אני חושבת שהוא הגבר (הסטרייט) הכי מחובר לצד הנשי שלו, שאני מכירה.

"החליפו לי שלושה טלפונים ניידים בעבודה עד שנתנו לי את זה" הוא חייך ושלף מכשיר סגלגל מעוצב. חייכתי "הם כנראה רוצים שאני אתחבר לצד הנשי שלי" הוא אמר בקריצה

"כן, כאילו שהם לא שמו לב שאתה כבר כזה.." עניתי בהקנטה.

אחר צהרים אחד מדהים, אחרי חצי שנה של שתיקה, ביחד עם הגבר בעל התכונות הכי נשיות שאני מכירה ועם זאת, הוא יודע להשאר גבר-גבר. זו מין תכונה כזו שלו, להיות גבר אמיתי וככה בלי לשים לב הוא משלב מניירות נשיות, בלי לדעת שהוא עושה את זה, הוא פשוט כזה. מלטף, מחבק, קשוב, נותן, כל כך נותן ומכיל כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם. ואולי זה בגלל שלאחרונה אני נתקלת מקרוב בגברים שיודעים רק לדרוש, היה משהו מאוד מרענן בחיבור המיוחד הזה שלנו. בנתינה האינסופית שלו, בהקשבה, ברגישות מדהימה. יש בו הרבה דברים שמזכירים לי את עצמי.

הוא משקף לי את עצמי, הוא משקף לי גברים אחרים, הוא בעיקר משקף לי את הגבר שהייתי רוצה לפגוש.

מחובר לצד הנשי שלו? הממ.. זה בעצם לא כזה רע, להיפך, זה אפילו מעולה!

ככה בין מלחמה לעבודה, בין עצב לשמחה, בין עומס לחוסר שעות שינה, אני חושבת עליך.

יותר ויותר בשבועיים האחרונים. אולי זה בגלל שאני מחפשת ענין, אולי בגלל שהעומס מאפשר לי רק חלונות קטנים מאוד במוח לחשוב על דברים אחרים, והנה אתה שם. מופיע בחלונות האלו. עושה לי שלום. בעצם, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שבזמן האחרון יוצא לי להפגש עם גברים, משהו בי נפתח (אולי הרצון) שמאפשר לגברים להכנס אל חיי. אם זה ליום אחד אם זה ליותר. אם זה למפגש פיזי אם זה למפגש שכלי מאתגר. הם שם. קרוב יותר ממה שהיו בתקופה אחרונה. וככל שאני פוגשת אותם, אני מתגעגעת אליך. לא הבנתי את זה בהתחלה, נהניתי, התמסרתי, חייתי את הרגע, הייתי שם, אהבתי את זה ואז ברגע אחד נמאס לי, שיעמם לי. וממש באותו הרגע, נזכרתי בך.

אולי הפער העצום בין מה שיש בינינו לבין מה שיש ביני לבינם, גורם לי להתגעגע. אני בעיקר מתגעגעת אלינו, יחד. ולא משנה מה יש שם, הוא בטוח יותר חזק ועוצמתי ממה שיש לי פה. עכשיו. ואולי אני בכלל לא מתגעגעת אליך אלא לשכמותך. שמישהו יכיל אותי כמוך, שמישהו יבין אותי כמוך, שמישהו יגרום לי להרגיש איתו כמו שאני מרגישה איתך. בבית. חשופה. בלי בושה, בלי חומות, בלי חסימות. אני מתגעגעת למישהו שאוכל להרגיש בנוח בחשיפות שלי, כמו שאני בלי שכבות ההגנה. מישהו שיגרום לי להרגיש שלמה ביחד איתו.

והתעוררתי הבוקר עם ההבנה. אני מתגעגעת למישהו מוכר. מישהו שמכיר אותי, את מי שאני, את הגוף, את הנקודות הרגישות, הנקודות הכואבות, הנקודות השמחות. כן. מתגעגעת למישהו שמכיר.

אני גם מתגעגעת לסקס שלנו, לעוצמות שלו, למה שהחיבור בינינו מצליח לעשות, לפוצץ הרי געש. פשוטו כמשמעו. כן, זה מה שאני רוצה.

אז מתי אתה בא?

