פוטנציאל מבוזבז

9 שנים...

9 שנים אנחנו ביחד. הזוגיות הפכה להיות שיגרה מתוקה, ואני עדיין לא בטוחה ב-100% שגם מחר אמצא אותך לידי. הפחד שיום אחד תקום ותעזוב תמיד נמצא אי שם בתת ההכרה. בכל מריבה הוא פורץ מהמחבוא ולופת לי את המחשבה כמו יד שלופתת חזק את הצוואר.
9 שנים עברו ובסה"כ אני מאושרת. זה לא שכל רגע ורגע איתך הוא גן-עדן. יש לנו הרגעים הקשים, ויש גם רגעים בהם אני שונאת אותך יותר מהכל (מדהים עד כמה דק הגבול בין אהבה עזה לשנאה יוקדת), אבל בסיכום הכללי טוב לי איתך.
זו לא אהבה שהתפתחה ממפץ גדול. זו אהבה שהתחילה מקטן. חיוך פה ושם. חיבה. ידידות. יציאה לבילוי רק כי אין משהו טוב אחר לעשות. לימוד משותף רק כי שאר החברות גרות רחוק. ופתאום משיכה ואהבה.
לפני כמה ימים שאלת אותי איך אני מסכמת 9 שנים. הבטתי בך במבט מלא עומק והשבתי: "אמממממ... ואיך אתה מסכם 9 שנים?" גרדת בראש ואמרת: "בדיוק כמוך".
אז הנה. ככה אני מסכמת 9 שנים. עכשיו תורך.

5 שנים...

5 שנים אני עובדת באותו מקום עבודה, ואני עדיין תוהה: איך אלוהים הצליח לקבץ למשרד אחד כ"כ הרבה פאקצות מטומטמות.
קשה לי עם אנשים טיפשים, ואני עובדת מאוד צמוד לשתיים כאלה.
אמנם נשבעתי בעבר לא לכתוב על מקום העבודה שלי ועל האנשים שעובדים איתי, אבל אחת מהן מורטת את עצבי בתקופה האחרונה בצורה כ"כ אינטנסיבית שאני חשה איך פוסט זועם בנושא הולך לו ומתרקם.

9 שנים...

ועדיין אין לי מושג מהי בדיוק "מורשת רבין". נניח שהחלטתי לחנך את ילדי לאור המורשת הזו. מה זה בדיוק דורש ממני?

נכתב על ידי nina, 28/10/2004 10:27, בקטגוריות מהרהרת, עובדת (?), רצח רבין
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר-דמע ב-7/11/2006 09:52

מעשה בפרימה בלרינה ובעקרת בית
אם הייתם מדריכים או חניכים בתנועת נוער כלשהי, אתם בטוח מכירים את הסיפור: שתי נשים שהיו חברות טובות בתיכון נפגשות אחרי שנים. את כל אחת לקחו החיים לכיוון אחר. האחת השקיעה בקרייה ונהייתה פרימה בלרינה, הטסה מעיר לעיר ברחבי העולם, וקוצרתתשואות אל מול אולמות מלאים. השניה עקרת בית בעל 4 (+/-) ילדים. היא גרה כל השנים באתה עיר. כל החיים שלה מסתובבים סביב הילדים. המפגש בין השתיים זורק כל אחת למחשבות על הבחירות שעשתה בחייה, והאם הן נכונות. הרקדנית מייחלת לחיים של עקרת הבית ועקרת הביתמפנטזת על החים של הרקדנית.

עשו על זה שיר פעם. לא זוכרת איך קוראים לו, רק זוכרת שהזמרת מתארת בו את חייה העשירים ומלאי המסיבות, והסוף היא מלחששת לחברתה שהילדים של החברה ובעלה הדהוי הם הדבר האמיתי, ואילו היא וחיי החברה העשירים שלה הם רק שקר (אל תספרו לאף אחד, אבל כששמעתי את השיר הזה במהלך ההריון האחרון שלי, התחלתי לדמוע כמו איזו רכיכה).

למה נזכרתי בסיפור הזה? בגלל ענבל. ענבל אוטוטו חוגגת יומולדת 39. היא רווקה. בלי ילדים. שוחחנו לא ממזמן והיא אמרה לי שהיא לא אוהבת את החיים שלה. "על מה את מדברת?" שאלתי אותה "יש לך חיים שאחרים היו מקנאים בהם". המון חברים, המון מסיבות, בתי קפה כל אחה"צ, ים בשבת, טיסות לחו"ל מתי שמתחשק, סופי שבוע ספונטניים, חופששששש וכסףףףף! "מה יש לי בחיים?" שאלה ענבל. "אין לי כלום. למה את חושבת שאני מבלה אחה"צ בבתי קפה? כדי שלא אצטרך לחזור לבית ריק. אני רוצה לחזור לבית שמישהו מחכה לי בו. אני רוצה לרוץ מהעבודה בסוף היום ולמהר להוציא ילדים מהגן. נמאס לי ממסיבות. נמאס לי מחברים. אני רוצה לבלות לבד עם משפחה משלי".
הדברים שלה צבטו לי את הלב. גם בגלל הכנות שבה נאמרו, וגם בגלל שהם גרמו לי להבין שהיא בעצם רוצה את החיים שלי. יש לי את כל מה שהיא רוצה, ואני לא מעריכה את זה מספיק. אני עסוקה בעייפות שלי, וברצון שלי לחופש, ואני לא שמה לב לזה שאני חיה חלום של אנשים אחרים.

