פוטנציאל מבוזבז

אני חיה בסרטים

סרט בנות טוב הוא כזה שמשאיר אותך אחריו עם חיוך דבילי על הפרצוף, שרידים של דמעה ותחושת "אההההההההההההה" נעימה בלב.

סרטי בנות בדר"כ זורקים אותי להירהורים עמוקים כאילו היו מינימום סרט סינמטקי (סרטים סינמטקים, אגב, זורקים אותי בדר"כ לשינה עמוקה). אני יכולה להגות בסרטי בנות במשך שעות, למרות שבשורה התחתונה העלילה שלהם די קבועה: יש שם גבר ואישה, הם מתאהבים, הם נפרדים, הם חוזרים זה לזה, ומתישהו במהלך הסרט יש גם מוות.

ראיתי אתמול את הסרט "אחוות המכנסיים הנודדים" (שתורגם בעברית ל"אחוות הג'ינס"). סרט בנות חביב ביותר. מתאים אמנם יותר לילדות בנות 15-26, אבל עדיין הצלחתי להתחבר אליו ולדמוע. מצד שני, הסרט לא השאיר אותי עם תבונות עמוקות במיוחד, מעבר למחשבה שיוון נראית נפלא, וכך גם השחקן ששיחק את החבר היווני של אחת הגיבורות.

סרטי אימה, לעומת זאת, אני שונאת.

אמרו לי פעם שסרטי אימה עוזרים לאנשים להתמודד עם הפחדים שלה, בכך שהם מממשים את הפחד הגדול ביותר שלך אל מול עיניך. עלי זה לא עובד ככה. סרטי אימה מחדירים בי פחדים גדולים יותר מאלה שהיו שם קודם, ולא משנה כמה אשכנע את עצמי שסוף הסרט חייב להיות טוב ושהרוצח המטורף ימצא ויוכחד.

מירי, חברתי היפה, החטובה והמהממת (שגם קוראת פה מדי פעם) מנהלת מערכת יחסים שלמה עם העולם המטאפיזי. רוחות רפאים מבקרות אותה בקביעות, גם בחלומות אבל גם בסתם ליל חולין. לאחרונה מכשירי החשמל בביתה התחילו לקבל חיים משל עצמם. היא חושבת שהרוח מנסה לשדר לה מסר. אני חושבת שהייתי בורחת מהבית ממזמן כל עוד נפשי בי.

כנראה שלמירי יש השפעה שלילית עלי, כי פתאום התחלתי לחשוד שיש רוח רפאים באוטו שלי. לפעמים כשאני לוחצת על דוושת הברקס, אני מרגישה שמישהו דוחף לי את הדוושה יותר למטה. הרגל שלי נשארת חצי באוויר, אבל הדוושה ממשיכה להילחץ מעצמה. לפעמים הרגל שלי רק נחה על הדוושה, כמתלבטת אם לבלום או לא, ופתאום הדוושה נלחצת מעצמה והאוטו בולם. אולי רוח הרפאים הזאת אחראית גם לכל זירמי החשמל הסטטי שהאוטו שלי זורק לכיווני ביציאה, ואולי פשוט אני צריכה להפסיק ללכת עם גרביונים ו/או נעלים שהסוליה שלהם מעבירה חשמל ססטי.

סיפרתי למירי על רוח הרפאים הזאת, אבל אני חושבת שדברי לגמרי איבדו מאמינותם, מכיוון ששניה לפני כן סיפרתי לה שראיתי גמל בכביש העוקף. בחיי. אי-שם באחת מערי השינה של גוש דן מסתובב לו גמל בצידי הכביש העוקף. אני מניחה שעשיתי לעצמי אאוטינג מסויים פה, אבל אנא שימרו את הניחושים לעצמכם.

בפורום הדתי האהוב עלי עולה מדי פעם שירשור המבקש המלצה ל"סרט נקי". אני אף פעם לא מוצאת מה להמליץ בשירשורים האלה. ההגדרה של "סרט נקי" מאוד משתנה מאדם לאדם. בעיני סרט עם נשיקות לוהטות וקללות גסות הוא סרט מאוד נקי. בעיני אחר לא. אישית, אני כמעט ולא מכירה סרטים נקיים, כי בדר"כ יש להם נטיה לשעמם.

