בכל פעם שאנחנו מברכים מישהו, לשנה החדשה, ליומולדת או סתם לאירוע מסוים, אנחנו בעצם מברכים אותו במה שאנחנו מאחלים לעצמנו, במה שהיינו רוצים שיברכו אותנו.

כמו בכל שנה אני משתדלת לברך את האנשים היקרים לי באופן אישי (מאוד לא אוהבת את תופעת הברכות ברשימות תפוצה), ושמתי לב שבכל שנה יש ברכה אחת, משאלה אחת, שזהה לכל מי שאני מברכת אותו. משהו אחד בתוך הברכה השלמה שלרוב הוא מה שאני מכוונת ומאחלת לעצמי השנה.

השנה זה היה "דברים טובים", את כולם ברכתי שתהיה להם שנה של דברים טובים כי זה מה שהתחשק לי, שתהיה לי שנה מלאה בדברים טובים ובכל פעם שברכתי מישהו עלה בי חיוך רחב, כי מה יכול להיות יותר טוב מדברים טובים? במיוחד כשזה בא עם אהבה ועוד כמה איחולים שהתאימו לכל אחד ואחת מיקיריי.

אז אני לא בן אדם של סיכומים כך שאין סיכוי שאני אסכם את השנה המדהימה שהיתה לי, וגם למדתי (השנה יותר מתמיד) שלא משנה כמה נתכנן תיכנונים, מסתבר שלחיים יש תכניות אחרות בשבילנו. אז אני גם לא מתכננת דברים לשנה החדשה, רק מבטיחה להשאר פתוחה כדי לקבל באהבה את התכניות שיש לחיים עבורי השנה, ויודעת שהן תהיינה מלאות בדברים טובים! אז ככה אני מתחילה את השנה החדשה הפרטית שלי. עם חיוך רחב.

ומתוך ערימת הברכות המקסימות שקיבלתי השנה מאנשים יקרים מאוד, רוצה לחרוט על היסטוריית הבלוג הפרטי שלי שלוש ברכות שריגשו אותי במיוחד:

שתהיה לך שנה נפלאה

ושתמשיכי לגרום להרבה אנשים לחייך

ושככה העולם יחייך אלייך כפליים

נשיקות

אוהדי

שנת שלום והגשמת חלום,

ומתק שפתיים וצחוק וחיוך.

מי ייתן שאהבות חדשות יתרגשו עלייך לטובה!

שלך בחום

יוני

שנה טובה נשמה מדהימה.

אני אוהב אותך

אייל

מתחילה את השנה הזו עם חיוך רחב, ולוקחת איתי לתוך השנה החדשה את כל הברכות שקיבלתי מאנשים יקרים, יחד עם הברכות שאיחלתי לעצמי, ולצידן מצרפת גם את המשפט הזה ומבטיחה לעצמי להזכר בו ברגעים שיהיה קצת קשה:

"כמעט אף פעם איננו תופסים שאנו יכולים לחתוך ולסלק מתוך חיינו כל דבר שנרצה, בכל זמן, כהרף עין".

שתהיה שנה מלאה באהבה ודברים טובים. שנה טובה!

שמחתי לראות אותו, למרות הכל, הוא נכנס פנימה ובלי מילים התחברנו לחיבוק ארוך. עמדנו ככה אולי עשר דקות, רק מרגישים אחד את השניה, בלי לדבר. כל הכעס, התסכול, האכזבה, העצבים, הכל התפוגג בתוך החיבוק הזה, אחר כך היה יותר קל, דיברנו על הכל. הכי פתוח, הכי מקבל, הכי נעים.

כל מה שקרה ים לפני, היה משחק של אגו גברי הודי, שמסתבר שהוא הרבה יותר גרוע מהאגו הגברי הישראלי, יותר פרמיטיבי. הבנתי למה הוא התנהג כך (לא קיבלתי את זה אבל הבנתי). הוא סיפר לי הכל, החל מהשניה הראשונה שראה אותי, מה הרגיש, מה חשב, מה רצה, כל מה שעבר לא בראש ובנשמה ואני סיפרתי את הצד שלי באותן הסיטואציות ומעבר להן. היתה שיחה כייפית, צחקנו הרבה, צעקנו קצת (עם חיוך), התחבקנו המון, נגענו בגוף ובעיקר בנשמה.

