אחד הסגולים הטובים שהייתי, ולא בגלל הפסטיבל עצמו. הסדנאות היו דיי מעפנות, דוכני האוכל היו מצומצמים והתור אליהם היה בלתי אפשרי, היו מעט אנשים יחסית לסגולים קודמים וחברתי הטובה היתה חסרה ובכל זאת, למרות כל זה ברור שכל אחד יוצא עם החוויה האישית שלו ולי היתה חוויה מדהימה!

שמרתי על פתיחות, קיבלתי, הכרתי ה-מון אנשים, התחברתי עם עשרות מהם, החיוך היה מרוח לי על הפרצוף 100% מהזמן, האווירה היתה משכרת והאנשים יפים. כל כך יפים. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לצאת מהקונכיה שלי ולהפגש עם אנשים חדשים, להתחבר, להיות מרכז העניינים, חזרתי למקום בו לא ביקרתי מזמן, ממש מזמן. אחרי תקופה ארוכה מדי עם עצמי ועם החברים הקרובים והמשפחה, היום אני מרגישה פתוחה לעולם, פתוחה לכולם.

יש לי חברים חדשים, חברים טובים וזה כבר עושה את ההבדל, ולא רק בגלל סגול אלא בגלל התקופה בה אני נמצאת. אולי זה היומולדת המתקרב שגורם לי להתכונן לשנה חדשה ופורחת ואולי זה השחרור והחופש בו אני נמצאת. הכל ביחד מתערבב למשהו טוב טוב.

אני שמחה שנסעתי, אני שמחה שהכרתי, אני שמחה שהייתי. פשוט הייתי. אני ולא אחרת. אם יכולתי הייתי עושה את הכל שוב, בדיוק אותו הדבר. אין כמו התחושה של לאהוב ולהרגיש נאהבת, אם זה ע"י משפחה, חברים, או סתם ע"י גברים שווים

ועכשיו התמונות:

להיות פתוחה, את זוכרת? פתוחה לקבל, פתוחה להכיר, לפגוש ולהתערבב. פתוחה. חזרה ושיננה לעצמה בראש כל הדרך לשם, היא חייבת את זה לעצמה, אחרי שעברה תהליך ארוך של התפתחות ובדרך דילגה מעל מכשולים גבוהים וקשים, רגע אחרי שהשתחררה מכבלים שהקשו עליה להתקדם, עכשיו היא חייבת להיות פתוחה. עם חיוך גדול נכנסה, לקחה נשימה עמוקה, עצמה עיניים ונזכרה שוב שהיא כאן כדי לקבל את מה שהרוח תביא, להשאר עם לב פתוח ולזרום, שלושה ימים של מבחן אמיתי.

היה משהו קל בהתנהלות שלה, ההליכה היתה קלילה, הראש היה נקי ממחשבות, הרוח ליטפה את פניה בזמן שהתהלכה לבדה על החוף, נושמת את הים, מקשיבה לרחש הגלים ומכניסה לתוכה אויר נקי, אויר של חופש. ואז היא פגשה אותו. בשעות הראשונות היא בכלל לא ידעה שזה הוא, היא חייכה, ניהלה איתו שיחה נעימה, התחברה עם החברים שלו, הוא התחבר עם החברים שלה, הכל נראה נעים. היא שמחה על האפשרות להכיר אנשים חדשים, להתחבר עם זרים, להיות חלק מחבורה, להשאר פתוחה ולהיות מי שהיא הכי אוהבת.

'קר לי, אני הולכת להחליף לבגדים יותר חמים'.

'באמת נהיה קר, אני בא איתך'

בדרך הם צחקו, ניהלו שיחה רגועה על דברים שבכלל לא זכרה אחר כך. בשום שלב בדרך לא עלה בדעתה שזה הוא, האיש לו חיכתה, זה אפילו לא עבר לה בראש, המחשבות לא נדדו לכיוון של חיבור אחר, קרוב יותר. היא פשוט היתה שם., אפשרה לעצמה להיות פתוחה לקבל את מה שיש, מה שיבוא, מה שיקיש על דלת ליבה.