פעם יצאתי עם מישהו, שהכימיה ביננו לא ממש זרמה. היתה לי הרגשה שהקשר ביננו (שהתחיל דווקא בצורה רומנטית מאוד) עומד לפני סיום, אבל בכל זאת לא יכולתי לחתוך. כדי לחסוך מעצמנו פגישת שיחות נפש מעיקה, הצעתי לו ללכת לסרט. כמובן שהייתי צריכה למצוא סרט נקי, כי הוא היה דתי למדי (הוא היה דתי יותר ממני, ואני הייתי אז בתקופת שיא הדתיות שלי, כראוי לקומונרית בישראל). יצאתי מנקודת הנחה שסרט מצוייר הוא בהכרח סרט נקי, ולכן הצעתי לו ללכת ל"אלדין". איך שאנחנו מתיישבים באולם הקולנוע, מתחילות לרוץ להן הפרסומות. בפרסומות לטמפונים קברתי את עצמי מבושה. בפרסומת לקרמיקה גוטשטיין (ושוב אאוטינג מסויים), שבה אישה חשופת חזה שוטפת את עצמה באמבטיה מבהיקה וכותבת על הראי באודם "אני אוהבת אותך גוטשטיין", כבר חיפשתי בור באדמה לקבור את עצמי בתוכו. את שאר הסרט אני לא ממש זוכרת, אבל אני לא לגמרי סגורה על זה שסרט שהכוכבת בו לבושה בשארוול וחזיה, יכול להיות מוגדר כ"סרט נקי", גם אם הוא סרט מצוייר.

נכתב על ידי nina, 22/11/2006 13:58, בקטגוריות עושה פאדיחות, קצת קולטורה
69 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של o-k ב-28/11/2006 14:08

כינים
אני יודעת מזה זמן מה שיש לה כינים. אולי הגירוד המאסיבי הסגיר את הפרט הזה, ואולי הביצה שראיתי באחד הימים בהם קלעתי לה צמה. בשל קוצר זמן מטורף, הסתפקתי בסלוק הראיה החותכת מהשיער שלה, ושלחתי אותה ככה לבי"ס.
מכיוון שלא מצאתי בלוח הזמנים שלי לאותו שבוע את אותן 3 שעות רצופות הנדרשות לי כדי לפלות את כל הכינים והביצים משיערה הארוך והסבוך, הסתפקתי באותו ערב בחפיפת השיער בשמפו "חפיף" ובתפילה לעתיד ורוד יותר. קיוותי שהשמפו הוא כ"כ יעיל עד כי הוא גם יהרוג את כל הכינים והביצים, וגם יוציא אותן מהשיער.
אחרי כמה ימים שקטים בהם היה נראה שתוכניתי הצליחה, התברר כי השמפו לא ממש עבד. היא המשיכה להתגרד. שיכנעתי את עצמי שמדובר בקשקשים, עד שבארוחת יום שישי - עת הבטתי על שיערה הבלונדיני הארוך באהבה מהולה בקינאה - ראיתי פתאום כינה אחת גוררת אחריה כיסא נח, שימשיה ועיתון, ומתיישבת על המצח של הבת שלי, ממש על קו השיער. בלי להתחשב בכל הנכבדים שישבו מסביב לשולחן השבת, תפסתי את הכינה הסתלבטנית בשתי ציפורניי, והעפתי אותה לכיור הקרוב. את יתרת הארוחה ביליתי במבטים עצבניים לכיוון השיער של הילדה, ובנסיון לאתר כינים נוספות. אולי הן החליטו על יום כיף על המצח של הילדה ועוד מעט תצטרפנה לכינה הסתלבטנית עוד כינים עליזות עם בקיני?

כשחזרנו הביתה הכרזתי מלחמה על הכינים. אין לי בעיה שיטיילו על הראש של הילדה ויגרמו לה להתגרד עד זוב דם. אין לי בעיה שיטילו מיליון ואחת ביצים על הראש שלה, אני בעת הגברת הילודה. אבל להציץ מחוץ לשיער??? לנסות לטייל על המצח??? זה כבר יותר מדי בשבילי! מה היה קורה אם הדודה ברוניה היתה רואה את זה? מה היה קורה אם המורה שלה היתה רואה את זה? הן עוד היו חושבות שאני אמא מזניחה שנותנת לבת שלה להסתובב עם כינים על הראש !

