הודו מחכה לי ועוד איך.

לא הייתי שם מעולם, אין לי מושג לאן אני נוסעת בדיוק, מה אני אעשה שם, איך כמה ולמה. אין לי מושג ולא מטריד אותי. אני נוסעת. אורזת את עצמי ועפה לי רחוק מכאן. לבד.

אני בטוחה שתהיה לי חוויה מדהימה, אני חייבת את זה לעצמי. לא פוחדת, יודעת שזה הזמן והמקום, ברגע של ספונטניות מהול בתשישות וחוסר אנרגיות - סגרתי. שבוע מהיום יוצאת לדרך. איזה כייף!

הנה יש לי הזדמנות מופלאה לעזור לקהילה ואני תקועה באגו של עצמי. בשנים האחרונות למדתי לשים את האגו בצד ולא לאפשר לו להשתלט לי על המחשבות ועל התנהלות החיים, בתקופה האחרונה אני מתנהלת כמעט בלעדיו וכשהוא מופיע אני יודעת לזהות אותו, יודעת למה הוא בא. לפעמים אני מצליחה לנטרל אותו ולפעמים לא. הרי לא אוכל להיפטר ממנו לחלוטין, לעולם. החוכמה היא לדעת לנטרל אותו במקומות בהם הוא מנסה להשתלט ולשלוט ולא לאפשר לו להניע אותי.

מדי פעם אני עושה דברים כאלו, למען הקהילה, זה עושה לי טוב בנפש ובנשמה, לצערי לא יוצא לי מספיק והנה עכשיו, יש לי הזדמנות מופלאה לעשות משהו ממש גדול ומועיל. היום בבוקר קלטתי אותו לראשונה, ראיתי אותו ככה בזוית העין, מביט בי בזדוניות ומחייך. שמעתי אותו לוחש לי: "הממ.. את עושה את זה למען הקהילה או למענו? את רוצה שהוא יאהב אותך, נכון? בגלל זה את עושה את זה ולא למענם האנשים המסכנים שזקוקים לעזרתך. את עושה את זה בשבילו, נכון?" זה כאב! ההבנה שאני מונעת מתוך אגו, הכתה בי בבת אחת.

ההבנה הזו פתאום הסבירה לי כמה דברים, בעיקר העובדה שאני מגיעה לעזור שלא מתוך המקום הנכון בתוכי, אלא מתוך רצון להוכיח, רצון להראות, רצון להגיע לתודעה, רצון להתקרב. זה לא המקום הנכון לעשות דברים למען אנשים שזקוקים, זה לא המקום הנכון לבוא ממנו! מהבוקר אני מנסה להשתחרר, להסביר לעצמי שבשביל שמשהו שאני עושה, יצליח, הוא צריך להגיע מהמקום הנכון, מתוך הרצון האמיתי לעזור, להיות שם מתוך לב פתוח ולא מתוך אגו נפוח.

אני יודעת למה זה קורה ודווקא במקרה הזה ובכל זאת, לא מצליחה להשתחרר!

הרי מה יותר חשוב מלפתוח את הלב לאחר? להושיט יד לעזרה מתוך אהבה וחמלה ורצון אמיתי לעזור? מה יותר חשוב? זה המקום שלי בדרך כלל, משם אני עושה את הדברים הכי טובים ועכשיו, כאן, אני מושיטה יד לעזור אבל רוצה שכל העולם יראה, אני עושה את כל מה שצריך ונכון לעשות אבל מתוך מחשבה ולא מתוך תחושה, הלב שלי פתוח אבל לא לאנשים הנכונים. איך זה יכול להיות? אני הרי לא כזאת, אני בדרך כלל עושה דברים כאלו מתוך כוונה טהורה, אז למה האגו החליט להשתלט עלי? למה דווקא עכשיו?