עדכון:

וזו תגובתו:

אכן, לשכמותי, נוכח בליבך אבל נפקד מחייך...
גם אני רוצה אותך הרבה בזמן האחרון. לתת בלי לעצור, אבל גם בלי להתחייב. אני שואב כח מהמפגש שלי איתך. ללא גבולת. לגעת בך. להזיע איתך, עלייך, בתוכך. אין בושה, כי הנחת את כולך לפיתחי ואני טעמתי מן המנחה. גופי נוצק בתבנית פנים הוויתך והוא מבקש למלא אותך שוב ושוב. קשה אבל רך. חזק ועדין. שלך אבל לא איתך. 

לגברים בחייך ייתרון גדול עלי. הזמינות. בודאי לא לטובתך הצלילות וההיעלמויות שלי לפרקי זמן, ולא ינחם אותך לדעת שגם אנשים במעגל הקרוב אלי חשים זאת. ויש אנשים ברמה, ויש אנשים עם לב פתוח, ואת תיגעי בהם, כי כזאת את, נוגעת. ואני כולי תודה שנגעת גם בי, ואולי עוד יהיו לי רגעים של חסד איתך. מקווה לפגוש אותך בקרוב. גם בשביל לקבל, ובעיקר בשביל לתת.

כמה מדויק כתבת, אני מכיר נקודות של רגש, של כאב, של שמחה. מי ייתן ויהיה גם זה שיכיר בך אזורים שלמים. ורב הנגלה על הנסתר לעיניו ולליבו.

בתקוה לעוד ימים של חסד.

עצרתי בתחנת הדלק כדי לקרוא את המייל שלך. ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו בשקט, רק אני והמילים. לקח לי יום שלם להתנתק מהאנשים סביבי, ובדרך בין פגישה לפגישה החלטתי לעצור, להוציא את המחשב הנייד שלי ולהתחבר. האם ידעת שהיום בתחנות דלק יש רשת אלחוטית? זה ממש משדרג לי את החיים.

אז בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את המילים שלך וקשה לי להסביר מה אני מרגיש. תוך כדי קריאה הרגשתי שאני קורא סיפור של מישהו אחר, כאילו האיש הזה הוא מישהו אחר, לא אני. לרגע לא זיהיתי את עצמי שם בסיפור שלך, מי זה האדם הזה? אני רוצה להיות כמוהו. ואז עצרתי ואמרתי "היי, זה אני. זה אני!". מוזר להסתכל על עצמך ככה מהצד, אני לא מכיר את עצמי כזה, אז ככה אני נראה מהצד שלך. זה מחמיא, בכלל לא ידעתי שאני כזה. בחיי. ואני שמח שיכולתי להיות שם בשבילך ולגרום לך להרגיש את כל מה שהרגשת, את כל מה שקרה לך שם.

חמודה שלי, שלא תביני לא נכון, החוויה הזו היתה עוצמתית גם בצד שלי. היה לי מדהים איתך. הרגשתי שכאילו לקחת אותי למקום אחר, שאומנם היה בבית שלך, אבל נדמה שהכל קרה במציאות מקבילה, מעין מציאות נפרדת. לא יודע להסביר את זה, אבל הייתי כולי שם. איתך. כאילו עברנו למקום אחר לגמרי, יצאנו מהחיים שלנו ונפגשנו במציאות נפרדת, בה רק את ואני חיים. ביחד.

קרלוס קסטנדה כתב ספר שלם על זה, על מציאות נפרדת. סיפר על שיחות שלו עם דון חואן, ושם הוא חודר אל מציאות שהיא מעבר למציאות, למשמעות חיים שהיא מעבר לתפיסות המקובלות של התרבות המערבית, אל החיים החשופים עצמם. וככה הרגשתי איתך, את החיים החשופים עצמם, שהם רחוקים מהחיים שלי, מהמציאות שלי, פשוט מציאות נפרדת, רק של שנינו.

אני קורא שוב את המייל שלך ולא מאמין. את יודעת, לא כותבים דברים כאלו, מעולם לא כתבו לי משהו כזה. זה מדהים אותי. אני אנצור את המייל הזה לנצח (נו, לנצור, זה כמו לשמור אבל קרוב ללב). הנה יש לי הוכחה שאני כזה (למרות שבכלל לא ידעתי שאני כזה), מה אכפת לי. בעוד שלושים שנה אני אשלוף את המייל הזה ואקרא ואזכר. אזכר בך, אזכר בי, אזכר במי שאני. ואולי גם אראה לכולם ואשוויץ, הנה, תראו. זה אני!