תוך כדי שיחה, שנינו הבנו שיש פה איזושהי התערבות קארמתית, כל החיבור הזה בינינו לא קרה סתם, התגלגלות הקשר, ההתפתחות, התחנות בדרך, הכל עם איזו הכוונה לא נראית, מחבר אותנו חזק הרבה יותר ממה שחשבנו. אחרי שלוש שעות הוא הלך וקבענו להפגש למחרת. החלטנו ללכת לטייל לדרמקוט (הצלע השלישית של דרמסלה, שעוד אל הספקתי לבקר בה).

למחרת התעוררתי מוקדם והתייצבתי כמו גדולה בשמונה וחצי, בשיעור היוגה היומי שלי, כשיצאתי משם ירד גשם חזק, נכנסתי לאחת המסעדות לאכול, בתקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק, אבל הוא רק הלך והתחזק, שעה ארוכה. התייאשתי, העמסתי את המטריה ויצאתי מהמסעדה לכיוון האינטרנט (כי מה כבר יש לעשות כשגשם שוטף בחוץ?), בדרך החלטתי ליהנות מהגשם, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים והלכתי לי בנחת בין השלוליות עם נעלי האצבע שלי. היה בזה משהו משעשע, קצת ילדותי וכייפי, לטייל בגשם עם נעלי אצבע מתחת למטריה. מזל שאף אחד לא צילם אותי ככה.

חזרתי לחדר ונחתי לי עד שהגשם נחלש, בארבע פגשתי את יעקב והלכנו לנו לטייל. דרך ארוכה ותלולה בתוך יער ירוק וקסום, הכל היה שקט שקט, נקי אחרי הגשם, האויר מילא אותנו ופתח את הנשימה. העליות אמנם היו קשות אבל עשינו את זה לאט, ברוגע, בשקט, נהנים מהחוויה סופגים את האווירה הקסומה. היה נעים.

מצחיק, הוא מכיר כל כך הרבה אנשים, אי אפשר ללכת איתו ברחוב מבלי לעצור כל שני מטרים. אפילו במקומות הכי נידחים תמיד יהיה מישהו שהוא מכיר - זה מדהים בעיני. תמיד אהבתי את התכונה הזו אצל אנשים. מאוד חברותי, מאוד אהוב, רואים את זה בעיניים של האנשים שמדברים איתו, נחמד עם כולם, מכבד. פשוט כייף.

בדרמקוט פגשנו את אייל וליטל, הזוג שהכרתי במטוס והגעתי איתם לדרמסלה, היתה לי תחושה שאני אפגוש אותם. מחר הם נוסעים למנאלי. ישבנו איתם קצת, החלפנו חוויות, דיברנו, צחקנו והבטחנו כמובן לשמור על קשר. הם מקסימים! משם המשכנו בטיול, באמצע הדרך תפסנו לנו סלע ענקית שמשקיפה על כל האיזור, התיישבנו לנו שם, על גג העולם, נתנו לאויר להכנס לנו לריאות ולשטוף את הגוף, הנוף כולו ירוק ולמטה שמענו את רחש המים של הנחל שזרם. יכולנו לשבת שם כך לנצח. היה כל כך נעים.

יש משהו מאוד נוח ונעים בחיבור שלנו, הוא מאפשר. היום גיליתי שאנחנו יכולים לשבת ופשוט לשתוק, ככה בלי שזה מעיק. איזה כייף. יש בו משהו שעושה לי את זה, הוא ג'נטלמן, רגיש, מצחיק, חברותי ובעיקר הוא בא מהלב, בכל דבר שהוא עושה ואומר, הכל בא מהמקום הנכון וזה מרגש אותי יותר מהכל. נראה שהקארמה עשתה פה עבודה טובה, לחבר אותנו ככה ביחד.

או כמו שיעקב אמר, היינו צריכים את הטלטלה ההיא כדי להתחבר יותר קרוב. כנראה שהוא צודק.

אחרי ארוחת הבוקר נטע החליטה ללכת לשיעור יוגה ביחד עם לאה (בחורה שגרה איתם), שמחתי על ההזדמנות לרדת איתן למטה ולא לעשות את זה לבד. לאה עזרה לי עם התיקים ובכל זאת הצלחתי להחליק וליפול על סירפד שעקץ אותי באכזריות ביד, כאילו אמר לי "תתעוררי!".

