פוטנציאל מבוזבז

דברים שלא אומרים לאישה בהריון:
שמיינה.
איטית.
עצלנית.
כבדה.
ואוו, גדלת.
אפשר לגעת?
מה את מקטרת?
לא יהיה לך קשה להסתדר עם 3 ילדים קטנים?
מה? את בהריון?
מה זאת הבטן הזו?
יש לכם כבר שם? מה?
אני רואה שהיית עסוקה מאז נפגשנו לאחרונה.
את יכולה לאכול הכל. את אוכלת בשביל שניים.
התנפחת.
את יכולה להתכופף ולהרים את זה?
אולי תזוזי יותר מהר?
הריון זה לא מחלה.

מישהו הזכיר לי שיש לי בלוג, אז שבתי. שבתי בעיקר כדי לקטר:
גברים לא מבינים נשים בהריון. כלומר, הם מבינים שגוף האישה שלהם משתנה, הם מבינים שיש כל מיני תופעות לוואי, אבל הם לא מצליחים לקלוט את גודל השינוי ואת הסבל הנלווה. תרבויות על גבי תרבויות היו עסוקות בלהלל את תקופת ההריון ואת יופיה של אישה הרה, וכך חושבים הגברים שהריון זה לא מחלה, ושהאישה שלהם סתם קוטרית שלא נהנית עד הסוף מהחוויה.
לכו תסבירו לגברים על עוצמת הבחילות שתוקפת בהתחלה. על העייפות הממוטטת. על הקושי של בחורה דקיקה שרגילה להדחף לכל כוך קטן לשאת כרס עגלגלה שמונעת ממנה לעבור ברווח הקטן ממטר וחצי, ומונעת ממנה להתכופף לנעול נעליים (או להוריד שערות מהרגל). על הקושי של אותה בחורה דקיקה להמשיך לתפקד בקלילות ובחן כשהיא נושאת על גופה 3 ק"ג מיותרים. על חוסר יכולת לישון בלילות גם מכיוון שכל סיבוב במיטה דורש אופרציה מיוחדת וגם מכיוון שבכל שעה עגולה הרגל של העובר שמונחת בדיוק על שלפוחית השתן משגרת את אותה אישה אומללה לשירותים. על כאבי הגב המשתקים. על התקפי הרעב הבלתי נסבלים. על שטף הורמונים שגורם מצד אחד לבכי בלתי נשלט ומצד שני להתקפי זעם חיננים.
אולי הריון זה לא מחלה, אבל זו בהחלט לא תקופה רגילה. אי אפשר לצפות מאישה שהגוף שלה עסוק כל הזמן בהזנת ונשיאת עובר לתפקד כרגיל. אי אפשר לצפות מדעבה כמוני לעשות אבק, לשטוף ריצפה, לטפל בילדים, להכין אוכל, להיות חייכנית ונעימה ולעשות סקס כפנתרה. אני שמנה. אני כבדה. אין לי כח לזוז מהספה. ושאף אחד לא יעז להתלונן! העיסקה היתה מאוד ברורה: אתה מזריע. אני נושאת, סובלת, שומרת, יולדת, מטפלת בחודשים הראשונים. אתה שותק. (ואם אפשר תרד רגע לעיר לקנות לי פיתה עם פלאפל. פתאום יש לי חשק. ושניה לפני שאתה יוצא, תן איזה גירוד בגב. אני לא מגיעה לשם. אה, רגע... תביא לי גם מהסופר נקטר תפוזים. אני חייבת לשתות הרבה. ואולי לפני שתצא תעשה אמבטיות לילדים. אני לא מסוגלת להתכופף. ואח"כ תשטוף כלים. הבטן מפריעה לי להגיע לכיור. ועכשיו תזוז. אתה מסתיר לי את הטלויזיה).

חוב מהעבר:
היתה חופשה נפללללללאה.
3 ימים באילת במלון קקי. דווקא היה חביב לאללה. ריף הדולפינים מומלץ בחום.
יום אחד התפדלאות בבית (כ"כ התגעגעתי לשקע שיצרתי בחודשיים האחרונים בספה).
יום אחד בירושלים. כולל פעילות של ספורט אתגרי מסמר שיער: נסיעה באוטובוס בירושלים.
אגב, מי שראה ברחבת הכותל בחוה"מ אישה הרה לבושה כמו ערביה (מכנסיים שחורות, חולצה שחורה, צעיף בורדו מכסה את השיער וחלק נכבד מהפנים) עם משקפי שמש, מצלמת וידאו ושני ילדים בלונדינים נחמדים נשרכים אחריה, שידע שזו היתה אני!
אה, ובשירותים של הכותל קיבלתי מחמאה: תיירת אמרה לי שאני יפה. ישששששששששש. הבעל טוען שלא שמעתי טוב, ושאולי אני בכלל לא מבינה אנגלית.