האם נועדנו תמיד לרודף אחרי האושר, מבלי לשים לב שהשגנו אותו? האם נועדנו תמיד לרצות חיים של מישהו אחר מבלי לשים לב שהחיים שלנו טובים דיים?
האם יש אושר מוחלט או שהאושר טמון במה שיש למישהו אחר (ולכן גם אם נשיג בעתיד את מה שאנחנו חושבים היום שיעשה אותנו מאושרים, בסופו של דבר לא נהיה מאושרים לעולם)?

התעכבתי בעבודה יותר מהרגיל היום. הבעל היה צריך להוציא את הילדים ממסגרות הצהרים שלהם, לקחת את מס' 1 לפזיו' ולשמור עליהם עד שאחזור.
א-הא! הנקמה המתוקה (חשבתי לעצמי) עכשיו הוא יבין מה עובר עלי כל אחה"צ, כמה קשה לטפל ב-3 ילדים, להענות לכל הצרכים והדרישות שלהם, לשמור על שפיות ועל בית מסודר.
חזרתי לקראת 19:00. הבית היה מסודר. שקט. הילדים אחרי אמבטיה. הבעל רגוע. "ממש לא נורא" הוא אומר לי. "הם היו מקסימים".
אההההההההההה?
האם מדובר בקונספירציה שהילדים רקמו מאחורי גבי, או אולי העובדה שמס' 2 (AKA: הבלאגניסט הגדול) חולה גרמה לאחה"צ להיות כזה רגוע? בכל מקרה הבעל לא למד שום לקח, ואני יצאתי טמבלית שסתם מקטרת.

נכתב על ידי nina, 21/10/2004 21:15, בקטגוריות מהרהרת, מקטרת
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של תראזימאכוס ב-29/10/2004 08:57

שמעתם?
לא? אז עוד מעט תריחו!
יש ריח של בחירות באוויר...

היום שאלו אותי אם אני הולכת להפגנת המאה. חטפתי התקף נוסטלגיה היסטרי. בפעם האחרונה שהשתתפתי בהפגנה הייתי בכיתה י"א וההפגנה בכלל לא היתה פוליטית אלא משהו שקשור לחיזוק שמירת השבת.

זה סוד גלוי שרוב ההפגנות של הימין מכילות בני נוער שמוסעים ע"י הישיבות והאולפנות בצורה מסודרת להפגנה. בשביל בני הנוער האלה מדובר במפגש חברתי כלל ארצי עצום. משהו כמו מחנה קיץ רק פחות חם, יותר קצר ועם איפור ופן.

כשהייתי בכיתה י' הגיע לאולפנה חנן פורת, ובאגרוף קפוץ ועינים נוצצות הכריז שאנחנו הולכים להכניס שמיניה לאש"ף. כל האולפנה עלתה על אוטובוסים במטרה לפגוש את החברה מהסניף וגם להכניס שמיניה לאש"ף ורק אני החלטתי להאבק על עקרונותי, ונשארתי לבד באולפנה ממררת בבכי לתוך חולצת "נוער מימד" שלבשתי.
קשה להיות מיני-שמאלנית באולפנה השוכנת מאוד קרוב לגבולות הקו הירוק.
אני חושבת שבכיתה י' מילאתי כמעט את כל מכסת הויכוחים שמספיקה לאדם ממוצע למשך כל ימי חייו. לא זוכרת שניהלתי הרבה ויכוחים פוליטיים אח"כ. אני גם לא זוכרת הרבה הפגנות שהלכתי אליהן לאחר שתמו ימי האולפנה העליזים.
שקלתי ללכת להפגנה גדולה אחת בשנת 1995, אבל זה היה שבועים אחרי החתונה שלי, ולא היה לי כח. באותה הפגנה רבין נרצח. ואחרי זה (או ליתר דיוק אחרי הלילה שבו הלכתי ישון עם פרס כראש משלה וקמתי עם ביבי כראש ממשלה) לא היה כבר הרבה טעם בלהתעניין בפוליטיקה.

טרנד חדש פשה בכבישי ארצנו: נסיעה על שני מסלולים. אתה ממקם את הרכב שלך בדיוק על קו ההפרדה (המקוקו) שבין שני מסלולים, ואתה נוסע עליו מבלי לאפשר לאלה מימינך או משמאלך לעקוף. ככה אתה גם שומר על שתי האופציות (הנתיב הימני והנתיב השמאלי) פתוחות וגם מונע אחרים לעקוף אותך.