נפרדתי מנטע ולאה והמשכתי לכיוון הגסטהאוסים, כדי למצוא לי מקום להתמקם. פגשתי בדרך ישראלים וככל שעליתי במעלה ההר התלול, ירדה לי האנרגיה ותחושת תסכול הציפה אותי. הייתי עייפה אחרי לילה של נסיעה באוטובוס, בלי שינה, התיקים היו כבדים מנשוא והעליה תלולה בטירוף! אני לא בכושר, גם בלי התיקים קשה לי בעליות. איזה תסכול! מצאתי ישראלית אחת שאמרה שאני יכולה להשאיר את התיקים בבית חב"ד עד שאמצא מקום, הלכתי בשמחה שהתחלפה מהר מאוד בתסכול, כי לא היה שם אף אחד בשעת בוקר מוקדמת. נשארתי עם התיקים. החיוך נמחק, לא הצלחתי למצוא חדר. עצרתי באמצע הדרך, הורדתי את התיקים והתחלתי לבכות.

הרגשתי אבודה. הישראלים שפגשתי בדרך לא היו נחמדים במיוחד, חסרי סבלנות, התיקים כבדים, העייפות, החולשה, חוסר האונים. הכל ביחד. רציתי לחזור הביתה. עכשיו! חשבתי  לתומי שכשאגיע לדרמסלה (המהוללת) הכל יהיה פתוח, יחייך אליי, דברים יהיו קלים. אבל מסתבר שהתחלות הם תמיד קשות, גם אם זה נראה קל, תמיד יהיו מכשולים שצריך לעבור, הסתגלויות, מקום חדש, הכל חדש. ויתרתי לעצמי מהר, לא היה לי כח. ואז פתאום עברה לידי בחורה ישראלית, שאלתי אותה בייאוש על מקומות לישון, היא סיפרה לי על מקום שקט, טיפה מרוחק, בלי עליה תלולה (שזה כבר שימח אותי), לקחתי את המלצתה בחום, הרמתי את התיקים על הגב הלתחלתי לצעוד, הפעם בכיוון למטה. איזה כייף שלכל עליה יש גם ירידה.

Seven Sea קיבל אותי בברכה, בחור נחמד מאוד וחייכן, שסיפר לי שראה אותי בבוקר ורצה לקרוא לי לבוא אבל.. לא הצליח, והנה אני כאן. הגעתי. אמנם כמה שעות אחרי ובכל זאת. הרגשתי שזה המקום הנכון עבורי. 300 רופי ללילה (שזה בערך 30 ש"ח), חדר גדול, נקי, מקלחת עם מים חמים (בתוך החדר ולא בחוץ!), טלוויזיה עם ערוצים באנגלית, מרפסת שפונה להר ירוק במיוחד, ממנה אני גם רואה את הדגל של "הלב היהודי" משהו שמחבר אותי לנקודת ההתחלה ולבית, נותן לי תחושת בטחון.

זהו, מצאתי את המקום שלי, אני מתמקמת, מתארגנת ומתחילה לנשום שוב. מחדש. והפעם, אויר הרי ההימלאיה.

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

המסע שלי עם אוהדי חיטמן התחיל לפני כמעט שלוש שנים, כאשר ראיתי אותו לראשונה בהופעת רחוב בפסטיבל הפסנתר 2005 בסוזן דלל, עם דני רובס. עד היום אני זוכרת את האנרגיות המדהימות שהיו שם. הוקסמתי. הפעם השניה היתה שנתיים אחרי, בדיוק באותו הפסטיבל, בהופעה מהפנטת שלו עם עידו תדמור. נכבשתי. מהרגע ההוא ידעתי שזה לא סטוץ ללילה אחד, ידעתי שאני רוצה להתחבר אליו. האישיות שלו כבשה אותי, הרגישות, סיפור החיים שלו, המוסיקה שלו, השירים, המילים, כל כך הרבה רגש, כל כך נוגע ומתחבר ישירות לנקודות הכי עמוקות אצלי, שם בבפנים של הבטן הרכה.

