הבוקר השמש חייכה אליי, לא האמנתי שזה קורה. שמש! פתחתי את הווילון וכל המרחב הירוק נפרס לפני נוצץ ושמח. יצאתי למרפסת וישבתי שם, חייכתי, שאפתי את האויר הכי מדהים שהכנסתי לתוכי אי פעם, אויר הרים צלול ופתאום קלטתי - אני נמצאת על הרי ההימלאיה - פאקינג הימלאיה! מי היה מאמין?

התקלחתי, התארגנתי ויצאתי ואז נזכרתי בטיפ החשוב של יעקב "תמיד תקחי איתך מטריה, המונסון אוהב להפתיע, אל תצאי אף פעם בלי מטריה!", חזרתי לקחת את המטריה השווה שלי, ועליתי לנטע לברר מתי מתקיימת היום קבלת שבת, אחר כך ירדתי לעיר, נכנסתי לאינטרנט, יצאתי משם אחרי שעתיים (!) וזה בסדר, הזכרתי לעצמי שאני בחופש ואני עושה מה שבא לי, אז מה אם אני על הרי ההימלאיה ומבזבזת שעתיים מהיום להיות ברשת? לא אכפת לי.

משם הלכתי להרשם לקורס צורפות. תמיד רציתי לדעת איך עושים תכשיטים ונדמה לי שזה זמן מתאים לעשות את זה. 1500 רופי, ארבעה מפגשים, כל מפגש שלוש שעות ו.. התכשיטים נשארים אצלי. בטוחה שיהיה מדהים. אני מתרגשת.

משם נסעתי למקלאוד לפגוש את יעקב, קבענו לצאת לטייל אבל הוא לא היה בחנות. נכנסתי למסעדה טיבטית קטנה ליד, הזמנתי לאכול וחיכיתי שיחזור, ואז התחיל לרדת גשם. בכמויות, בלי הפסקה. מה שכייף בגשם פה הוא שלא קר, גם לא חם מדי, נעים ואפשר ללכת עם סנדלים פתוחים וחולצות קצרות ואני אומרת, אם כבר חורף אז שיהיה חם.

כבר שעה שהגשם נופל מהשמים בכמויות שאי אפשר לתאר, שוטף את הרי ההימלאיה ומאיים להשאר פה עוד הרבה זמן. מזל שלקחתי מטריה.

התעוררתי הבוקר עם תחושה טובה יותר, רגועה יותר ועם התרגשות לקראת יום חדש. בשניה הראשונה רציתי לצאת מהמיטה ולמהר ליום החדש, כדי שאוכל להספיק דברים, אבל אז פתאום קלטתי שאני בחופש! הגיע הזמן לשנות את המוד. לא, אני לא צריכה להספיק הרבה דברים, אני לא צריכה למהר, לא לקום מוקדם, לא לרדוף אחרי הזנב של עצמי. אני צריכה לקחת את הזמן, בדיוק כמו שעושים בחופש. לנוח, להרגע ולהבין שמה שאני אראה ומה שאני אעשה זה מספיק, זה בסדר. לא פחות מדי ולא יותר מדי, בדיוק מה שאני צריכה.

ליהנות מהרגע, ליהנות מהרוגע, זה בסדר גם לא לעשות כלום ופשוט להיות. הכל בסדר, הכל מתאים, הכל נכון בשבילי. אני בחופש! עם המחשבה הזו חזרתי לישון. התעוררתי מאוחר, לקחתי את הזמן, התקלחתי באיזי, התארגנתי, נשמתי והזכרתי לעצמי שוב - אני בחופש!