את יודעת, אם פעם נפגש שוב, אני לא בטוח שאוכל... בטח תצפי לאותו הדבר, אם לא למשהו גדול ועוצמתי יותר. אני לא יודע. אבל מצד שני, בכל פעם שנפגשנו קרו דברים אחרים, תמיד דברים טובים. תמיד. זה מצחיק אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אנחנו אף פעם לא מגיעים למפגשים שלנו עם ציפיות גדולות, ותמיד קורים לנו דברים מדהימים, לא צפויים, נעימים. כמעט אף פעם לא נפגשנו לרגע, תמיד זה היה שעות ארוכות ובדרך כלל ימים של ביחד. זה מספיק זמן לחוות חוויות טובות. מעולות. מדהימות. זה תמיד היה ככה איתך, חמודה.

את יודעת, את בחורה לענין. באמת. אני יודע שזה נשמע קצת ארכאי ובכל זאת, זה באמת מה שאני חושב. זה אמיתי. אז אם אי פעם תרצי לקחת אותי שוב לטיול במציאות נפרדת. אני מוכן. ורק איתך. מדהימה אחת. רק איתך.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חווה חוויות מעצימות ולא מספיקה לעצור רגע ולעכל אותן. דברים קורים לי כל הזמן, כל כך הרבה דברים. אולי זה בגלל שלמדתי לעצור ולהקשיב, לשים לב, ואולי זה בגלל שאני פשוט פתוחה יותר לעולם, פתוחה למה שהעולם מזמן עבורי. וכך קרה שביום אחד הצלחתי לדחוס כל כך הרבה חוויות מעצימות, עוצמתיות, גדולות ובעלות השפעה עצומה על החיים שלי, שעכשיו אני מנסה להבין מה עברתי שם בעצם ואיך גורמים לכל זה להתעכל בתוכי.

היום, כשאמרת שמה שעברנו יחד בתוך שעות בודדות, אנשים אחרים לא חווים במשך שבוע, פתאום הבנתי, אתה צודק, במקום להאיץ בעצמי לספוג ולהתקדם הלאה, אני בעצם צריכה לעצור רגע, ולתת לעצמי את הזמן לעכל, להבין, לתת לראש לאט להתחבר לגוף, לספוג, לחלחל, לקלוט. לאט לאט.

חמישי בבוקר

הכל התחיל ביום חמישי בבוקר, התעוררתי באנרגיות חדשות, שמחה לקראת היום החדש ונזכרת בהתרגשויות שמצפות לי בסופו, יחד איתך. כשהגעתי למשרד הכל התהפך. הבשורה הכואבת על איבחון המחלה הנוראית של ניוון שרירים (!!) לאיש יקר לי מאוד, הכתה בי כמו אגרוף חזק בתוך הבטן. איך זה יכול להיות? למה דווקא הוא? מה יהיה איתו? מה יהיה איתי? מה קורה? הדמעות זלגו בלי שליטה, מחשבות רצו לי בראש במהירות, התנגשו אחת בשניה בלי רחמים, בלי לעכל. בשניה הזו החיים שלי התשנו לעד, הם כבר לא יהיו אותו הדבר. האיש שבזכותו אני מי שאני היום, האיש שעזר לי להרפא מכל התחלואים שלי, שהצמיח אותי, שהצליח להרים אותי כל כך גבוה למקום בו אני נמצאת היום. כנראה שהייתי היום בן אדם אחר לגמרי, לולא הייתי פוגשת אותו. השיחות השבועיות שלנו היוו עבורי עוגן, משהו שיכולתי להאחז בו ולדעת שיוכל לקחת אותי למעלה. את ההתפתחות האישית שלי אני זוקפת לזכותו. אז נכון, אני עשיתי את כל העבודה הקשה אבל הוא, הוא כיוון אותי, הדריך אותי, העצים אותי ובעיקר היווה מראה עבורי.

היום אני חכמה יותר, פתוחה יותר, מבינה יותר, מודעת יותר, אוהבת יותר, מרגישה יותר, גבוהה יותר (רוחנית), מתחברת יותר, שלמה יותר. הרבה יותר! והאיש היקר הזה, נעלם בשניה אחת מהחיים שלי. בלי שיחת פרידה, בלי הודעה מוקדמת, בלי כלום. פשוט דועך לו לאיטו ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו. כואב לי! כל כך כואב לי. פיזית.