מההופעה ההיא ועד היום, הקשר שלי איתו, התפתח בהדרגתיות, נפגשנו בנקודות שונות בזמן, התחברנו במקומות שונים, התקרבנו לאט ובטוח, ברוגע, דרך המוסיקה, דרך המילים, דרך הלב.

לפני מספר שבועות הוא פנה אליי בבקשה לעזור לו לקדם את אירוע ההתרמה של "יוצאים לחיים", פתחתי את הלב וחיבקתי אותו חזק, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לעשות משהו אמיתי. בדיעבד זה הפרויקט הזה שהגיח בתקופה הכי עמוסה שלי בעבודה, שעזר לי לעבור את הקושי, שהחייה אותי, שנתן לי כח להמשיך גם כשעבדתי 14 שעות ביום. פתאום גיליתי בעצמי כוחות חדשים שלא ידעתי על קיומם, עשיתי דברים מתוך המקום הכי נכון, הכי נקי, מתוך נתינה מוחלטת, והתוצאות לא אחרו לבוא.

היה ערב מ-ד-הים. מרגש בטירוף, ממלא, נוגע, הופך, מכאיב, משמח, כל התחושות התערבבו יחד למשהו עצום. ימים של עבודה אינטנסיבית פתאום קרמו עוד וגידים, הפכו למשהו מוחשי. 600 כרטיסים נמכרו, כמעט 20 אמנים התנדבו להופיע, שלוש שעות של הופעה שבאה מהלב. היה עוצמתי.

להיות שם, להרגיש את האנרגיות ולדעת שהייתי חלק מזה, זו תחושה שאני לא מכירה. ביום ההופעה הייתי שם משעות הצהרים, הרגישו את ההתרגשות באויר, ההתארגנות, כמות האנשים שעזרו לגרום לכל זה לקרות היתה מדהימה. ואוהדי כמובן שהתרגש עד שלא יכל לנשום, השיחות מאחורי הקלעים, הדופק שהתגבר ככל שעבר הזמן, התקשורת שסיקרה, האמנים הרבים, תלמידי בית הספר והכל הכל למטרה אחת קדושה. לעזור לצעירים להחלים מהסרטן ולצאת לחיים.

עכשיו אני מבינה למה התחברתי לאוהדי כל כך חזק, עכשיו אני יודעת שהחיבור הזה לא היה סתם גחמה אלא למען מטרה אמיתית. אז נכון, היום אנחנו מחוברים יותר מתמיד, אבל מה שחשוב באמת שהיום אני מחוברת אל "יוצאים לחיים" ומתחילה את המסע הפרטי שלי איתם, בהבנה שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות. כי:

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

"אני חושב שמה שבאמת הבריא אותי, היה כשקלטתי שרק אני יכול להבריא את עצמי. אז עשיתי את זה..." (אוהדי אחרי שהבריא מסרטן בפעם השניה).

כאחת שגדלה בבית מלא אמונות תפלות, בו היה ברור כי ענין של מזל הוא בידי גורמי שמיים ואין לנו שום דרך לשלוט בו. הידיעה כי הדבר היחיד שעוזר למזל הוא האמונה בעין הרע, שרק אחרי שלא ניתן לשום עין כזאת להכנס לנו לחיים, המזל יאיר לנו פנים. אז היו קמעות, היו תפילות, רבנים, הרים והכל סביב המזל. כן אלוהים תן לי רק טיפת מזל.

ענין של מזל וחוסר מזל התקשרו לכל תחום בחיים, בריאות, עבודה, הצלחה, כסף ובעיקר זוגיות. הרי איך אדם יכול להעביר את חייו לבדו? אם היה לו מזל הוא בטח היה כבר עמוק ומזמן בתוך זוגיות ומשפחה. מסכן, מזל ביש. וזה לא משנה באיזה גיל, ככל שעובר הזמן הנושא תופס נפח ואף מגיע לשיחות היום במטבח.

אז איך באמת קשור מזל למציאת אהבה? והאם העובדה שעוד לא התחתנתי זה בגלל שהמזל לא האיר לי פנים? סבתא שלי, עליה השלום, היתה בטח מהנהנת עכשיו במרץ. זה היה ברור לה שנכדתה האהובה חווה חוסר מזל כזה שאפילו הרבנים הגדולים לא הצליחו לעזור לה. ורק אלוהים יודע למה זה מגיע לה.