כשהגיעו לאוהל הכל קרה כל כך מהר, חיבוק, נשיקה ארוכה, בלי מילים, נגיעות עדינות, ליטופים נעימים. בלי לשים לב עברו השעות. בהן הם התחברו הכי קרוב, ניהלו שיחות נעימות, עמוקות, מלאות. נגעו, נגיעות בגוף, נגיעות בנשמה, נגיעות בלב. הכל התחבר הכי נכון, הכי אמיתי, הכי פתוח. 'נעים מאוד' אמרה והסתכלה לו ישר לתוך העיניים. הוא חייך 'נעים גם לי. מאוד'. ואז הם הבחינו שהבוקר כבר הפציח.

את שאר השעות והימים הם בילו יחד ולחוד, גם כשלא היו פיזית אחד ליד השניה, הרגישו את ההוויה, את החיבור. נתנו מרחב גדול אחד לשניה והתחברו בנקודות שונות בזמן, ברגעים קטנים של מחוות קטנות, וברגעים גדולים של אינטימיות גדולה. היה משהו מאוד קרוב בקשר הזה ביניהם. לצופים מהצד נראה כאילו הם מכירים כבר שנים, היתה תחושה ששום דבר לא יכל לערער את החיבור הזה, הכל היה שם כל כך בטוח, כל כך נינוח, כל כך מקבל, מכיל, מפרגן.

'את יודעת שאת הרבה יותר יפה בלי בגדים? יש לך גוף מדהים, אני מת על הבטן שלך. את כל כך יפה'.

'תודה'

היא ענתה והתכוונה לזה בכל נשמתה, מנסה להזכר מתי בפעם האחרונה גבר אמר לה את הדברים האלו, מתי בפעם האחרונה הרגישה כל כך נחשקת, כל כך סקסית, כל כך יפה.

'רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך ושאת אחלה בן אדם' אמר לה בהזדמנות אחרת, בשלב השני של מדיטצית האום.

'גם אני אוהבת אותך' חייכה וחיבקה אותו חזק דקה ארוכה, שם בין מאות האנשים שנצמדו אליהם, כל אחד עם אהבתו הוא. היה משהו קסום ברגע הזה. אותו קסם לו חיכתה שנים.

גבר אחד, שלושה ימים וכל כך הרבה תחושות, כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה דברים שהוא לימד אותה, בעיקר על עצמה, גם בלי שידע שהוא עושה את זה בכלל. היא למדה שיש גברים שבראש סדר העדיפויות שלהם בחיים יש ילדים ואחר כך זוגיות (וזה כל כך היה חשוב לה לשמוע את זה בתקופה בה היא נמצאת). היא למדה שהיא יודעת להיות בזוגיות, שהיא טובה בלחיות בתוך זוגיות, שהיא יודעת לנהל שיחות טובות גם עם גבר זר שהיא חושקת בו, שאין את המחסום שחשבה שיש לה עם הכרות ראשונה. היא נזכרה כמה היא יפה, כמה היא סקסית, כמה היא אוהבת את עצמה. כל כך הרבה דברים בשלושה ימים.

בסופו של היום השלישי התחילו להגיע מחשבות ככה בלי הזמנה, בגוף פתאום הרגישה תחושה קצת שונה. בסופו של היום השלישי היא הלכה לארוז את עצמה ופתאום הוא בא: 'אשתי פה, באה לקחת אותי, תביאי חיבוק אחרון'. הם התחבקו לשניה ואז הוא רץ חזרה והיא נשארה עם המציאות שהכתה לה בפרצוף. היא ידעה את זה מההתחלה, הוא לא הסתיר ממנה כלום, אבל זה לא שינה את הכאב, לא שינה את המציאות שהכתה בה בבת אחת. 

והיום, בהסתכלות לאחור, היא לא היתה משנה שום דבר. בהתנהלות שלה, בבחירות שלה, במה שהיא היתה ובמה שהיא קיבלה בשלושה ימים של אהבה.לא היתה משנה שום דבר.

ראנדי מסוטאנסקי מספר לחברו שהוא כבר סבב את כל העולם בנסיון למצא את האשה המושלמת.

"מצאת אותה?" שאל חברו 

"כן מצאתי", השיב ראנדי, "אבל זה סיפור עצוב."