נכתב על ידי nina, 30/10/2003 13:43, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מקטרת
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/11/2003 14:39

הפוסט האחרון של Emale הכניס אותי לשורה של הירהורים תיאולוגים. אני לא מתה על הירהורים תיאולוגים, מכיוון שהם גורמים לי לעומס במח. כמו שאנו מתנהגים עם הקיבה, כך אני מאמינה שיש להתנהג עם המח - אדם צריך למנוע מהמח שלו מחשבות כבדות לעיכול, לתת לו ביום-יום מאכלים שעושים לו טוב, ורק בתקופת החגים להעמיס עליו יותר מזה. נו, אז הגיעה תקופת החגים.
בתזמון מדהים מיד לאחר שקראתי את הפוסט של Emale והגיתי בו, שלחה לי שכנתי למשרד לינק למנשר המתיימר להיות כואב ומרגש של רמי יצהר. אני חייבת להודות שאני נמנעת מלהכנס לאתר של רמי יצהר מכיוון שתמונות של גופות חרוכות לא ממש עושות לי את זה (וגם לא תמונות של כוסיות בבקיני), אבל שלחו לינק אז נכנסתי (וגם אם לא הייתי נכנסת ללינק, טרחו ושלחו לי הבוקר את אותו מנשר מרגש במייל. עוד מעט בטח יעשו ממנו מצגת פאוור-פוינט מלאה בתמונות של דם וקברים).
תראו, אני רוכשת חיבה ארוכת חודשים ל Emale, ולכן אפשר לטעון שאני לא אוביקטיבית, אבל הטקסט של Emale מנצח את הקישקוש היומרני של רמי יצהר בעיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. בעוד שהטקסט של Emale שלח אותי להרהורים נוגים, הטקסט של רמי יצהר גרם לי לבהות בתדהמה מול המסך, ולשאול את עצמי- "עד כמה אדם מוכן לרדת נמוך כדי שאנשים ינידו ראש למקרא מילותיו, ויגידו: יאללה בוא נפיץ את זה במייל בתפוצת נאט"ו". העובדה שקיבלתי כבר פעמים במייל את הטקסט של רמי יצהר ואף לא פעם אחת את הטקסט של Emale אומרת אחת מהשתיים: או שמשהו דפוק אצלי או שמשהו דפוק אצל אחרים (התשובה ידועה כמובן).

לגופו של עניין (בשלב זה מסיימת נינה את תפקידה כמבקרת טקסטים ושבה להגג לעצמה), החל במשרד דיון מרנין (מסוג הדיונים הכה חביבים עלי) בשאלת "היש אלוהים, ואם כן כיצד הוא נותן לדברים כאלה להתרחש". זה השלב בו הדתי המצוי מועלה מדרגת "דוס פרזיט" לדרגת "סגנו של אלוהים והאחראי על סדר יומו". שכנתי למשרד (חילונית המאמינה בקיום האל, אבל לא במצוותיו, למעט מצוות הצום ביו"כ) דיווחה לי על רבים מחבריה החילונים שבעבר האמינו, אבל לאחר הפיגועים האחרונים החליטו שאין אלוהים, ונטשו את אמונתם. כמו"כ היא סיפרה לי על חברתה הטובה שמהרגע שהפכה לאפיקורסית חייה השתפרו לאין ערוך. אני טענתי שזו גישה ילדותית לצפות שהשכר על האמונה יהיה שפע חומרי, ולנטוש אמונה כשלא מקבלים את הפרס. היא טענה שאני לא מכבדת אנשים עם דעות ואמונות אחרות, ואני טענתי שמצידי "איש באמונתו יחיה, כל עוד הוא לא דורך לי חזק מדי על הרגל" - כלומר, שכל העולם יעשה מה שבא לו, אבל מי שטורח לדווח לי שאיבד את האמונה ומצפה שאני אמצא לו אותה בחזרה שלא יתפלא אם הוא שומע ממני דברים שלא מוצאים חן בעיניו. זו עמדתי, וזכותי להביע אותה (וכאן, אגב, עולה שוב השאלה: למה בדיוק אנשים חושבים שמעניין אותי לשמוע על עמדתם בנושא אמונה ודת. למה אני צריכה לסבול את התיסכולים של כל תוהי הדרך, הפלספנים מחפשי האמת?).
בשלב הזה של הויכוח התערב לו אפרים גבר בגיל העמידה שעובד במשרד הסמוך, ומחזיק בתואר "אתאיסט ובחור ישיבה לשעבר" (אגב, "בחור ישיבה לשעבר" אינו תואר כה מרשים. גם בעלי הוא בחור ישיבה לשעבר - אמנם ישיבה קיקיונית וקטנה, אבל ישיבה). אפרים הסביר לי שתפיסת השכר והעונש אצל החילוניים שונה מאצל הדתיים. בעוד שהדתי המצוי מקיים את המצוות בציפיה לשכר (או עונש) בעולם הבא וקבלת הדין בכל הנוגע לעולם הזה, החילוני מצפה לראות את השכר שלו כאן ועכשיו: 'צמתי ביו"כ, אז אני מצפה שהשנה שלי תהיה מוצלחת', 'קמתי לזקנה באוטובוס, אז אני מצפה שלא אתפוצץ בנסיעה הזו'. מבחינת הדתי המאמין (כן, יש גם דתי לא מאמין) מותם של ילדים קטנים בדרך חזרה מתפילה בכותל הוא אקט של קדושה עילאית, בעוד שהחילוני המצוי רואה במוות עונש אכזרי.

