פוטנציאל מבוזבז

ושוב נוסטלגיה...
היכתה בי ההכרה שרק אני פה. אני כותבת לעצמי ולעוד 2-3 יחידי סגולה שצלחו את עלילות ההריון שלי ואת חופשת הלידה. זה הזמן המושלם להתפרע או לחלופין לחשוף פכים מרגשים מחיי.
כל ההקדמה הזו באה רק כדי להרשות לעצמי להתרווח על כסא המזכירה במשרדי הנוצץ, ולשקוע שוב בנוסטלגיה מתקתקה.

חנה
חנה היתה מהילדות האלה שתמיד נשרכות בשולי החברה. זה לא שהתעללנו בה, כמו שפשוט ניסינו להתעלם מקיומה. חנה למדה איתי בכיתות ה'-ו'. היו לה טיקים מעצבנים ביד, אבל בעיקר היתה לה נזלת. אתה יכול להיות האדם הרחום ביותר בעולם, אבל כשאתה בכיתה ה'-ו' נזלת מגעילה אותך.
חנה ניסתה להתקרב אלינו, אבל כל נסיון כזה נחל כישלון חרוץ. כשכבר החליטה לבוא לפעולת שבת בסניף, רצה הגורל והיא התיישבה על ערימת חרא שהייתה על הדשא.

אבא של חנה היה בכיר במפלגת כ"ך, וכנראה שיישם גם בבית את האלימות שלה הטיף במסגרת המפלגה. באותה תקופה (אמצע שנות ה- 80) נושא האלימות נגד ילדים לא ממש היה מפותח (אני לדוגמא הייתי חוטפת מההורים על ימין ועל שמאל, אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי ילדה מוכה, מכיוון שלא כיבו עלי סיגריות או מגהץ). היו שמועות שאבא של חנה מחטיף לה קצת יותר מהרגיל, אבל אף אחד לא ממש התרגש מזה.

כשחנה ערכה בת-מצווה, כולנו התייצבנו אצלה בבית עם מתנות והרבה מצב-רוח טוב(הטרנד אז היה לחגוג בת-מצווה בבית). במהלך המסיבה דוד רצה לחבר לחשמל טייפ על מנת להשמיע את הקלטת המ-עו-לה שהוא הביא ("you turn me round round baby, round round, like a record"). הוא ניתק איזה כבל חשמלי שהיה תקוע בשקע, ושם מוסיקה. היה סבבה. ואז יצאנו למשחק "מחפשים את המטמון". חנה התעכבה בבית, כדי לארגן את הפרס הגדול, ואנחנו יצאנו לריצה ברחובות השכונה. כשחנה הצטרפה אלינו יותר מאוחר, שמנו לב ששרוך השמלה שלה פרום קלות, ושהיא טיפה צולעת. גם החיוך שלה כבר לא היה אמיתי, אלא מולבש. לא ממש התעמקנו בזה והמשכנו בצהלותינו. פה ושם הועלו השערות ונשמעו ליחשושים. בימים שאח"כ רסיסי הדברים התחברו לתמונה שלמה: הכבל שדוד ניתק היה מחובר למחשב עליו עבד אבא של חנה. כל העבודה עליה עבד אבא של חנה ירדה לטמיון (באותם ימים לא ממש הפנימו את הקונספט של גיבוי). אבא של חנה כנראה לא ממש היה מאושר ממצב הדברים, ומי ששילמה על הטעות של דוד היתה חנה.

שנים אח"כ ישבתי בביתי ובלסתי סלט אל מול החדשות. ומי פתאום קופצת לי מול העיניים? חנה. יושבת לה כשתינוק בידיה על תלולית עפר באיזו גבעה שכוחת אל, רבה עם החיילת שנשלחה לפנות אותה: "את לא תגעי בי. את לא תגעי לי בילד. אני לא אזוז מפה. תעזבי את הילד". אותם טיקים בידיים רק בלי הנזלת.
בעקבות הכתבה הזו התנהל בציבור הישראלי דיון על השימוש שעושים המתנחלים בילדים שלהם, אבל אני והחברות שלי היינו עסוקות רק בחנה וב- 15 דקות התהילה שלה.