כן, אני יודעת מאיפה זה בא ומה אני רוצה להוכיח. אני יודעת מה האינטרס שלי בכל הסיפור הזה, אני יודעת למה האגו מצליח לתעתע בי דווקא בסיפור הזה. אני יודעת. אבל איך אני מצליחה לעשות את הסוויטש? איך אני מצליחה לנטרל את האגו ולבוא נקייה? למה דווקא הפעם זה כל כך קשה? לא מצליחה.

אני אוהבת אותו. אוהבת כל כך שכל דבר שיכול לחבר אותי אליו, אני אעשה ולו בשביל לזכות בהוקרה שלו, בתשומת ליבו, וזה לא המקום הנכון לבוא למבצע כזה, אני צריכה לחשוב על האנשים שאני עוזרת להם, על האנשים שעברו ועוברים כל כך הרבה דברים נוראיים בחיים, על האור שאני עוזרת להדליק להם. אז למה אני לא מצליחה לעשות את זה? למה אני נותנת לאגו להשתלט? למה אני זקוקה כל כך להוקרה שלו? אני לא אוהבת את עצמי כזאת, אני רוצה לעשות דברים כמו שאני יודעת הכי טוב - מתוך הנשמה, מתוך הלב, באהבה.והנה הוא בא ולוקח את כל הפוקוס. זהו, זה מה שאני צריכה לעשות, לשנות את הפוקוס ממנו לאנשים שאני רוצה לעזור להם. לשנות את הפוקוס. בדיוק. רק ככה דברים יצליחו באמת ומתוך המקום הנכון. לשנות את הפוקוס ולהבין שגם בלי לזכות בהוקרה שלו, זה הדבר הכי נכון ואמיתי לעשות.

גם בעילום שם, גם בלי לקחת קרדיט, גם בלי לרוץ ולספר לו, פשוט לעשות ולדעת שזה יגיע למקומות הכי נכונים, לאנשים שזה באמת יעזור להם. זהו, אני צריכה לשנות את הפוקוס ממנו אליהם, כל כך פשוט, אין סיבה שזה לא יצליח לי, נכון? אין סיבה.

אני מחליטה שמרגע זה ואילך, לא אאפשר לאירוע הקשה מהעבר, להשפיע על חיי בהווה ובעתיד, ולכן אני בטוחה ופתוחה לקבל את החיים.

מה זה השטויות האלו להפגש עם גברים, בפעם הראשונה, במצב מאוזן, בחושך? הפנטזיה הכי משומשת שלי, מוזר איך לא נמאס לי ממנה ואיך אני ממשיכה לממש אותה שוב ושוב (למרות שאני מבטיחה לעצמי להיגמל). יש משהו מאוד מרגש בלהפגש גוף אל גוף, בחושך, לחדד את החושים האחרים לפני השימוש בחוש הראיה. להריח, להרגיש, לטעום, להתרגש. זה מאוד נוח, כשהקליק כבר שם, כשאין כח להתמודד עם להסתכל בעיניים, לנהל שיחה, להיות במבוכה. איפשהו במצב המאוזן הזה, דברים יותר משוחררים, הכל זורם יותר טוב, מרגש ומחבר יותר מכל פגישה ראשונה אחרת.

עד... עד שמגיע הבוקר. בבוקר הכל משתנה. לא לטוב ולא לרע, זה פשוט שונה. הלילה המדהים ומלא התשוקה מקבל פתאום מציאות. ענן הפנטזיה מתפוגג, העינים נפקחות, האור מסנוור והכל משתנה. הרבה פעמים השינוי הוא טוב, לפעמים הוא פחות, חושבת שאף פעם לא היה שינוי רע באמת. הרי אחרי לילה כזה, כל שינוי מלווה בטעם הזה, של הלילה, יש בו משהו רך, המציאות פחות חדה, כאילו יש כבר היסטוריה וכל מה שיוחלט ילווה בזכרון הזה. גם אם נפרדים לעולמים.

מודה, אני מכורה. אבל יודעת שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלו, הגיע הזמן לחזור ולהיפגש אל תוך המציאות, גם אם המחיר יכול להכאיב. להפסיק לפחד מהדברים האמיתיים, להפסיק להתמכר לדברים המרגשים, המסוכנים, להפסיק לברוח.  