לקחתי את המטריה הצבעונית שלי ויצאתי ליום החדש. עליתי על ריקשה למקלאוד (העיר שבה הכל קורה), זכרתי שענת סיפרה ששם נמצא המנזר של הדלאי לאמה, אז הלכתי לראות את המנזר ולברר אם הדלאי נמצא באיזור היום. בדרך לשם פגשתי נזירים טיבטיים חייכנים, תיירים הודים, והרבה חנויות עמוסות בדברים טובים. קריסטלים, בדים צבעוניים, בגדים, ספרים, מזכרות - הכל! ליד אחת החנויות פגשתי את יעקב (Yaqub), הודי מקומי בעל חנות קריסטלים, שהתחיל לדבר איתי והזמין אותי פנימה לחנות. בשניה הראשונה כמובן שסירבתי ואז נזכרתי שאני בחופש ואני לא באמת ממהרת לשום מקום, ושבכל פעם שמזדמנת לי עצמי באמצע הדרך, כדאי שאנצל אותה. 

מסתבר שהעצירה הזו היתה תחנה חשובה בהמשך הדרך שלי. יעקב התגלה כבחור נחמד מאוד, אינטלגנט, בעל ידע רב על האיזור וכל מה שקשור לסביבה המקומית ולהודו בכלל. הוא סיפר לי על הדאלי לאמה (מסתבר שפיספסתי אותו ביום! ואף אחד לא יודע מתי הוא יחזור שוב. כנראה שאצטרך לחזור לפה שוב כדי לפגוש אותו...), על המנזר שלו, על האטרקציות, על התרבות, האנשים, על הודו בכלל. היה מרתק! יצאתי ממנו לכיוון המנזר וקבענו להפגש שוב בערב.

בדרך למנזר נתקלתי בתופעה מוזרה, בתקופה הזו מגיעים לכאן הרבה תיירים הודו, מאיזור אחר ופרמיטיבי, באים לחופשה של שלושה ימים. בעיקר צעירים בנים. קבוצות של נערים הודיים שביקשו להצטלם איתי. יעקב הסביר לי שהם מגיעים מאיזור ששם אין תיירים וזו הפעם הראשונה שהם נתקלים במישהי כמוני מקרוב (בהירה מהם ועם שיער מתולתל!). כל אחד מהם רצה תמונה איתי בנפרד (חס וחלילה לא כולם ביחד). זה הצחיק אותי. הרגשתי כמו סלבריטית, עשרות  תמונות וכל פעם עם מישהו אחד וכולם מתרגשים מעצם המעמד. מצחיק. בטח התמונות שלי יתפרסמו בכל האיזור שם. מפורסמת :-)

במנזר מצאתי לעצמי משפחה הודית חמודה, טיילנו שם ביחד, שישה ילדים וארבעה מבוגרים. התאהבתי בהם. הצטלמנו מלא, צחקנו, טיילנו, דיברנו ובסוף הבטחנו להיות בקשר עם אהבה גדולה. היה מרענן.

בערב נפגשתי עם יעקב לארוחת ערב (סופסוף טעמתי אוכל חדש, קיבלתי הסבר מפורט על כל התפריט). ישבנו שעות במרפסת גבוהה באחת המסעדות היחידות שפתוחות עד מאוחר (רובם כאן סוגרים בתשע-עשר) ישבנו שם שעות, דיברנו מלא, צחקנו, שתינו בירה, אכלנו כמובן ובסוף הוא ליווה אותי למלון שלי, מרחק של חצי שעה הליכה ברגל, בלילה, הכל שקט, כל כך שונה מהיום. אפשר לשמוע את רחש הנהר, כל כך רגוע וקסום. היה נעים. וככה הסתיים לו יום נוסף, עמוס בסברים טובים וחדשים והרפתקה מרגשת. מחר יום חדש. יום של חופש.

אחרי שהתמקמתי, התקלחתי ונחתי קצת. יצאתי החוצה. רעננה יותר, קלה יותר, ורגועה טיפה יותר ואז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפטף ואחר כך הכה בכח בלי רחמים. רצתי מהר לאינטרנט הראון שנתקלתי בו ונכנסתי פנימה, רטובה לחלוטין ושוב עם התחושה הזו של "אבודה". התיישבתי מול המסך ושמחתי על ההזדמנות להתחבר לעולם המוכר שלי, לאנשים שאני מכירה ואוהבת, למקום שמרגיש כמו בית.