השמועה אומרת שחנה גרה כיום באיזו התנחלות, ועוסקת ברעית צאן או משהו כזה. אני בכל אופן יכולתי להשבע אתמול שפגשתי אותה בגינה ליד הבית. עשיתי לה שלום קטן עם הראש, והיא הביטה בי בפליאה. רק אח"כ גילתי שזו לא חנה, אלא סתם מישהי שדומה לה.
הבחורות הדתיות האלה, עם כיסויי הראש דמויי הכיפה - דומות זו לזו כשתי טיפות מים. בקושי אפשר להבדיל בינהם. ינעללללללללל....שמור בטל

נכתב על ידי nina, 22/6/2004 07:36, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
16 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/7/2004 11:21

זה היה בשנת 1992. אני הייתי מאוהבת קשות בשגיא שהדריך יחד איתי את שבט עמישב, והבחירות השתוללו ברקע. אני - בניגוד לנטיתי הטבעית שמאלה (מה לעשות אבא שלי היה מפא"יניק* שרוף) - הסתובבתי בסניף בחולצת תנועה, תספורת בלתי אפשרית (הייתי בשלב המעצבן הזה שבין שיער קצוץ לשיער ארוך) ושלטים של "העם עם הגולן".
אלו היו הבחירות האחרונות שהתנהלו בשיטה הישנה (בחירות מפלגתיות ולא אישיות), אבל מעבר לכל אלו היו הבחירות הראשונות שלי. לאחר שנים בהן אמא שלי (מורה לאזרחות) פימפמה לי במח כי "הבחירות הן חובתנו האזרחית" התמלאתי כולי תחושת שליחות לקראת הבחירות, ושקעתי חודשים לפניהם בשאלה: "במי לעזאזל אבחר?". אז כמו היום האופציות שעמדו בפני לא היו חינניות במיוחד.
שבת אחרי שבת היינו יושבים לנו במעגל מסופסל ודנים שוב ושוב בשאלה: "פינוי הגולן - בעד ונגד". האמת היא שבתנועה כמו בני-עקיבא מדובר בשאלה די רטורית, אבל דווקא הסניף בו הדרכתי התברך בשמאלנים לייט (ע"ע מימד) ולכן התקיים לו איזשהו דיון קצת יותר רב-גוני בנושא.
ככל שהתקדם מועד הבחירות אני נותרתי עם הברירה הבלתי-אפשרית: מערך או מפד"ל.
רבים מכם בוודאי לא מבינים מה הקשר בין מחט לתחת, אבל קחו בחשבון שבשנת 1992 למפד"ל היתה את תעמולת הבחירות הטובה ביותר ever. עד היום אני מסוגלת לזמזם מתוך שינה את תשדיר הבחירות שלהם. שלל בחורינות בחצאיות מתנופפות, שלל גברברים חסונים עם כיפה בזווית הנכונה, עומדים על גבעות הטרשים של השומרון, מנופפים בדגל ישראל ומתפללים בדבקות. ואני, בחורה רדודה שכמותי ההולכת אחרי פרסומת כעיזה עיוורת, נסחפתי. האמנתי להם שהפעם הם זנחו כמעט לחלוטין את האידאולוגיה הימנית, והפעם הם הולכים בעיקר על הטיקט של דאגה לצרכי האוכלוסיה הדתית-לאומית. "למדת באולפנה?" שאל התשדיר של המפד"ל. "כן" השבתי בעוז. "אם את רוצה שגם ילדתך תלמד באולפנה את חייבת להצביע מפד"ל". "נכון" הינהנתי במרצ.
בעודי מתחבטת לכאן ולכאן הביט בי שגיא בעיניו הירקרקות ופסק נחרצות: "צריך לסתום את האף ביד אחת ולהצביע מפד"ל ביד השניה". ואני, שתמיד היתה בי חולשה ללסת מסותת היטב ולכתפיים רחבות, הבטתי בו מהופנטת ואימצתי את משנתו.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהצבעתי מפד"ל (עם אף סתום או בלעדיו). המפד"ל באותה שנה סחפה אחריה 12 מנדטים - כמו בימים הטובים (לפני 1967)בהם המפד"ל היתה מפלגת הפועל מזרחי, והתעסקה רק בענייני דת. אבל בניגוד לאותה הפועל-מזרחי המיתולוגית, המפד"ל שנת 1992 לא התעסקה בענייני דת, כפי שהבטיחה לבוחריה, אלא (הפתעה! הפתעה!) אך ורק בענייני ארץ ישראל השלמה. אני למדתי שיעור מאלף בפוליטיקה וקיום הבטחות לבוחרים, והמפד"ל מאז לא הצליחה להרים ראש מעבר ל- 6 מנדטים.