חמישי צהרים

הרגשתי שאני לא יכולה יותר, העברתי את הבוקר בין בכי לצחוק, בין שקיעה בכאב לעיסוק בנושאים אחרים, ואז התקשרת. כמו מלאך. כאילו שמעת את הכאב ובאת להציל אותי.

אספת אותי אליך בלי שאלות, כאילו ידעת, כאילו הרגשת. טיפלת בי באהבה, ברוך. הכלת אותי כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם. נגעת, הרגשת, שיחררת, טיפלת. בידי קסם, בהקשבה אינסופית לגוף שלי, שנענה לך, שהתמסר כולו למגע שלך, אליך. לא חששתי, בטחתי בך, התמסרתי אליך עם הגוף והנשמה, כל כולי, בלי לחשוב, ניקיתי את הראש ממחשבות ופשוט הייתי שם, הרגשתי, ונתתי לך לקחת אותי רחוק. הכי רחוק.

לא ראית, אבל תוך כדי הטיפול דלגו הדמעות, לאט, אחת אחת. הרשתי לעצמי להשתחרר, לאט. ידעתי שאיתך אני יכולה, שאיתך יש לי מקום. שלא תשפוט, שלא תלחץ, שלא תציק, שפשוט תאפשר. ואכן איפשרת. בדיעבד זו כנראה היתה הכנה לבאות..

חמישי ערב

לא זוכרת איך זה התחיל, אחרי שנרגענו ודיברנו ואפילו קצת צחקנו, התחברנו שוב. מתוך האינטימיות הזו צמחה התשוקה המופלאה. לקח לי קצת זמן להתחבר, אולי זה בגלל שעצרתי את עצמי קצת, לא יודעת, אבל בשניה הזו, ברגע השיא, ברגע הזה שאתה תמיד מצליח להצית אותי, לגרום לי לרעוד תחת ידיך ולצרוח לשמים, בדיוק בשניה הזו הכל התפרץ. כמו הר געש. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי ככה, בקולי קולות, בגעיות וקול צעקה צורם. בכי מר, בכי כואב, בכי שהוציא משהו מאוד עמוק מבפנים, מתפרץ ולא מפסיק. בלי שליטה, ככה פתאום. לא הבנתי מאיפה זה בא ככה.

ואתה, אתה פשוט הכלת אותי, כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם, חיבקת, ליטפת, היית ובעיקר איפשרת. איפשרת לי להתפרק לחתיכות קטנות, לרסיסים. דקות ארוכות פשוט היית שם איתי. לא עזבת, לא ברחת, לא תהית, לא שאלת. פשוט הכלת. בדיעבד אני חושבת שזה קרה בגלל שזה היית אתה, בגלל שידעתי שאפשר לסמוך עליך, שאיפשרת לי להתפרק ככה, שידעת לאסוף אותי. אני לא חושבת שזה היה קורה עם מישהו אחר (לפחות לא מישהו שאני מכירה). היית מדהים איתי. היה לי מדהים איתך.

חמישי לילה

סווטלודג'. סאונה אינדיאנית. מי היה מאמין שזה כל כך קשה? ארבע שעות בפנים. אם לא היית לידי לא הייתי שורדת חצי מזה. היתה לי חוויה מדהימה איתך וזה מה שאני אזכור תמיד מהסווטלודג' הראשון שלי. אותך. "אנחנו אחד. באנו ביחד ונצא ביחד. שנינו אחד" אני לא אשכח את המילים שלך, את החיבוק, את התמיכה המדהימה שלך ברגעים הכי קשים. המילים שלך חיזקו אותי, הנוכחות שלך חיזקה אותי. אתה. פשוט אתה. ידעתי שאיתך אני אשרוד עד הסוף. ושרדתי.

שישי לפנות בוקר

ואחרי כל זה, החזרת אותי הביתה. באמצע הלילה, אחרי יום ארוך ולפני יום עמוס במיוחד. סטיה כל כך גדולה מהמסלול שלך. זה בכלל לא היה ברור מאליו ואני מודה לך על כך.