התחלתי לשלוח מיילים כאילו אין מחר, שפכתי הכל לכולם. סיפרתי על ה"לבד" על חוסר האונים, על התסכול, על הקושי, על הרצון לחזור הביתה ומהר שחררתי הכל, כל מה שהעיק עלי לכל החברים, חוץ מ... אמא. לאמא שלחתי מייל אופטימי ומחייך, היא גם ככה דואגת בטירוף, אז לא רציתי להדאיג אותה יותר. אני מכירה את אמא שלי, היא פשוט לא היתה ישנה לילות בגלל זה, חבל.

אחרי שהתבכיינתי לכולם וקיבלתי עיצות, וחיזוקים, ומילים חמות וקריאות עידוד ואהבה גדולה מכולם (אני אוהבת אתכם!), ואחרי שהבנתי שאני מאוד קשה עם עצמי ושאולי כדאי לי לתת לעצמי קצת זמן לעכל. ניגבתי את הדעמות ויצאתי למצוא לי מקום לאכול בו (לא לפני שעצרתי לקנות לי מטריה צבעונית ושמחה, שתגן עלי מהגשם וגם תעשה לי מצב רוח טוב).

"חיפה קפה" זו מסעדה ששורצים בה בעיקר ישראלים, חשבתי שזה יהיה מקום טוב להתחיל איתו. התיישבתי לי ליד שולחן ריק, הזמנתי לאכול, הוצאתי את המחברת שלי והתחלתי לכתוב. מסביב התאגדו קבוצות של ישראלים, כולם צעירים מאוד ומעשנים בלי הפסקה, לא בדיוק סוג האנשים שרציתי לשהות בחברתם.

אחרי שני ביסים מהסנדוויץ אומלט שלי, ניגש אליי לשולחן גבר גבוה ומרשים. "אפשר לשבת לידך חמש דקות?" הוא שאל בנימוס, כמובן שהאינסטינקט הראשוני שלי אמר "לא תודה" אבל הוא התעקש ואני נעניתי והזמנתי אותו לשבת. חשבתי איזו דפוקה אני, כבר שעות מתבכיינת על זה שאני לבד והנה בא מישהו שרוצה להיות בחברתי ואני ישר אומרת "לא". 

רהול, הודי שהגיע לנופש, טיול קצר בדרמסלה (שלשה ימים), התאהב בי ממבט ראשון. "אני כבר רבע שעה יושב בצד ולא מצליח להוריד ממך את העיניים. את מדהימה!". חייכתי וחשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, מישהו שיעלה לי בחזרה את הבטחון העצמי. את שאר היום בילינו רהול ואני ביחד, טיילנו, צחקנו, הצטלמנו, הוא היה ג'נטלמן ונעים, לקח אותי  למקומות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לבד, הראה לי קצת את האיזור, הסביר לי ובעיקר התאהב בי יותר ויותר.

בערב כשישבנו יחד עם חברים שלו ושיחקנו שש-בש (כמובן שניצחתי! היה כייף), הוא אמר לי באוזן שהוא רוצה לבלות איתי את כל החיים (!) חייכתי. הרי ברור שהוא מגזים ולא מציאותי ועם זאת, זה עשה לי נעים. אחרי שהחברים שלו הלכו והשאירו אותנו לבד, הוא סיפר שוב שאני מדהימה אותו ולא אכפת לו לעבור לגור בישראל רק כדי להיות איתי. הוא הציע לי להתחתן איתו. איזה כייף לקבל הצעת נישואין בדרמסלה, קצה העולם, למרות שזו בעצם אשליה, זה נתן לי להרגיש מאוד טוב עם עצמי, הרגשתי יפה. לא הרגשתי אליו שום תחושות מיוחדות, והוא אמר ששברתי לו את הלב. שיתמודד.

נפרדנו עם הבטחה לשמור על קשר, אמר שלא ישכח אותי לעולם ואני חשבתי שזה נעים לדעת שיש מישהו איפשהו בקצה העולם שיזכור אותי תמיד עם חיוך רחב והרבה אהבה. בבוקר הוא נסע.