"למה?" שאל החבר.

"ובכן" אמר ראנדי "גם היא חיפשה את הגבר המושלם."

(אושו)

וזה המסר שאני מפנימה עמוק ולוקחת איתי לפסטיבל סגול. כן, כן, האירוע הכי שווה הגיע סופסוף. בסופהשבוע הקרוב אפליג במרחבי האושר. חוויות, אהבות, חיבוקים בשלל צבעים ומגוון של אנשים מדהימים. מתרגשת וזוכרת. להפנים.

כי בסגול זה לא משנה מי את, איך קוראים לך, איך את נראית, מה את עושה או מה המוצא שלך, בסגול כולם אוהבים אותך כמו שאת. מסתכלים לך בעיניים, מחבקים אותך מכל הלב ומעניקים לך אהבה ללא תנאים.

עוד סגול אחד מאחורי וממתינה בקוצר רוח לסגול הבא. היה כרגיל מדהים, מחשמל, אוהב, מחבק בעיקר מחבק ואני חושבת שאת החוויה שאני עוברת בסגול בכל פעם מחדש פשוט אי אפשר לצמצם למילים, זה עוצמתי מדי, זה אחד הדברים הקסומים ביותר שאפשר לבקש, להיות, לחוות.

עם אנרגיות צהובות, כתומות, ורודות ובשלל צבעים מחייכים וכוחות מחודשים אני מתחילה את השנה הזו. עם אהבה ענקית שקיבלתי מאנשים-מלאכים-חברים ועם הכח להסתכל קדימה ולהמשיך לצעוד במצעד החיים המרתק, המרגש, המפתיע.

שנה טובה.

והירח היה מלא כל הלילה
וזה משאיר אותי למעלה
תכתוב על ארבע קירות ברגע
ולא די לה

גל של הזיות בטבע
מאבד מציאות לרגע
איך בסוף היא תמיד חוזרת לעצמה
ולא די לה

פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד עולה זיכרון ישן
פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד אור עולה ומראה לאן

סיגפו זה חם וזה פוגע
לא את הכל אתה יודע
זה אותו האור שתמיד ליווה אותך
ולא די לה

היא חזרה משם כדי להשלים לה את המעגל שלה
אל המעיין בא גדי בא גדי קטן
היגיון של אגדה היא מרגישה כמו ילדה קטנה
בשדה גדול של הבנה, טהורה

(אמיר אטיאס)

שבת בצהריים ובשק החוויות מאוכסנות יחדיו תחושות ההתעלות של שבילי המלאכים, פורקן ושחרור ממדיטצית אום מטורפת, קצת קארמות, גילגולי נשמות, נגיעה במורפולוגיה, תחושת היוגה, ריקודים אפריקאיים וסדנת ריקוד בצבעים מהמאושרת והשמחות ביותר. מצטופפים איתי יחד על המחצלת, לארוחת צהרים אחרונה.

ריחות של אוכל, תנועה של אנשים, חיוכים, מוסיקה ואנרגיות חיוביות ואני מרגישה את הג'ולה הזו, קטנטנה עולה לה מאיזור החזה לאט לאט אל הגרון. שותקת. מביטה סביב ומרגישה שמשהו חזק צובט בי מבפנים. מחייכת חיוך עצוב ומנסה להדחיק את התחושה פנימה, מנסה לדמיין שהכל עוד כאן ועכשיו, שהרגע הזה יתארך, שהוא לא קרוב להסתיים.

מסיחה את דעתי מהמחשבה שמתגנבת לראשי וממשיכה. אבל זה גדול ממני, חזק ממני, מסתכלת סביבי ומרגישה שהכל מתרחק ממני, מתחיל אט אט להתפוגג והג'ולה הקטנטנה תופסת נפח גדול יותר במרכז הצ'אקרה החמישית. בגרון. שוב שותקת והמחשבות רצות במהירות שיא. לא רוצה ללכת. רוצה שיתארך הרגע, לעולם.