 נגמלת מהתרגשויות קטנות ופוקחת עיניים למציאות

(החלטתי לאמץ את פרויקט שש מילים, ולאתגר את עצמי בכל פוסט מחדש. תהנו)

משהו קטן וטוב (פינה חדשה): מחר עם אוהדי בהופעה חיה, וזה מרגש אותי הרבה יותר מעוד גבר חדש אצלי במיטה. קרן של שפיות בתוך שבוע מטורף, החיוך נמרח לי על הפרצוף והגוף נרגע, רק מעצם המחשבה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נתקלת בביטוי הזה "פרו אנה", לקח לי קצת זמן להבין באמת מה זו התופעה הזאת ומה המימדים שלה. במשפט אחד: פרו אנה זה בעצם עידוד אנורקסיה (לרוב נערות צעירות). ולמה אחת כמוני שמעולם לא עשתה דיאטה וכבר שנים שלא התעסקה עם המשקל של גופה, מדברת על פרו אנה? זה בגלל אילנה.

פרו אנה הוא הנושא החם היום בישרא (ולא, לא התמכרתי לנושא החם, למרות הפוסטים האחרונים), ונראה שזה נושא מספיק חשוב כדי להתייחס אליו, במיוחד לאור העובדה שבעברי הלא כל כך רחוק, ישבתי בדיוק במקום בו אילנה יושבת היום. במקום בו צריך לקבל החלטה, בידיעה שכל החלטה שתתקבל לא תהיה האמת המוחלטת, לא תהיה הכי נכונה ותמיד יהיו אנשים שיתנגדו לה. כי במצבים כאלו יש שתי אפשרויות, או שכן, או שלא. זהו.

אני זוכרת את ההתלבטויות הקשות, המאבק בין המוסר לבין חופש הביטוי, ההבנה הקשה שגם אם הבמה לא תינתן, הם יקחו אותה במקום אחר. אי אפשר לטמון את הראש באדמה ולחשוב שמחיקת בלוגים מעודדי אנורקסיה, ימחקו גם את התופעה המזעזעת. זו תמימות לחשוב כך. אני מבינה את כל המתנגדים, אני מאוד מבינה את הכעס אבל מצד שני אני יכולה להבין את ההחלטה שהתקבלה. זוכרת איך התהפכה לי הבטן כשהייתי צריכה לקבל החלטות מהסוג הזה, את המחשבות המציקות אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, את החלומות בלילה. זה לא קל, במיוחד לא למי שלוקח את הדברים קצת יותר רגשי ממה שבאמת צריך במקום הזה, אבל מצד שני, איך אפשר שלא?

אחרי שניהלתי שיחות ארוכות עם פסיכולוגים, עם מומחים להפרעות אכילה, עם עורכי דין ועם אנשים שאני מאוד מכבדת את הדיעה שלהם והנסיון שלהם באינטרנט ובכלל, אני יכולה לומר בלב שלם (וכבד) שחסימת הבמה שניתנת כאן בישרא, לא תגרום לנערים ולנערות להחלים, זה לא יעלים את התופעה, להיפך, זה יתן להם כוח להמשיך לעשות את זה במקום אחר, ולא חסרים מקומות ברשת, יש בלי סוף. אז נכון, בתפוז למשל יש וטו מוחלט על תכנים מהסוג הזה, הם עשו את הבחירה שלהם, האם היא נכונה? היא כנראה נכונה עבורם, וזה בסדר. אני האחרונה שאשפוט, זה רק מחדד את העובדה שאם חוסמים אותם במקום אחד, הם הולכים למקום אחר. הנה הם באו לכאן, אז מה יקרה אם נחסום אותם כאן?

אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם אמא אחת, שהבת שלה היתה חלק מהתופעה. היא סיפרה לי שעם כל הכאב, היא מודה על כך שהיא יכולה לעקוב אחרי הבת שלה, לדעת מה היא עושה, באמצעות מה שהיא כותבת. כן, צריך להיות הורים מאוד מתוחכמים כדי לחטט לילדים במחשב ולהגיע אל המקום הפרטי הזה שלהם, אבל היא סיפרה שזה מה שהציל אותה, את הבת שלה. שהיא כנראה לא היתה יודעת באמת מה עובר עליה, לולא קראה ועקבה אחרי הדברים שהיא כתבה.

אז נכון, רוב ההורים כנראה לא יגיעו לעולם לבלוג של הילדים שלהם כאן ובכל זאת, חייבים להבין שהבלוגים האלו מהווים זעקה אמיתית לעזרה ושכדאי שניתן להם את המקום הזה. לדעתי חשוב שזה יהיה כאן בישראבלוג ולא באיזה אתר שכוח אל, כאן לפחות אפשר להושיט להם יד.

אז לסיום, אני קוראת שוב את הדברים שכתבה אילנה ומסכימה עם כל מילה. בטוחה שגם לה קשה עם ההחלטה הזו, הסוגיה היא קשה וכל החלטה שתתקבל תהיה קשה. חשוב לעצור לרגע, לשבת במקום של אילנה ובאמת לנסות להבין, לפני שממהרים לצעוק ולשפוט.

אז מתי אנחנו חיים באמת? ככה הכי חיים שיש? מתי זה קורה? אשה זקנה סיפרה לו, לאייל, ככה על ערש דווי לפני שהיא התגלגלה לעולם הבא, היא סיפרה לו שהכי חיים - ממש לפני המוות. זה הזמן בו אנחנו מנצלים את החיים הכי הרבה. אם אשה זקנה ולמודת נסיון חיים אמרה את זה, נערער? נתווכח?

אם היו באים ואומרים לכם עכשיו - יש לכם עוד שבוע לחיות. רק שבוע מעכשיו. מה הייתם עושים בשבוע הזה?

אני אמרתי ככה בלי לחשוב ועם חיוך רחב, שהייתי מתקשרת לכל האנשים שאני אוהבת, ושלא יוצא לי לדבר איתם ביומיום ומספרת להם כמה אני אוהבת אותם, הייתי בטח יושבת וכותבת בלי הפסקה וכמה שיותר, מצלמת מליוני תמונות, מתעדת את עצמי ומנסה להשאיר איזשהו זכרון ממני. וכנראה שהייתי עושה את כל זה בהודו.

היו אנשים שלקחו את זה למקומות יותר עצובים, כמו לעשות מסיבת פרידה לכולם, או להפרד מהמשפחה ולבלות איתם, והיתה מישהי שאמרה שהיתה ממשיכה לחיות בדיוק כמו שהיא חיה היום.

קחו רגע אחד למחשבה. לאן אתם הייתם לוקחים את השבוע הזה? מה באמת הייתם עושים בשבוע האחרון של חייכם?

.

.

.

.

.

אז אחרי שחשבנו, ואמרנו, ושיתפנו, וחווינו, אייל בא ואמר: "מה מונע מכם היום לעשות את כל הדברים האלו? למה לחכות עד שזמנכם בעולם הזה יהיה קצר, כדי לעשות את הדברים שאתם באמת אוהבים?" ואז נפל לכולנו האסימון.

זכרונות - Memories :

גבע אלון בשיר נוסף מהאלבום המשובח שלו, והפעם עם המלכה הבלתי מעורערת. ביצוע נדיר.

לייצר את הזכרונות של עצמנו, כבר היום.

'טוב, אני מאוהבת'. זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי לחברתי האהובה, רגע אחרי שמצאתי את העמוד שלו בפייסבוק. לא היה לי מושג שחודשיים אחר כך, הוא יצליח להכנס לי ככה לחיים ולנשמה ולכבוש אותי לחלוטין. כן, אני מאוהבת. לא ידעתי להגיד את זה עד היום, לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה ובבת אחת זה היכה בי. אהבה.