איך זה שמהמקום הכי לא צפוי הגיע לו רהול והרים אותי מהשפל למקום מאוד גבוה, הצליח לחזק לי את הבטחון העצמי ולעזור לי לחזור לעצמי. תוך כמה שעות הייתי בן אדם חדש. כל כך הרבה דברים קורים פה כל הזמן, אני חייבת לזכור לשמור על ראש פתוח, לב פתוח ולהיות פתוחה לקבל את כל מה שהיקום מזמן לי (גם אם זה הודי שרוצה להתחתן איתי).

הלכתי לישון עם חיוך ועם ידיעה שמחר הוא יום חדש ומי יודע מה היום הזה יזמן לי?

אחרי ארוחת הבוקר נטע החליטה ללכת לשיעור יוגה ביחד עם לאה (בחורה שגרה איתם), שמחתי על ההזדמנות לרדת איתן למטה ולא לעשות את זה לבד. לאה עזרה לי עם התיקים ובכל זאת הצלחתי להחליק וליפול על סירפד שעקץ אותי באכזריות ביד, כאילו אמר לי "תתעוררי!".

נפרדתי מנטע ולאה והמשכתי לכיוון הגסטהאוסים, כדי למצוא לי מקום להתמקם. פגשתי בדרך ישראלים וככל שעליתי במעלה ההר התלול, ירדה לי האנרגיה ותחושת תסכול הציפה אותי. הייתי עייפה אחרי לילה של נסיעה באוטובוס, בלי שינה, התיקים היו כבדים מנשוא והעליה תלולה בטירוף! אני לא בכושר, גם בלי התיקים קשה לי בעליות. איזה תסכול! מצאתי ישראלית אחת שאמרה שאני יכולה להשאיר את התיקים בבית חב"ד עד שאמצא מקום, הלכתי בשמחה שהתחלפה מהר מאוד בתסכול, כי לא היה שם אף אחד בשעת בוקר מוקדמת. נשארתי עם התיקים. החיוך נמחק, לא הצלחתי למצוא חדר. עצרתי באמצע הדרך, הורדתי את התיקים והתחלתי לבכות.

הרגשתי אבודה. הישראלים שפגשתי בדרך לא היו נחמדים במיוחד, חסרי סבלנות, התיקים כבדים, העייפות, החולשה, חוסר האונים. הכל ביחד. רציתי לחזור הביתה. עכשיו! חשבתי  לתומי שכשאגיע לדרמסלה (המהוללת) הכל יהיה פתוח, יחייך אליי, דברים יהיו קלים. אבל מסתבר שהתחלות הם תמיד קשות, גם אם זה נראה קל, תמיד יהיו מכשולים שצריך לעבור, הסתגלויות, מקום חדש, הכל חדש. ויתרתי לעצמי מהר, לא היה לי כח. ואז פתאום עברה לידי בחורה ישראלית, שאלתי אותה בייאוש על מקומות לישון, היא סיפרה לי על מקום שקט, טיפה מרוחק, בלי עליה תלולה (שזה כבר שימח אותי), לקחתי את המלצתה בחום, הרמתי את התיקים על הגב הלתחלתי לצעוד, הפעם בכיוון למטה. איזה כייף שלכל עליה יש גם ירידה.

Seven Sea קיבל אותי בברכה, בחור נחמד מאוד וחייכן, שסיפר לי שראה אותי בבוקר ורצה לקרוא לי לבוא אבל.. לא הצליח, והנה אני כאן. הגעתי. אמנם כמה שעות אחרי ובכל זאת. הרגשתי שזה המקום הנכון עבורי. 300 רופי ללילה (שזה בערך 30 ש"ח), חדר גדול, נקי, מקלחת עם מים חמים (בתוך החדר ולא בחוץ!), טלוויזיה עם ערוצים באנגלית, מרפסת שפונה להר ירוק במיוחד, ממנה אני גם רואה את הדגל של "הלב היהודי" משהו שמחבר אותי לנקודת ההתחלה ולבית, נותן לי תחושת בטחון.