בידיעה שיש ביננו (בין הדתים לחילונים) הבדל השקפתי תהומי שאלף ויכוחים לא יפתרו, העברתי את מוחי מהילוך חשיבה מתקדם להילוך סרק, ורשמתי הערה לעצמי: בפעם הבאה לא להתפתות להגרר לויכוח עקר כזה. ויכוחים תיאולוגים נועדו להתיש את המתווכחים ולגרום להם להרגיש שיכולתם הוורבלית והמנטלית עולה על זו של בן שיחם. אין בהם טעם, אין להם מטרה (אא"כ אתה מאלה שאוהבים להחזיר בתשובה. אני אישית חושבת שמרבית החוזרים בתשובה הם נודניקים, קיצוניים עם יותר מדי אור ואושר בעיניים), והם סתם מעצבנים ומבזבזים משאבי מח חיוניים.

החלטה לשנה החדשה: לשכלל את פעול משיכת הכתף שכה מאפיינת אותי לאחרונה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 8/10/2003 10:06, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ב-10/10/2003 01:05

איזה סבבה היה ראש השנה
אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד מחפשים סימליות בכל דבר? "מי שאוכל מתוק בראש השנה תהיה לו שנה מתוקה"... "מי שרב בראש השנה יריב כל השנה"... "מי שישן בראש השנה ישן כל השנה"... נו, אז לפי כל השטויות האלה הולכת להיות לי שנה לגמרי צולעת.

הכל התחיל בערב החג (למעשה זה היה יום רביעי, אבל אצל אמא שלי כל יום החל בשבוע שלפני החג נחשב ל"ערב חג"). החלטתי לפנק את עצמי וללכת לטיפול פנים. העובדה שכל שבוע יצא לו פצעון חדש על הפרצוף שלי (אני בת 30 למי ששכח) עודד אותי שההוצאה של 250 ש"ח אינה מותרות, אלא כורח של ממש.
מכיוון שהקוסמטיקאית האהובה עלי נטשה את העיר, והקוסמטיקאית שהלכתי אליה בפעם הקודמת ייבשה אותי במשך 3 שעות על מיטת הטיפולים (מתוכן שעה וחצי עינוי של הוצאת שחורים), החלטתי לגשת לספא הקרוב למקום מגורי. הם הבטיחו לי את הקוסמטיקאית הטובה ביותר שלהם, ואני לבשתי על פני הבעה של ציפיה.
to cut the long story short (הגברים שבין הקוראים יכולים לדלג לסוף הפיסקה): היה זוועה. בזמן השכיבה עם החומרים שהיא מרחה עלי, היא לא עשתה כלום. לא גבות, לא שפם (לא שיש לי חלילה), לא מסג' קרקפת, לא מסג' ידיים - כלום. פשוט בהיתי בתיקרה במשך 15-20 הדקות בהן שכבתי עם החומר, ואני שונאת לבהות בתיקרה כשחומר מעצבן מרוח לי על הפרצוף. מסג' הפנים נעשה עם פודרה ולא עם קרם פנים, ולכן במקום ליטופים נעימים, קיבלתי סטירות וצביטות. הרגשתי כאילו עראפת בכבודו ובעצמו עושה לי מסג'. הידים של הקוסמטיקאית קיפצו בחוסר חן ועדינות על פני, לפתו אותן שוב ושוב וניערו את השרירים והעור. מסג' בסגנון עדות רוסיה. אווץ'.
יצאתי מהקוסמטיקאית כואבת ודואבת עם גבות עבותות, וידעתי שבראש השנה הפנים שלי יראו אדומות, מקולפות, פצועות עם גבות לא מסודרות (ושפם).