"קשה לדמיין כיום מה עשתה המפד"ל לפני מלחמת ששת הימים. במה התעסקו אז חברי הכנסת שלה, כשלא היתה סכנת פינוי, כשלא היו התנחלויות" תהה אריאל שנבל "ובכן, חברים יקרים" הוא משיב "המפד"ל של לפני עידן ההתנחלויות עסקה בדברים שקצת שכחנו, עניינים שחשובים היום לא פחות: חינוך וסטטוס-קוו דתי למשל".
תוכנית ההתנתקות של שרון אולי (אולי) תחזיר את המפד"ל לאותה נקודה בה היתה לפני 1967. אפי איתם (AKA: המשיח) וצבי הנדל יחברו לאיחוד הלאומי וזבולון אורלב ינסה להנהיג מפד"ל חדשה.
אנחנו נפגש בבחירות של 2006. אולי הפעם אני גם אטרח להצביע (לאחר שאת הבחירות שבין שרון לברק החרמתי - למורת רוחה של אימי. ובבחירות של 2002 הצבעתי למפלגה שמלכתחילה היה לי ברור שלא תעבור את אחוז החסימה).

* לאחר שפורסם הבוקר שלתלמידים בישראל אין הרבה מושג בציונות והיסטוריה ישראלית, הרשו לי להבהיר שמפא"י אינה שמה של נבחרת כדורגל עלומה, אלא שמה הקדום של מפלגת המערך, שכיום מכוּנה מפלגת העבודה.

דווקא יפה לי הבית החדש של ישראבלוג בנענע.
הבנתי שהיו בלאגנים.
הבנתי גם שישראבלוג הפכה לקהילה.
ואני לא ידעתי מכל זה.
כמו תמיד אני שקועה לי בבועה שלי. שמה לב שפחות ופחות אנשים קוראים אותי. סבבה. זה הזמן לפצוח בוידויים מרגשים.

נכתב על ידי nina, 14/6/2004 07:26, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של grey ב-25/6/2004 21:56

הפאתטיות שבהורות
אני מתארת לעצמי שכל הורה ליותר משני ילדים יבין למה אני מתכוונת. הפאתטיות שבהורות מתייחסת למצב שהנתונים שבבסיסו הם: אמא אחת, זוג ידיים ולפחות שני ילדים עייפים ותובענים.