זהו, מצאתי את המקום שלי, אני מתמקמת, מתארגנת ומתחילה לנשום שוב. מחדש. והפעם, אויר הרי ההימלאיה.

הנחיתה היתה קצת הלם. כנראה שהציפיות היו מאוד גבוהות, סיפורים מדהימים על מקום קסום, הכו בי בפנים ברגע. לא האמנתי שאני פה, שזה המקום המדהים שכולם מדברים עליו. ברגע הראשון זה נראה כמו דלהי קטנה, עם פחות אנשים, יותר ירוק ועדיין הבוץ נמצא בכל מקום וחבורות של הודים מצתגודדים סביב ריקשות וצועקים לעברנו.

הרמתי את הראש למעלה וקלטתי אי שם באופק בתוך המון ירוק, את דגל ישראל, תלוי גדול וגאה. בשניה הראשונה זה נראה לי קצת מוגזם לשים דגל ישראל כאילו לכבוש את המקום, אבל אחרי שניה ידעתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו ברגע זה. הרי אין כמו לפגוש ישראלים כשאתה במקום זר, בלי מושג ירוק מה לעשות, איפה להיות ומה זה המקום הזה לעזאזל?!

אני מודה, לרוב אני לא בעד התגודדויות של ישראלים בחו"ל, אבל במקומות כאלו, אני מחפשת אותם, לפחות כדי להתחיל להתניע, ומביוחד כשאני פה לבד. טיפסנו בעליות תלולות (מאוד תלולות!), 7 בבוקר, הכל רדום, הנוף לא מוכר, ירוק בכל מקום ובין לבין רואים בתים שנראים ספק בתי מגורים ספק מלונות. בסוף הגענו (בלי אויר). נטע קיבלה אותנו בחיוך והזמינה אותנו פנימה. נכנסנו וגילינו מרחב גדול, מרפסת ענקית וילדים משחקים ומציירים. במבט ראשון זה נראה כמו גן ילדים, אבל לא. אלו הילדים של נטע (ארבעה ועוד אחד בבטן), כל המשפחה ביחד ב"לב היהודי" שזה בית פתוח לישראלים. לא כמו בית חב"ד, זו משפחה יהודית שמתחלפת שם בבית כל כמה חודשים, הם עושים סדנאות, מארחים ישראלים, עושים קבלת שבת ובקיצור מנסים לשמור על היהדות גם במקומות כאלו.

נטע הסבירה לנו על המקום, האנשים, האוירה והסתבר שהם נמצאים שם בסה"כ שבוע (!) ונראה כאילו הם חלק מהנוף. האם גם אני אראה וארגיש ככה עוד שבוע...? האיזור שהיינו בו נקרא בגסו, שהוא שליש ממה שכולם קוראים דרמסלה, יש גם את מקלאוד שזו העיר ומרכז העניינים ואת דרמקוט שזה האיזור השקט והקטן יותר. אייל וליטל, הזוג שהתחברתי אליהם מהטיסה, החליטו להמשיך לדרמקוט. אני החלטתי להשאר. הרגשתי שאני זקוקה לבטחון שהקרינה נטע, להאחז במשהו יציב, לשאוב קצת מהאנרגיות שלה ולהרגע. היא המשיכה לספר לי בשלווה על המקום, על המשפחה, על האנשים. הרגשתי בטוחה.

נטע הזמינה אותי לארוחת בוקר עם הילדים, כל כך שמחתי על ההזדמנות להשאר עוד קצת במקום הבטוח הזה. תוך כדי הארוחה הגיע נתנאל, בעלה. מלא מרץ ואנרגיה, חזר משיעור יוגה, שמח וטוב לב ומבטיח לילדים לקחת אותם לטיול, כי אין גשם היום.

נטע ביפרה שהגשם לא הפסיק לרדת שלושה ימים רצוף, זה היה הבוקר הראשון שהם התעוררו לשמש. "זה לכבודך" אמרה לי בחיוך. גם אני הרגשתי כך, באותו הרגע, נטע היתה השמש שלי.