תחושות שונות, מחשבות מבולבלות, מרגישה לפתע כאילו אני במירוץ, תחושה ענקית של פיספוס, כאילו לא הספקתי, כאילו לא פגשתי את כל האנשים שרציתי לפגוש, לא התרגשתי מכל הדברים שהיו פה, לא טעמתי מכל מה שהציעו לי, לא הצלחתי לתפוס הכל, להתחבר לכולם, להתרגש והנה הכל אוטוטו מסתיים.

הזמן אוזל, השעון ממשיך להסתובב סביב הציר המוכר ולהתקדם, עוד דקה, עוד שעה, עוד רגע. לא מצליחה להרגע, לא יכולה לשבת בחוסר מעש, מרגישה שיש עוד המון לעשות, לפגוש, לראות, להתרגש. ניסים אמון, הרצאה אחרונה על ההבדל בין חופש לחופשה. הולכת לשם, מתיישבת על החול בין המוני אדם ומתבוננת. קולו של ניסים מרגיע ברקע ואני לא מצליחה להתרכז בדברים שהוא אומר, רק מביטה, סופגת, את האוירה, האנרגיה, החול, הים, השמש, העולם. נפרדת.

והג'ולה, היא ממשיכה לגדול ואני בולעת את הרוק יותר חזק, מנסה להכניס אותה פנימה, לא נותנת לה להתפרץ, מנסה לתת להגיון להשתלט קצת על הרגש אך ללא הצלחה, נדמה שההגיון נמצא רחוק מאוד, הוא כל כך קטן עכשיו, הרגש השתלט, מציף, לוקחת נשימות עמוקות והג'ולה עולה ויורדת וגודלת וגודלת.

ארזנו את התיקים, קיפלנו אוהלים, גילגלנו את שקי השינה, הכל מוכן, הכל נגמר, חוזרים הביתה. לוקחת נשימה ארוכה, מנסה לסדר את המחשבה, מנסה להרגע. חיבוק אחד מחברה טובה שכנראה זיהתה את המצוקה, פתח את הסכר. הג'ולה, הסתבר, הפכה לנהר סוער, הכל יצא החוצה, בקול שבר גדול. שעה ארוכה של דמעות ללא הפסקה.

באוטו, בדרך חזרה, הדמעות המשיכו לזלוג מעצמן, בשקט בשקט, הראש לא רגוע, המחשבות מתרוצצות, לא ברורות, לא ממוקדות, כמו סרט שמריצים אותו קדימה ואחורה בהילוך מהיר. תמונות, מקומות, תחושות הכל יחד באנדרלמוסיה מטורפת והדמעות ממשיכות להרטיב את הלחיים.

"אני זוכרת את המשפט שאמרת" אמרה לי חברתי הטובה "אמרת: 'הייתי יכולה לגור פה'. אבל את צריכה תמיד לזכור שכאן זו אשליה, זו בועה, אלו לא החיים האמיתיים. אחרי שיוצאים מהבועה הזו חוזרים למציאות עם כל מה שמשתמע מכך". ואני עוד זוכרת את המשפט הזה שהיא אמרה לי, יודעת שהיא צודקת אבל לא מרגישה כך. ברור לי שזה נכון אבל בתחושות שלי מדחיקה את ההגיון.

"אז ספרי מה קרה שם באמת? מה גרם לפרץ הדמעות?" ואני לא ידעתי מה לומר, לא יכולתי לשים את האצבע על שום דבר ספציפי "זה היה הכל ביחד" עניתי ומאז אני מנסה להבין ולחשוב מה נמצא תחת הכותרת "הכל ביחד"?

* כי זה אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בתקופה האחרונה.

* כי זה המקום היחידי בו אני חשה שאני חיה באמת. נושמת. שייכת. מחוברת.

* כי הכמויות העצומות של האהבה שקיבלתי, המגע, גרמו לי להרגיש כמה שזה חסר לי, כמה אני מתגעגעת ועד כמה זה כואב פיזית בגוף, החוסר הזה.

* כי האופן בו הצלחתי להפתח לכולם, לגעת, לרגש, להתרגש, זה משהו שמזמן לא נתתי לעצמי להרגיש. אני אוהבת את עצמי ככה ומזה תקופה ארוכה שבחרתי לא לעשות את זה ביומיום, בחירה מתוך קושי לא ברור, לחיות רחוק מאנשים, מחברים, מהחיים.