תארו לעצמכם את המצב הבא:
את ערה מהשעה 5:00 לפנות בוקר, לאחר ששנת הלילה שלך נקטעה מספר פעמים (מס' 1 משלשלת ומס' 3 רצה לאכול). חזרת מיום עבודה מתיש, ועדיין הרגשת מספיק אמיצה ללכת עם הילדים לבד לבריכה (לבד - כלומר, ללא בעל). לאחר בילוי מרגש בבריכה את צועדת מרוטת שיער (ועצבים) לכיוון המלתחות. בדיוק בשלב הזה מס' 1 נתקלת בזרד עץ, נופלת אפיים (על הדשא) ומתחילה לזעוק בקולי קולות (וכשאני אומרת קולי קולות אני מתכוונת לצרחות השמורות ללידה קשה במיוחד או לחלופין לקטע הכי נוטף דם בסרט אימה). ברגע שבו את פונה לעזור למס' 1 לקום ולהרגע, מס' 3 (שעד עכשיו שכב בשקט בעגלה) מתחיל לצרוח בגלל שדווקא עכשו הוא החליט לחרבן בחיתול, ומס' 2 רוטן ומילל ברקע בגלל שהיית אכזרית וניתקת אותו מהבריכה ומהמתקנים.
את עומדת מותשת וחסרת אונים ולא יודעת אל מי לפנות קודם. בינתים הזעקות של הילדים גוברות עשרות עינים (מכל רחבי הבריכה) ננעצות בך. אלה שמעולם לא היו הורים מסתכלים עליך במבט מאשים ("איזה אמא מחורבנת"), אלה שיש להם ילדים קטנים מסתכלים עליך במבט מלא אמפטיה ("אההה... זה לא רק אצלי"), אלה שיש להם ילדים גדולים מסתכלים עליך בנוסטלגיה ("אווו... אני זוכרת את זה. הלוואי שאחזור לתקופה בה הכל היה כ"כ פשוט). את מתעלמת מהמבטים המזדהים, ומתרכזת רק במאשימים, כי ככה את חשה: האמא הכי גרועה בעולם.

הטלויזיה והקולנוע נוטים להציג את האמהות כדבר אידיאלי, קל לביצוע וטבעי ביותר. עם הדימוי הזה את צריכה להתמודד כשבגינה הציבורית הילדים שלך מסרבים לתפקד כפרסומת מהלכת למשפחה מאושרת, ובמקום זה אחד מהם מילל מרעב, אחת מיללת כי היא נפלה על המדרכה ויש לה פצע (פסע) ואחד מילל כי מישהו חטף לו את הדלי והכף.
העובדה שאת לא מצליחה להשתוות לאידיאל שהוצג בפניך גורמת לך להרגיש שאת אמא גרועה. הסיטואציה בה את עומדת ומסביבך שלושה ילדים בוכים (כל אחד מסיבותיו, כשאת לא יודעת אל מי לגשת קודם ואיך לתמרן בין הרצונות שלהם גורמת לי להרגיש פאתטית, פאתטית, פאתטית.

ואם כבר דיברנו על פאטתיות...
מה הקטע של הבלוג ב- YTV? בהבנתי הלקויה סברתי תמיד שבלוג הוא תלוי רשת - יצור שחי רק בתחומי האינטרנט. בשלב הזה הגיע יצור כלאיים בשם בלוג טי.וי. לא טקסט כתוב, אבל עדיין ברשת. YTV לקחו את הקונספט, ויתרו על הרשת והפכו את זה לתוכנית טלויזיה אינטראקטיבית עלק הזויה לחלוטין.
בטח הוגי התוכנית טפחו לעצמם על השכם לאחר השבוע הראשון ואמרו: "איזו תוכנית מודרנית וטרנדית יצרנו", ואני רק אומרת: "אהההההההה???". מילא נתתם ל-4 (או אולי 5) אנשים לשבת על מיטה ולדבר על כלום, אבל למה בחרתם כאלה אנשים עילגים ומשעממים (למעט אביב גפן הכפרה, שהיה הכי פחות עילג והכי פחות משעמם מכולם).

נכתב על ידי nina, 3/6/2004 21:23, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, עושה פאדיחות
4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מלוכסנת רחוקה ב-6/6/2004 06:09

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.