בשנים האחרונות אני מבינה שאין דבר כזה מזל, המזל שלנו הוא מה שאנחנו מביאים לחיינו, בלי שום קשר לעין הרע או להחלטה משמיים. כבר מזמן לא חיה את חיי לפי המושגים האלו של מזל וחוסר מזל, אני לא מאמינה בזה, החלפתי את האמונה הזו באמונה בעצמי. יודעת היום שאני אדון לגורל שלי, שמה שאני אחליט, מה שאני ארצה, מה שהכי נכון עבורי - זה מה שיהיה ואין שום קשר לגורמים שמיימיים, או אנשים רעים. ההבנה כי ההחלטה שלי היא הגורל שלי, הפעולות שלי והעשייה שלי למען עצמי ולמען המטרות שלי בחיים, הם הגורל שלי. כי אני אדון לגורל שלי ואני ורק אני אוכל להזיז ולשנות ולהביא ולעשות את החיים שלי כפי שארצה שהם יהיו. רק אני. וזו המנטרה שלי השבוע.

מוכן לאהבה / שלומי שבן

זוכר שהבטחת ללמד אותי שוב לרכב על אופניים

בואי עכשיו

מה עכשיו?

עכשיו, עכשיו, אני עם האופניים כאן, יאללה את באה?

אממ.. אולי מחר? אני קצת עייפה

בואי כבר

.

.

.

שבי עם כל כובד המשקל שלך על המושב, אל תחזיקי את הכידון חזק, תתייחסי אליו כמו אל הגה כח

אני מפחדת

אל תדאגי, אני מחזיק אותך, מוכנה?

אני רוצה הביתה

נו, תפסיקי עם השטויות שלך, קחי אויר, שימי רגל על הדוושה וקדימה

תחזיק אותי?

כן, נו, אני מחזיק, מוכנה

לא

נו

טוב, יאללה

.

.

.

בואי ננסה שוב, אבל תנסי לא ליפול הפעם. קחי שוונג ותדוושי מהר, אחרת את מאבדת את שיווי המשקל שלך

כן, זוכרת, לדווש מהר

ואל תחזיקי את הכידון כל כך חזק, תזכרי, כל כובד המשקל שלך על המושב

זוכרת

מוכנה?

לא

נו

תחזיק אותי

מחזיק, הפעם תשימי את שתי הרגליים על הדוושות, אני מחזיק ואז תדוושי מהר

שאני לא אאבד שיווי משקל?

בדיוק

יאללה, אל תדאגי, אני איתך, מחזיק אותך עד שתתרגלי

הלוואי שהיית יכול לרוץ איתי כל הזמן.... :-)

מפגרת

בוא נלך הביתה

די, תנשמי עמוק ותראי שאת יכולה

טוב. אני מוכנה, ואל תעזוב אותי כל כך מהר

אני לא יכול לרוץ איתך הרבה, רק בהתחלה ואני אגיד לך כשאני עוזב

טוב

.

.

.

אחרי כמה פעמים כאלו וקריאות עידוד מרגשות, הצלחתי לרכב לבד כמה מטרים, עשיתי קצת זיגזגים, צרחתי לשמיים תוך כדי רכיבה, נפלתי שוב ובסוף ויתרתי. לא יודעת מי זה המציא את המשפט המעצבן "... זה כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים....", היום הצלחתי לנפץ אותו ולהוכיח שהוא לא צודק, כי כנראה אחרי עשרים ומשהו שנה פג תוקפו של המשפט הזה, או שאולי זה פשוט הפחד הפנימי שלי שלא נותן לי לדווש מעל המחסום הזה. בינתיים ויתרת והחלטתי להתרכז בלהחלים מהפציעה הקודמת שלי ברגל, לפני שאני פוצעת את עצמי שוב. האופניים יחכו.