* כי נדמה שלא הספקתי לפגוש, להכיר, לדעת ולהרגיש מספיק אנשים.

* כי ביום האחרון לא הצלחתי להפרד מהאנשים שהתחברתי אליהם, לא ראיתי אותם, לא הספקתי לחבק אותם, להודות להם, לנסות לשמור איתם על קשר.

* כי חשבתי שאמצא אותו שם, מתוך תחושה חזקה בבטן, מתוך מחשבה או אולי תקוה.

* כי חזרתי בלעדיו.

* כי נדמה היה שלא העזתי מספיק וזה הכעיס והעציב אותי.

* כי זה המקום הכי מדהים בעולם ואם זו לא היתה פנטזיה, הייתי באמת גרה שם ומכירה את כולם, אחד אחד. ילד, תינוק, מבוגר, צעיר, נער, הייתי מדברת עם כולם, מכירה אותם לעומק, מתרגשת, מקשיבה, נותנת, מקבלת, אוהבת.

* כי בשביל המלאכים השני, הרגשתי שלא אהבו אותי מספיק וזה עשה לי קצת עצוב.

* כי הצלחתי שלושה ימים שלמים לא לחשוב אפילו לרגע קט, על הדברים שמטרידים אותי ביומיום, על הכאב, התסכול, הצעדים, ההתמודדות, הצלחתי להיות אני, נקיה, שלמה.

* כי לא אוכל ללכת ברחוב לחבק אנשים שאני לא מכירה ולקבל מהם בחזרה.

* כי פתאום התחיל לחלחל הכאב הצורב הזה, המשתק, המכווץ את כל האיברים שלי בפנים, בתוככי תוכי. הכאב שמזכיר לי ומשאיר אותי עם חתיכה חסרה.

* כי כל כך הרבה אנשים שונים הזכירו לי שוב ושוב כמה שאני מדהימה במילים שונות, בתחושות שונות, בהבדלים דקים. נזכרתי.

* כי כשנמצאים כל כך גבוה, לפעמים האנרגיה משתחררת ונופלת בבת אחת מטה.

* כי בסגול זה לא משנה מי את, איך קוראים לך, מה את עושה או מה המוצא שלך, בסגול כולם אוהבים אותך כמו שאת. מסתכלים לך בעיניים ומחבקים אותך מכל הלב. בסגול אני אוהבת כולם ואני משתדלת (ורוב הזמן גם מצליחה) לקחת את זה למציאות שלי והלוואי וכולנו היינו מצליחים לעשות את זה בכל יום, כל הזמן. או לפחות משתדלים (ואז אולי הפנטזיה שלי היתה הופכת את סגול למציאות).

* כי ... הייתי רוצה שיתארך הרגע. לעולם.

אומרים היא חיה בשמים

או בים,

לא כמו כולם,

צוללת ועולה

לשם

מתהלכת לה ביניהם, מתרגשת, אוהבת, מחלקת אהבה לכולם, לעולם ומקבלת חזרה. מחבקת, מתקרבת, נותנת, מקבלת. מרגישה זוהרת יותר, סוג של טוהר שבא מבפנים. מרגישה בבית, בסביבה הכי טבעית. תחושה שכאילו כל הימים שעוברים, כל השגרה, כל הצרות, הבעיות, האירועים, הכל מתגמד, מתפוגג, כמעט ונעלם. הכל מוביל למקום האמיתי. לשם.

רוצה ידיים ארוכות

לחבק,

מבלי שתצטרך לראות

מכילה את כולם וכולם אוהבים אותה חזרה, מעבירה את החום, התחושות, מרחפת, מתחברת, אוהבת, נאהבת. ריחות, מגע והתרגשות. חיוך של קסם מציף את הבפנים, מציף את הפנים. אנשים אנשים, אנשים יפים, חיוכים קסומים. מתחברים למקום אחד מיוחד, משאירים את היומיום בחוץ ונכנסים למעגל הקסמים. חווים, מתחברים, אוהבים. כולם קורנים, פנים יפות, לב רחב פתוח לרווחה, כזה שמאפשר לכולם להכנס, נותן לכל לאהוב ללא תנאים, להיות נאהבים, להתחבר. לשם.