יום ראשון

עוד לא הצלחתי לעכל את כל החוויות העוצמתיות האלו שקרו כולן ביום אחד. נדמה לי שרק אתה ואני יכולים להבין באמת את העוצמה הזו. את החיבור, את האינטימיות והאנחנו בתוך כל זה. ואולי בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו ייקח מזה משהו אחר לגמרי. אחרי יומיים של זומביט, נראה לי שיקח לי קצת זמן להבין, לתת לגוף לקלוט, לתת להכל לחלחל פנימה אליי, לגוף, לנשמה, לחיים.

אמרת לי היום שהתודה היא לשנינו, על ההזדמנות להתחבר כך, על החיבור בינינו שהפיק את החוויות והעוצמה. זה נכון ובכל זאת, רציתי להודות לך על מה שהיית בשבילי באותו היום והלילה. ובעיקר תודה על ההכלה הזו, כמו שאף אחד לא הכיל אותי מעולם. זה לא מובן מאליו. ממש לא!

ככה בלי לתכנן, בהפתעה מוחלטת, נפגשנו. הוא הגיע בטעות, מישהי התקשרה אליו הבוקר ואמרה שהוא חייב לבוא והוא אפילו לא יודע מי זאת היתה. אני הגעתי כי בצהרים אייל הודיע שהוא לא יוכל להגיע, וביקש שאחליף אותו. ומתוך עשרות האנשים שהיו שם, פתאום נפגשנו. שוב. במקום הכי לא צפוי (או אולי בעצם, הכי צפוי), והכי מדהים ששנינו לא היינו אמורים להיות שם מלכתחילה או שכנראה כן היינו אמורים להיות שם כדי להפגש.

כבר עברה חצי שנה מאז שראינו אחד את השניה, חצי שנה מאז שנגענו, הרגשנו, התרגשנו יחד. אהבנו. חצי שנה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, ובשניה שנפגשנו, כאילו לא קרה כלום מהרגע בו נפרדנו, כאילו נפרדנו אתמול. החיבור חסר עכבות, חיבור מיידי, הכי קרוב שאפשר, מזכיר שוב את אותן התחושות המדהימות, את מה שהיה לנו (וכנראה עדיין קיים).

ברחנו מההמון והלכנו להיות עם עצמנו, ישבנו יחד במסעדה, דיברנו, נגענו, חייכנו והסתכלו בעיניים, הכי קרוב ועמוק, כמו פעם, לפני חצי שנה. הקסם עדיין היה שם, ניצת מחדש וכאילו לא כבה מעולם. השיחה נעימה, החיבור מרגש, ההתרגשות גדולה מצד אחד ומצד שני, הכי טבעי, הכי ברור, הכי אמיתי.

הוא לקח אותי הביתה ולמרות שהתאפקנו, לא יכולנו שלא לגעת, שלא לשחזר את הקסם ההוא. לא היה קשה לשכנע אותו לעלות, תוך דקה שנינו נשארנו ערומים, נוגעים, מרגישים ובעיקר מתרגשים. היה מדהים, בדיוק כמו אז. המילים הנכונות, המחוות הקטנות, המגע, ההתנהלות, הכל מושלם, הכל בדיוק כמו שחלמתי, בדיוק כמו שזכרתי. וכל הזמן הזה מתנגן לי בראש השיר "תן לי קצת ממך.." כדי שאוכל להשאיר איתי אחרי שתלך.

איך זה שנפגשנו? למה דווקא עכשיו? מה זה אומר? עלי, על החיים שלי, על ההחלטות הקשות שאני אמורה לקבל? שומדבר לא קורה במקרה, אז למה זה באמת קרה עכשיו, רגע לפני השנה החדשה? רגע לפני שצריכה לקבל החלטה. נותנת לתחושות לחלחל, זה נראה לי כמו חלום, אני לא מאמינה שהוא היה פה לפני רגע. אולי חלמתי..

כי משהו ממני נעלם איתך

אז תן לי קצת ממך

תן לי קצת ממך..

"... הייתי רוצה לפגוש אותך איזה יום. הייתי רוצה לשבת איתך על החול מול המים הגדולים. הייתי רוצה שתספרי על כל המאהבים שהיו לך. היפים, האמיצים, המצחיקים, העייפים, הנשואים, הגבוהים, האכזריים, העצובים ובעיקר, על המרתקים שבהם. הייתי רוצה שתספרי לי על המשפחה שלך, אחים, הורים והאהבות שלהם... ועל המשפחה שאת רוצה או לא רוצה להקים.