מכיוון שניסיתי כבר את כל החומרים נגד כינים הנמצאים בבית המרקחת, ומכיוון שבמילא היה יום שישי ולא יכולתי לקפוץ לבית המרקחת השכונתי, החלטתי לנסות שיטה טבעית עתיקת יומין:
הוצאתי מהמקרר מרגרינה, ונתתי לה להתרכך טיפה. אח"כ הושבתי את הילדה על כיסא, והתחלתי למרוח את כל המרגרינה על הראש שלה. כן, כן, קראתם נכון: מרגרינה על הראש. מרחתי טוב טוב את כל השיערות בשיכבת מרגרינה עבה. כשסיימתי עטפתי את הראש בכובע רחצה מניילון (נו, אלה שמחלקים בבתי מלון), ושלחתי אותה לישון.בבוקר חפפתי לה את השיער, מרחתי כמות נדיבה של מרכך (אני מרגישה כמו אהרוני שמחלק מתכונים), שטפתי את השיער ואז התחלנו בעבודה הקשה.
עוד לפני שהתחלתי לסרק את השיער ולהכנס לעומקו, מצאתי על המצח 2 כינים מתות. כנראה שהמרגרינה חיסלה אותן במהלך אותו יום כיף שחרב לי את ארוחת השבת. שלפתי אותן מהראש בחדווה, ואז התחלתי לסרק במסרק הסמיך. בדר"כ המסרק הסמיך לא מדגדג לביצים שמתנחלות על שיערותיה של בתי, הן פשוט מסרבות להיתלות בשיניו ולצאת מהשיער, אבל הפעם המסרק עבד. מסתבר שמעבר לחניקת הכינים, המרגרינה גם מפרקת את הדבק שבין הביצה לשיערה, וכך קיפצו להן על שיני המסרק הסמיך שלל ביצים וכינים.

בסופו של יום יכולתי לציין בחדווה שבטבח הכינים הגדול חיסלתי 15 כינים ועשרות ביצים (מתישהו הפסקנו לספור). ביום ראשון בבוקר סירקתי את הילדה בהנאה ושלחתי אותה לבי"ס בגאווה של אמא משקיענית. היו כינים, ויכולתי להם. הילדה שלי עכשיו נקיה, ונראה מה יהיה לדודה ברוניה להגיד על זה.

אתמול אחה"צ תפסתי אותה שוב מגרדת את השיער. אני בטוחה שאלה קשקשים...
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 14/11/2006 08:10, בקטגוריות אם השנה, מקטרת
73 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן -1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-7/3/2007 07:41

על מצעד, עקרונות ומורשת רבין
נניח שבסופו של דבר המצעד יצעד. מי לעזאזל ירצה לבוא לשם? להגיע למצעד כזה זה כמו להסתובב בכנס צלפים עם מטרה על החזה, כמו לעלות על אוטובוס בירושלים או ת"א בתקופת הפיגועים, כמו ללכת לאכול חומוס במסעדה ברמאללה (ואני חושבת שמיצינו את הדימויים).
העיקר שבעלי העקרונות ניצחו. הההומלסבים (במקום הומואים ולסביות, טוב?) הראו לחרדים האלה שהם יכולים לצעוד איפה שבא להם, והחרדים לעומת זאת הראו לכל הפייגעלך האלה שיש בעל בית בירושלים והוא זה שיקבע אם הם יצעדו או לא.
כל צד הציג עקרונות יפים וטובים, ואף צד לא הסכים להתפשר, כי "למה שדווקא אני אוותר?". הההומלסבים רצו לגננת בג"צ והחרדים עשו פרצוף של "לא שם על הגננת, למה מי היא בכלל?" והתחילו להרביץ.

לא אחת נזרק לעברי שאני אישה נטולת עקרונות. אני לא מתביישת להודות שאני כזאת. אני מאמינה בערכים מסויימים ובצדק אוניברסלי וכאלה, אבל לא ממש מוכנה להקיז את דמי עבור זה. אנשי עקרונות מפחידים אותי. יש בהם משהו טוטאלי, נאמנות עיוורת לעיקרון ואי ראית המציאות מעבר לזה, מין חיים של שחור ולבן. אנשי עקרונות הם בדר"כ אנשים שלא יסכימו לפשרה, כי פשרה יכולה לפגוע חלילה בעיקרון המקודש שלהם, והם חייבים להלחם על העיקרון עד הסוף, להעביר מסר, להראות לכולם שהעקרון צודק.
לא יודעת, לי נח להיות יום אחד ככה ויום אחד אחרת. לא רוצה להתחייב לשום עיקרון. היום אני בעד שלום, אבל אולי מחר אהיה נגד? לא רוצה לכבול את עצמי לדעה כזו או אחרת. לא רוצה להצהיר הצהרות שאח"כ יחייבו אותי וימנעו ממני מלשקול את המציאות מחדש ולבחור בדעה אחרת. אני נטולת עקרונות באופן עקרוני.

אמנם יום השנה לרצח רבין כבר אינו הנושא החם, אבל בכל זאת אני רוצה להפנות אתכם למאמר של אפלטון בנושא (ושווה להציץ גם בדיון שהתפתח בתגובות).

