומרת שאולי היא כן זיהתה אותי, והיא רק כועסת עלי שלא באתי לבקר אותה עד היום. גם אני חשבתי ככה, ובגלל זה לא הזדהתי לאחר שנכנסתי אליה הביתה.
ישבתי אצלה בסלון בערך חצי שעה, ואז שוב ברחתי.

בלילה לפני שהלכת לישון עלו בי תמונות של סבתא שלי - מלאה יותר, צעירה יותר, חזקה יותר, מכינה לי עוגיות שמרים טריות בכל יום שישי בבוקר, וקציצות עם פתיתים בשישי בצהרים. אני הייתי הנכדה האהובה עליה. אני איכזבתי ומאכזבת אותה. אני לא יכולה להתמודד עם הזיקנה שלה, כי היא מפריעה לי להדחיק.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 9/1/2005 07:56, בקטגוריות מהרהרת
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-2/2/2005 13:13

1/1/99
ככה זה התחיל, וככה זה נגמר.
הפסיכולוגית אליה הלכתי בעבר אמרה שהכתיבה בבלוג שיחררה אותי.

יש הורים שכשאומרים להם שהילד שלהם סובל מבעיה כלשהי, הם ישר נשברים ומתחילים לרחם על עצמם ולבכות. מצד שני יש הורים שמיד נערכים לקרב - הם נכנסים לאינטרנט שולפים את כל מה שהם מוצאים על הבעיה של הילד, ועל דרכי הפתרון, ומקדישים כל דקה פנויה מזמנם לקרב בבעיה.
בכל הנוגע אלי, הידיעה שלבת שלי יש בעיה מצאה אותי דווקא מבולבלת. לא ממש ידעתי איך להגיב. לא היו לי דמעות, למרות שידעתי שמצפים ממני לבכות. לא הרגשתי צורך לצאת לקרב, למרות שרגש האחריות האימהית אמר לי שאני צריכה לעשות זאת. העדפתי פשוט להדחיק.
היה סבבה להדחיק עד שלב מסויים, בו נרמז לי שעלי לפנות לפסיכולוג.

אני חושבת שהרגע בו הבנתי שאני בבעיה היה במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי. היינו בגן בהרכב מלא והגננת ביקשה שנספר קצת על הלידה של מס' 1 ואיך היא היתה בתור תינוקות. ניסיתי למצוא אנקדוטות משעשעות, אבל התמונות שרצו לי בראש היום של דם, טישטוש, גוש חום שמונח עלי, המון צינורות, אינקובטור, צרחות של תינוקת קטנה שדוקרים אותה בפעם האלף, צינור זונדה עם חלב אם שאוב, ציפצוף של מוניטורים וניתוק של חודשיים מילדה - הורות על hold. הבלק אאוט הקפאון שנפלו עלי באותה מסיבה שיכנעו אותי לפנות לפסיכולוגית. בהתחלה חשבנו שאנחנו פונים בגלל הילדה, אבל הסתבר שהילדה נורמלית לגמרי. ההורים הם אלה שקצת דפוקים.

לא שפתרתי את כל התיסבוכים האישיים שלי בפגישות עם הפסיכולוגית, אבל השיחות איתה עזרו לי להתמודד עם חלק מהשדים שכרוכים בגידול ילדה קצת שונה.
כנראה שבכל זאת עשיתי משהו נכון בגידול שלה, כי במסיבת יום ההולדת שחגגנו לה בבית ביום חמישי האחרון, גיליתי שהבת שלי כוכבת בגן. כל החברות שלה הגיעו וכירכרו סביבה, כאילו היא מלכה שכולם מחכים למוצא פיה. היה מגניב לגלות שגידלתי ילדה סנובית להפליא עם הערכה עצמית גבוהה.
אני חושבת שפיצחתי את הסוד של מקובלות חברתית: יופי, אסתטיקה וחוש הומור טוב.
אני מקווה שזה ישאר ככה גם בשנה הבאה (כיתה א'! באחס!).
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 2/1/2005 07:53, בקטגוריות אם השנה, cp
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-10/1/2005 07:16

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.