אומרים היא מסתירה כנפיים,

במעיל הגדול,

הכחול

היא עפה

לשם

עפה, מתרחקת, ממשיכה לפזר אהבה, עד לפעם הבאה בה תחזור שוב הביתה, למקום בו נולדה, למקום בו נשמה לראשונה, למקום אליו היא מתחברת בצורה הכי מושלמת. לשם.

(תודה לסגול המדהים מדהים הזה, לחברים המופלאים שלי, לכל מי שאהב אותי ללא גבולות ותנאים ותודה מיוחדת למירי מסיקה המאממת)

לילה ראשון של חיבוקים, חמש שעות להתחבק עם עשרות אנשים, עמידה על הרגליים, על חול ים ולהתחבק, לחבק, להרגיש. חמש שעות שחולפות בלי להרגיש. כנרקומנית של חיבוקים התחברתי הכי קרוב ונתתי משמעות ברורה וחדשה (גם לעצמי) להגדרה שאני מסתובבת איתה כבר שנים. כן, אני נרקומנית של חיבוקים. (והיתה מי שראתה הוכחה חיה ויכולה לאשר את המחלה הזו שלי  תודה יקירתי, על הכל !).

פסטיבל סגול, עשרות סדנאות, מאות אנשים ואני.... אני מחבקת. זו החוויה הכי חזקה שלי מהפסטיבל הזה, חוויה שאקח איתי עוד המון זמן. מתהלכת ברחוב ובא לי לחבק אנשים סתם כך, כמו שעשיתי בפסטיבל, ריחפתי לי כל היום וחיבקתי אנשים טובים באמצע הדרך. בלי שום מטרה, בלי שום בקשה לקבל משהו אחר, פיזרתי אהבה בלי תנאים והתחושה מדהימה, החיוך עדיין מרוח, הגוף דואב אך מזכיר עם כל תנועה את התחושה שבאמת אין מספיק מילים לתאר אותה ואת התחושות והחיוכים הענקיים של האנשים שקיבלו את החיבוקים ונתנו.

חיבוק גדול לכולם והמלצה חמה להתהלך בשביל המלאכים.

(בעודי כותבת את זה, אני חושבת שאולי אארגן שביל כזה, אנונימי, לא חייבים להזדהות, רק להיות - מה אתם אומרים ? תבואו ??).

הערה:

לצערי המחשב שלי חולה מאוד ועוד יותר מצער אותי שהאיש שעוזר לי בקטע הזה (ובעוד מליון קטעים אחרים) גם הוא עושה סימנים כאלו... שולחת מכאן החלמה מהירה מהירה וחיבוק אוהב.

ומתנצלת מראש אם יקח לי זמן להשיב על התגובות שלכם ועל שעדייןלא הגבתי על התגובות בפוסט הקודם. אני כאן בעבודה גונבת זמן אויר כדי לסיים לכתוב את הפוסט הזה, להוציא החוצה את מה שיושב לי בבטן. הנה הצלחתי. חכו רגע, אני חוזרת..

שלושה ימים של חיבור לאהבה, הפלגה אל עצמנו בסדנאות שונות, התנסות בטיפולים ומדיטציות ייחודיות והתחברות לעוד אנשים ומלאכים מקסימים הצועדים אתנו בדרך האהבה - נשימה של העולם אל קרבנו, הפתחות לידע חדש ושמחה מלב אל לב.

פסטיבל של משפחה אחת גדולה. ישבנו, צוות של אנשים, ודברנו על המשמעות העמוקה של סגול עבורנו. רצינו לשתף אתכם בחלום שהוביל אותנו, והתגשם למציאות מלאה באהבה וכוונה, רצון ויכולת, ליצור עולם טוב יותר שבו אנשים מודעם וקשובים לעצמם ולסובבים אותם, לגופם ולסביבתם, אנשים שאינם מפחדים להעז.