כבר הבעתי פה בעבר את תמיהתי בנוגע למהותה של "מורשת רבין", אבל עשיתי זאת בתמציתיות רבה. אורן צור, לעומתי, הרחיב בנושא, ואני מסכימה לכל מילה. מעבר לזה, הפוסט שלו זיכה אותנו באחת התגובות המלבבות והקורעות ביותר שקראתי בתקופה האחרונה: " אלוהים, רק שאולמרט לא יירצח. כמה קשה יהיה למצוא לו מורשת!" (כל הזכויות שמורות לגמד רשע).

נכתב על ידי nina, 7/11/2006 07:55, בקטגוריות קוראת חדשות, מהרהרת, גולשת באינטרנט
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/11/2006 08:15

פוסט נשי כזה
ישבנו שלוש בנות ודיברנו על כלום. ואז אחת מאיתנו זרקה את עיתון "רייטינג" שבו דיפדפה עד לאותו רגע, ופלטה אנחה: "אני שמנה!". מיד הזדרזנו לומר לה: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", ואנחנו אמרנו: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", וככה המשכנו 5 דקות בערך, עד שהיא נופפה בתמונה של איזו דקיקה אחת ואמרה: "פעם היה לי גוף כזה".
אם נהיה כנים לרגע, לאף אחת מאיתנו מעולם לא היה גוף כזה, אבל השנים הכהו את הזיכרון, וכמעט כל אישה תישבע לכן שפעם היא היתה מידה 36. [במקרה שלי, לדוגמא, זו אמת לאמיתה. הייתי מידה 36 עוד לפני שקסטרו חשבו לייצר בגדים במידה כזו. אבל סטיתי מהנושא.]
התגובה הנכונה לשלוף ברגע בו חברה למין הנשי מבכה את אובדן גיזרתה אל מול תמונת דוגמנית מושלמת, היא: "טוב, אבל היא לא עברה 3 הריונות ולידות". זהו שקר נשי מוסכם, שתמיד נוסך בנו נחת: אנחנו אמנם שמנות / מלאות, אבל עשינו זאת למטרה טובה, הקרבנו את גופנו על מזבח העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. הבעיה היא שיש כמה נשים שהורסות לנו את הקונספציה, כמה נשים שמתעקשות להראות רזות וחטובות גם לאחר הריון ולידה, ואפילו לאחר שניים (ולכל מי שמרימה גבה יש לי רק 2 מילים לומר: גלית גוטמן).

לא הלידות משמינות אותנו, אלא חוסר תשומת הלב לגוף. נשים רבות שוכחות את עצמן ברגע שנולדים הילדים. אם עד לרגע הלידה הן חיו רק בשביל עצמן, לאחר הלידה הן חיות רק בשביל הילדים. הגוף שלהן כבר לא משרת אותן, אלא מהווה כלי הנושא את היישות שמטרתה לשרת את הילדים. ביטול עצמי כזה גורם לנשים רבות להתעלם מהמראה החיצוני שלהן ואלה שכן שמות לב אליו פשוט לא מוצאות זמן לטפל בו.

בעיתון של שבת קראתי על אישה בת 44 אם ל-18 ילדים שנפטרה בפתאומיות ממחלת הסרטן. בעיתון היה כתוב שהיא לא הרגישה טוב זמן ממושך, אבל רק לאחרונה, כשמצבה החמיר, היא הלכה להיבדק.
אני לא רוצה לגמור כמו האישה הזאת, למות כי הייתי יותר מדי שקועה בילדים ולא מצאתי זמן ללכת לבדוק את עצמי. אני חושבת שלילדים עדיף אמא שקצת יותר מרוכזת בעצמה, מאשר אמא ששוכבת בבור באדמה.

הגיע הזמן להתקשר לרופא ולקבוע סידרת בדיקות. אח"כ נעבור לטפל בכושר הגופני הלקוי שלי, בכרס שצימחתי לי (ולא, אני לא בהריון ) ובעור הפנים הנבול שלי (ולא, אני לא קרובת משפחה של דולצ'ין וגם לא יצור חד גבה).

לנשים שקוראות כאן אני רוצה להזכיר ללכת לעשות בדיקת שד. אחת מתשע אלה אחוזי הסתברות גבוהים, וגילוי מוקדם - במיוחד במחלה הזאת - יכול להציל חיים.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 1/11/2006 12:49, בקטגוריות מביעה עמדה חברתית, אם השנה
71 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-7/11/2006 16:13

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.