ועל העבודה שלך, יש חבר'ה טובים? יש נחשים ועקרבים? יש מועמדים לקשר...? ומי היה איתך בסיני? ואולי גם בכנרת? ואולי אתמול בלילה?..."

אני אוהבת שסקרנים לגביי. מאוד אוהבת.

שבת שלום

הכל בסדר איתו. הוא התנצל וביקש סליחה. סלחתי. היתה שיחה מוזרה, אמר שעוד יומיים הוא יחזור לעצמו ואליי, אני לא בטוחה שאני באמת רוצה שזה יקרה, שהוא יחזור אליי. בימי הציפייה עברתי עם עצמי תהליך של התפרדות, ואני מרגישה שזה באמת הדבר הנכון לעשות בקשר שלנו. ומצד שני הפיתוי, הו הפיתוי להרגיש שוב את התחושות המדהימות.

טוב, עכשיו אני מבולבלת אבל הרבה יותר רגועה. נראה מה יוליד היום הבא.

היי זו אני, מלכת ההעלמויות, ברגע אחד שנמאס לי אני פשוט מעלימה את עצמי. ככה בלי שום בעיה, בלי להתאמץ אפילו, העיקר לא להתמודד, כי בשביל מה להתמודד אם אפשר לברוח? גם ביחסים בינאישיים, גם בעבודה, גם בכל תקשורת שלי עם אנשים. ברגע שנמאס לי אני מתקדמת הלאה, בלי לטרוח ליידע את הצד השני.

בתקופה האחרונה אני מתמודדת. הפסקתי לברוח. גדלתי, התפתחתי והיום אני מבינה שבריחה זו לא התשובה, אף פעם לא יוצאים משם לגמרי עד שלא סוגרים באמת, רק אז אפשר להתקדם נקיים בלי שום שקים על הגב. השיעור הראשון והגדול ביותר היה כשנפרדתי ממנו ונשארתי לגור איתו באותו חדר, הנסיבות אילצו אותי להתמודד ולא לברוח. היה קשה, היה ארוך, היה מתיש ומתסכל אבל יצאתי משם מחוזקת יותר. הצלחתי להתמודד עם הקשה ביותר, עכשיו הכל נראה קטן.

בימים האחרונים אני מבינה שהקשר הזה כנראה נגמר, ולא בגלל שהוא טרח להגיד או שדיברנו על זה, אלא בגלל שהוא נעלם... יכול להיות שקרה לו משהו נורא, ויכול להיות שזה השיעור שלי, להרגיש ולראות איך זה מרגיש בצד השני, בכל הפעמים שאני נעלמתי. זה מחרפן! בעיקר בגלל שהיה קשר טוב, חיבור כזה שלא קורה כל יום וזה פשוט לא נתפס לי בהגיון שהוא החליט להעלם בלי שום סימן מקדים, בלי שצפיתי את זה בכלל, בלי שנדבר על זה, בלי שנסגור את זה יפה. איך זה יכול להיות? מקוה שלא קרה לו משהו.

אז האם גם אני הייתי כזאת? נותנת הרגשה שהכל בסדר ואז נעלמת? לא זוכרת, אבל מרגישה בימים האחרונים לא רגועה. מרגישה בהמתנה. ממתינה למייל שלו, ממתינה לשיחת טלפון ממנו, ממתינה לאות, סימן שיגיד משהו, לא משנה מה, משהו. שיבוא להגיד שלום, שנסגור את זה, שאוכל להתקדם בלב שקט.

קצת מתחרפנת. אתמול בלילה התעוררתי 3-4 פעמים, רק מתחושה של ציפיה שתכף אקבל ממנו מייל. הוא תמיד כותב לי בשעות הקטנות של הלילה, בבוקר כשהתעוררתי מוקדם, ניגשתי ישר לבדוק אם ממתין לי מייל ממנו. אני לא רגועה, קשה לחיות במצב המתנה. זה מחרפן! במהלך היום כל הזמן בודקת את המייל, אולי הוא יעז. גם הטלפון לא מגיע.

כבר לא אכפת לי שמשהו ממש טוב יגמר, זה לא מה שמטריד אותי, אני יודעת שזה כנראה הדבר הכי נכון לעשות כרגע, אבל ראבק, שלום. תגיד שלום, זה הכל. בבקשה, רק כדי שאוכל להרגע. לדעת שהכל בסדר. להמשיך הלאה. שאוכל לשחרר ולדעת שזהו זה. נגמר. אוף.