סגול כמשפחה מלווה ותומכת, בדרך למימוש עצמי מתוך שמחה, על מנת שכל אחד יפגוש, מחוזק, את המעגלים הסובבים אותו ויביא את כל היופי הזה אל העולם. מדי יום אנו מגלים מחדש דרכים נוספות לחוות ולהיות ושאפשר להביא אותן לחיי היומיום. סגול פותח בפני אנשים כה רבים את האפשרות לקבל כלים להתמודדות עם מצבי החיים המשתנים, דרך התבוננות, הקשבה וחיבור,ללא פחד. לקבל אחד את השני עם השוני שבו ועם הגוונים של הסגול שבכל אחד ואחת מאתנו.

אלו היו דברי הפתיחה של האנשים שהקימו את סגול. ואני לא יכולה לתאר אחרת את החויה הזו. כל מילה נכונה, כל אות התממשה, כל מה שנאמר פשוט קרה. היה מדהים.

פוסט סגול, עם תמונות היישר מהחויה הקסומה של סופשבוע מופלא ומיוחד, מוגש באהבה.

(טאי צ'י על החוף 8:00)

סגול הוא צבע קסום, כזה שמחבר. הוא הצבע ששייך לעין השלישית ומסמל בעיקר רוחניות. שבתי לכאן אחרי סופשבוע של רוחניות בכמויות שלא יאמנו - היה קסום !

מגוון רחב מאוד של אנשים יפים, פשוט יפים, מרוכזים כולם במתחם ענקי על חוף אכזיב, תינוקות, ילדים, צעירים, מבוגרים, בני עשרה, בני עשרים, שלושים, ארבעים חמישים ויותר, מכל שכבות האוכלוסיה, בכל הצבעים ולכולם דבר אחד משותף - רוחניות. כאלו שכבר שם, כאלו שבדרך לשם, כאלו שבאו להתנסות, לטעום, להבין, להתחבר, לחוות את הקסם הזה.

אוירה מופלאה של אור ואהבה, רוגע ושלווה אינסופית, התחברות, שלמות, חיוכים, חיבוקים (המון חיבוקים), אנרגיות, ריגושים ומגוון של חוויות אישיות, קולקטיביות, מרגשות, אמיתיות וכל מה שנדרש היה פשוט להיות שם ולנשום. לנשום את האויר, האוירה, הריחות, האנשים. לחוות את החיבור, החיבוקים, האוכל, השלוה, הסדנאות.

כמות בלתי נתפשת של סדנאות מכל הסוגים, הרצאות, מודעות, אמנות, ריקודים, מוסיקה, דינמיקה שאי אפשר להסביר, חוף ים, מרחבי ישיבה ורוגע ו... אנשים, המון אנשים.

פעם ראשונה שלי בפסטיבל, קמפינג אחרי שנים ששכחתי כבר מה זה, חברים טובים וקרובים, ים כחול, שמים מלטפים, שקיעות מדהימות ולמרות שיש לי את כל זה בבית - שם זה היה אחר. הים היה אחר, השמים אחרים, אפילו השקיעות היו אחרות.

המון אנשים אבל לא צפוף, לא חונק, לבבות פתוחים, חיוכים רחבים, שלוה בעיניים של כולם, אור. האנרגיות שם היו באויר, נספגות אל תוך העור, הלב, הנשמה. מופלא וכל כך ממלא.

עוברת מסדנא לסדנא, נחה ונרגעת בין לבין, סופגת את האוירה, את האויר, את הריחות, עוצרת לרגע, מתבוננת, מחייכת, מבלי להרגיש חולפות השעות, הימים, הרגעים הקטנים, החיוכים הגדולים.

שלמה. מרגישה שעשיתי עוד צעד בחיבור לעצמי, לחברים שלי, לאנשים היפים האלו, לרוחניות. מרגישה שייכת, מחוברת היום קצת יותר גבוה, מחוייכת, רגועה, מלאה באנרגיות חיוביות וקסומות, מפיצה אור לכל עבר. שלמה.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל בפסטיבל הבא אני מתייצבת - עם חיוך גדול ואנרגיות צהובות וזורחות.

ובנתיים, הולכת לנוח ו... להתארגן לקראת השבוע הרגוע שעוד מחכה לי, אי-שם בחולות סיני החמימים והמלטפים. שבוע טוב !