(ותודה לאיש שלא מתייאש ממני ומצליח להחזיר אותי למחוזות ילדותי, בהם אבא שלי רץ אחרי כשלמדתי לרכב על האופנים החדשות שלי עם גלגלי העזר. תודה)

דלת מסתובבת גדולה (אם לא הייתי בררנית)

הבטן מתגלגלת לפני באיטיות, כשאני מנסה לחזור ולשכב על הספה, היא כל כך גדולה ומנהלת לעצמה חיים משלה לפעמים אני תוהה עד מתי היא תמשיך לגדול ולגרור אותי אחריה? מתיישבת לאט על הכורסה הגדולה ומרימה את הרגלים למעלה, מביטה בהן ושתיהן נראות כמו רגלי מתאבק סומו ביום טוב, מחריד איך הגוף מתעוות ומקבל צורה לא מוכרת כשמשהו קטן גדל בתוכו. ובבטן שוב הקטן זז באי נוחות, כנראה אוהב להיות בתנועה ושונא שאני יושבת בחוסר מעש אבל לפעמים אני פשוט לא מצליחה לזוז, חבל שהוא לא מבין את זה, אני בטוחה שהוא יהיה אנרג'ייזר חסר מנוחה כשיצא לעולם, אני כבר מרגישה את זה. 

אלון מזהה את הפרצוף המסכן שלי ומחייך אליי: "הוא עוד מעט יצא החוצה ויפסיק לבעוט בתוכך, עוד טיפה סבלנות" הוא אומר בחיבה וקם להכין לשתות. אני עוקבת אחריו במבט ונזכרת בהכרות הראשונה שלנו, איך חייכתי לעברו ואמרתי שזה לא מתאים לי, שאני לא מעוניינת להכנס לקשר עם מישהו שקטן ממני בשבע שנים (!) ואיך הוא התעקש ולא הרפה, הציק, ניסה לשכנע, הביא טיעונים בעד ואני טענתי נגד כל הזמן נגד, נגד, נגד, עד שנכנעתי, נכבשתי, נתתי לו לקחת אותי ולהביא אותי עד לכאן. מאושרת.

"אני תכף יוצא להביא את נועה מהמעון, את צריכה משהו מהדרך?" הוא קטע את זכרונותיי "לא מותק, אני בסדר, אחכה לכם כאן". הוא הביט בי במבט המוזר הזה שלו "מאיזה חלום הערתי אותך עכשיו?" שאל בסקרנות "חלום??" עניתי בפליאה "נו, אני מכיר אותך, מכיר את הפרצוף הזה שלך, יאללה ספרי מה עבר לך בראש". חייכתי "רק נזכרתי כמה התעקשת שהקשר הזה בינינו יקרה", "אהה" הוא הגיב "אני זוכר כמה הזעתי כדי לשכנע אותך שיכול להיות פה משהו ממש טוב ואת התעקשת: 'אתה צעיר מדי בשבילי!' 'אני לא מעוניינת' 'עזוב אותי ולך לחפש בנות בגילך' " הוא חיקה אותי בקול צפצפני.

צחקתי בקול רם, כל כך מאושרת שהוא התעקש ולא נתן לי להיות בררנית כמו שאני אוהבת, כמו שאני רגילה. "אני מת עלייך בייבי, כל כך שמח שהצלחתי להוציא אותך מהמסגרת שחיית בה, כל כך שמח לחיות איתך" הוא אמר ורכן להדביק לי נשיקה מצלצלת "גם אני קרועה לך על התחת" אמרתי והחדרתי את הלשון שלי לתוך הפה המתוק והמוכר שלו "יאללה נועה מחכה, לך תביא אותה ונלך ביחד לים".

דלת מסתובבת קטנה (איך לא הייתי בררנית)

אוקטובר 2006: אז מה אם אורי הוא רק בן 28, בכל זאת אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות הנכונות, נוגעים, מכירים, מתהלכים בקצב איטי, בצעדים קטנים, מגששים, בוחנים, מתנערים מדפוסים מקובלים ופתוחים לעולם. מי יודע לאן נגיע יחד?

מוגש כחלק מהפרויקט הזה

אחרי היומולדת ותחילת השנה הפרטית שלי, אחרי ראש השנה ותחילת השנה של כולנו, אחרי פסטיבל סגול ותחילת צעדים לקראת עצמי ו... אחרי חודשים של שתיקה. חוזרת. עם כוחות מחודשים, עם עיצוב חדש (תודה ג'), עם מוזה טובה (בתקוה שלא תברח שוב), עם החלטות חדשות, תובנות חכמות, אנרגיות חיוביות וחיוך גדול. תשארו, יהיה כייף