תזכרו ששמעתם על זה לראשונה כאן! נתקלתי היום בלפחות 5 נהגים שנסעו ככה.
בכלל בזמן האחרון אני פוגשת יותר מדי נהגים טיפשים. הגיע הזמן שמבחני הנהיגה יכללו גם בחינה פסיכוטכנית או משהו כזה.

אתם חייבים, אבל פשוט חייבים לקרוא את המאמר הזה. פנינה אמיתית.

נכתב על ידי nina, 14/10/2004 23:05, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-22/10/2004 04:28

מתחילים להרגיש את הסתיו...

יש! שעון החורף התחיל.
אני מודעת לעובדה שאני בין הבודדים שמאושרים מנוכחותו של שעון החורף, אבל מי שלא ראה את הבן שלי משתוקק לתוכנית טלויזיה במוצאי שבת שלאחר ראש השנה לא ראה מימיו נרקומן בשעת קריז. הילד רץ לטלויזיה עם מבט מזוגג על הפנים, רק כדי לגלות בטלויזיה שקופית המודיעה כי ערוץ הופ סיים את שידוריו להערב. בסוף הרגענו את הקריז עם קלטת של טום וג'רי (AKA: TomviGerry). עכשיו עם שעון החורף, השבת יוצאת בטרם ערוץ הופ סיים את שידוריו. שלא נדבר על זה שאני לא צריכה להתאמץ למצוא לילדים תעסוקה לשבת אחה"צ. קמים משנת הצהרים, ואופס יוצאת השבת.
הסיבה השניה לחיבתי העזה לשעון החורף, היא הנטיה של ילדי (וילדיהם של חברותי) להתעקש ללכת לישון רק לאחר שמחשיך לחלוטין בחוץ. לא ברור לי איך ההורים האירופאים מסתדרים עם שעות האור הארוכות בקיץ (ואולי בגלל זה שיעור הילודה באירופה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אני יוצאת מדעתי כשלאחר יום בו מס' 2 השתולל בבוקר בקיטנה ואחה"צ בבריכה, הוא מצביע לי בשעה 20:30 לעבר החלון, וטוען בתוכחה: "אבל אמא, אני לא יכול ללכת לישון. עוד יש אור בחוץ". ככה דרדס קטן? אז נראה אותך בשעון חורף... בשעה 18:00 אני מצביעה בבהלה לכיוון החלון וזועקת: "ילדים חושך". מהר מהר ארוחת ערב ומקלחת, ובשעה 20:00 הבית דומם.
יהייי שעון חורף.

תקופת החגים מזמנת מפגשים משפחתיים רבים. לפעמים רבים מדי. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל מספיק לי לפגוש אותם פעם בשבוע (וגם זה יותר מדי). הנוכחות של אמא שלי מסביבי גורמת לי להיות לחוצה ועצבנית יותר מהרגיל. אח"כ לכו תסבירו לה שאתם לא ככה בדר"כ, אלא רק כשהיא בסביבה.
בשמחת תורה אנחנו נשב על התחת בבית. מיציתי את כל האירוחים האלה, וגם השמנתי בחזרה את כל מה שהורדתי מאז הלידה.

אתם מכירים את הזקנים האלה, שקמים בבוקר מהמיטה כי יש להם מטרה? זו יכולה להיות המטרה המטופשת ביותר בעולם, אבל הם קמים במיוחד בשבילה. גוררים את הגוף הכפוף והדואב שלהם מהמיטה רק כדי לקחת מתחת לכיור את המשפך הישן, למלא אותו במים ולדדות החוצה במהירות של צעד לדקה אל שתיל אומלל ומקומט כמוהם בקצה הגינה. הם משקים אותו, וחוזרים באיטיות אל הבית לאכול ארוחת צהרים. לא גשם ולא חום יניאו אותם מהמסלול הקבוע. לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים – הידיעה שיש להם בשביל מה לקום.
סבתא שלי איבדה גם את הזיק הזה. מטיילת לה בין המחלקות בביה"ח במבט כבוי. הניצוץ היחיד שראיתי בעיניה היה כשציינתי בפניה (בחוסר הטאקט האופייני לי) כי מגיע שלב פיזי בו כבר אין טעם לחיים, והיה עדיף לו אלוהים היה לוקח אותנו לפני השלב הזה. מין חיוך מסתורי של הסכמה עלה על פניה ומיד נעלם.

כן, אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחופש. אבל כמה אנשים טובים גרמו לי להבין שיש לי אל מי ועל מה לכתוב. אז אני פה. ובפעם הבאה שאחליט לצאת לחופש אעשה את בצורה קצת פחות דרמטית. סורי.

נכתב על ידי nina, 2/10/2004 23:07, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, ראש השנה
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-14/10/2004 23:05

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.