ביום שישי רצתי אחרי הזמן. ניסתי לעשות קניות של הרגע האחרון (אף חנות נעלים באזור לא מוכרת נעלי שבת לבּנות במידה 27 שלא נראות כמו נעלים של קוקסינל?), ביקורי קרובים (הכנתי כמתנה לחג לוח שנה מהמם עם תמונות של הילדים), בישולים ונקיון.
שעה לפני כניסת החג שפכתי על 2 תבניות העוגה המדהימה שהכנתי לארוחת החג השני את קרם השוקולד ("העשיר" הוסיף הקורא אהרוני מתחת לזקנקנו המוזר. הנה אדם שהגבות שלו כן מסודרות לקראת החג). הכנסתי תבנית אחת למקרר, ובעודי מכניסה את התבנית השניה למקרר, עף לו מדף המקרר לנגד עיני הנדהמות, ונמרח (הוא ותכולתו) על הרצפה שהבעל סיים לשטוף לפני פחות מ- 5 דקות. עמדתי המומה באמצע המטבח, בידי עוגה שקרם השוקולד שלה מטפטף לכל עבר, ומסביבי מהפכה שכללה תבנית הפוכה, קרם שמנת, קרם שוקולד ועגבניות שרי שמרקדות על רצפת המטבח ומסייעות לקרם השוקולד להגיע למקומות שהוא לא חשב להגיע אליהן בעצמו.
מה נותר לי לעשות? כמובן שלהתחיל לבכות.
לאחר נקיון זריז (ולא ממצה) נותר לי עוד להתקלח, לגהץ בגדים, להתלבש ולעוף מהר מהבית כדי להספיק לסוע לאמא שלי (ובכך לחסוך לעצמי הליכה של חצי שעה). הגעתי אליה ממש עם הצפירה של כניסת החג, רק כדי לשמוע אותה מקטרת על כך שאני לא מאופרת: "מי שמוזנח בראש השנה יהיה מוזנח כל השנה".
אחסוך מכם את תיאור הארוחה, ואציין רק שבסיומה ניהלתי עם הבעל מריבת ענק. זה התחיל מנסיון שלי לספר לו איך אמא שלי וחברותיה מתנהגות כמו ילדות בכיתה ו', והסתיים במריבה בה אני מחרימה אותו ומסרבת לדבר איתו, הוא בורח ומשאיר אותי לצעוד הביתה לבד, ובפוסט מורטם של המריבה שנינו צורחים אחד לשני: "את/ה התחלת".

בארוחת הערב של החג השני ארחתי את הורי ואת אחותי. היה נחמד, למעט העובדה שהילדים של אחותי איימו להרוס לי את הבית ואת שלוות הנפש (אה?). לו לא היו לי ילדים משלי, זה היה השלב בו הייתי פונה לבעלי בעיניים מתחננות, ואומרת לו: "לנו לעולם לא יהיו ילדים, נכון?".

ביום ראשון התעוררתי במצברוח מרומם: סבבה, הולכים לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. המצברוח נעלם ברגע שבו גיליתי שכל הבגדים שגיהצתי לקראת החג יושבים עלי איום ונורא. בכולן אני נראית כמו פרה שמנה (או לחלופין כמו חבית) ולא כמו אישה סקסית בהריון. בסוף מצאתי סרפן שישב עלי טוב (גם אם חימם אותי כמו 3 תנורים. נו... בשביל יופי צריך לסבול), ואז התחילה לי סחרחורת אימיים. הנחתי שלא שתיתי מספיק בימים האחרונים. לקחתי בקבוק מים, לקחתי את הילדים המותשים ("כמה זמן לקוח לאמא להתלבש? בוא נבלגן קצת את הבית בינתיים") וצעדתי לבית הכנסת. במהלך הדרך בת 5 הדקות התיישבתי מספר פעמים כדי לא להתעלף. גם במהלך תקיעות השופר התיישבתי (אני והזקנה הנכה שיושבת בשורה הראשונה). דפקתי הצגת "כמעט התעלפות" מאוד מרשימה. אין אחד שהחמיץ את העובדה שאני בהריון, ומרגישה רע.
רק אחה"צ גיליתי שההרגשה הרעה לא נובעת מההריון, אלא מוירוס אכזר של שילשולים והקאות. במשך היומים שאח"כ הייתי עסוקה בלשלשל ולהקיא את כל קרביי (ואת כל הבטן ההריונית היפה שלי) תוך קריאה נואשת לבורא עולם לקחת את נשמתי כאן ועכשיו (אני לא מאלה שסובלות כאב בצורה מרשימה במיוחד).

היה. נגמר. ועכשיו שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של בריאות, שלום, שקט, שלווה ואם אפשר אז גם של בטחון כלכלי.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 2/10/2003 14:44, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, ראש השנה
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/10/2003 07:17

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.