האהבה היא רחבה ומגוונת, יש לה פנים רבות, משמעויות שונות ותחושות מבלבלות. אז איך זה יכול להיות שהתאהבתי ולא שמתי לב? זה לא באמת שלא שמתי לב, פשוט קראתי לזה בשמות שונים ומשונים, לא באמת שייכתי את התחושות שלי להגדרות, היה לי נוח לחיות עם הרגשות בלי להכניס אותן למשבצות המוכרות. 

אני משתדלת להמנע מהשאלה הבנאלית 'מה זאת אהבה?' ומנסה להתמקד בחיבור הנוכחי שלי אליה, דרכו.

אתם יודעים מה קורה לאנשים שהם ממש מאוהבים? בשלבי ההתחלה של הניצוץ? הכל נוצץ סביב, העולם נראה ורוד מתמיד, האנרגיות זורמות בהרמוניה עם הסביבה והריחוף, הו הריחוף. התאהבות, כשלב הראשוני של האהבה, הופכת אותנו לחסרי פרופורציות. כל שיחה שקשורה איכשהו למושא אהבתנו מלווה בניצוץ בעיניים, אור בפנים, התלהבות קצת קיצונית ורצון אינסופי לדבר על זה עם כל העולם. לשתף. כל הזמן.

מה הבעיה, אתם שואלים? אז ככה, לא כולם יכולים להסחף בהתלהבות שלנו, לא כל אחד מתחבר למקום הזה של ההתלהבות, או לאדם הספציפי הזה בו אנחנו מאוהבים (למרות שהוא באמת מ-א-מם!), לא כל אחד יכול ובעצם אף לא צריך להסחף בהתלהבות הילדותית הזו. כי זה הסרט שלנו, הסרט בו האנשים שחווים התאהבות כזו, חיים.

כן, התאהבתי עם כל המשתמע מכך. מתהלכת עם חיוך מטופש, לא נותנת לאף אחד ושומדבר לקלקל לי את התחושות הנעימות ו... מדברת עליו בכל הזדמנות (כן, כן, עם הניצוץ בעיניים וכל הדביקות שמסביב). מה שקורה בפועל, אני מקבלת תגובות קנטרניות, ביקורתיות, שופטות ו... אהממ... לא מפרגנות במיוחד (גם לפעמים כשזה לא נאמר במפורש), אז הפסקתי. הבנתי פתאום שזה הסרט שלי, רק אני חיה בסרט הזה ואין שום סיבה לסחוף לתוכו את כל הסביבה שלי, זה בסדר, אף אחד באמת לא יצליח להכנס להתלהבות המטופשת שלי (מטופשת, מטופשת, אבל אני מאוד מחבבת אותה). הרי זה לא עובד ככה, צריך לצפות מחברים לפרגן, להקשיב, לחייך איתנו, אבל אי אפשר לצפות מאף אחד להכנס לסרט הזה בהתלהבות שיא, כי הסרט הזה הוא שלי ורק שלי.

בגלל התגובות שקיבלתי מהסביבה, התחלתי לשפוט את עצמי, פחדתי לדבר עליו, היססתי בכל פעם שרציתי לשתף (גם את החברות הטובות ביותר), הבנתי שאף אחד לא באמת מבין את האהבה הזו. סוג אחר של אהבה. אז השתדלתי להשאיר את זה בינינו, ביני לבינו, לשתף רק אותו בתחושות ובמה שיש שם באמת, ובעיקר באהבה. אהבה למי שהוא כאדם, למי שהוא עבורי, לכוח שהוא נותן לי, לתובנות המדהימות וחוכמת החיים שלו, לדברים שמחברים אותי אליו, בדיוק בתקופה הזו בחיי. חיבור מכיוונים שונים, של רוח, אומנות, כשרון נדיר, אנושיות, תודעה גבוהה והמון אהבה. סוג קצת אחר של אהבה.

לא כל אהבה היא רומנטית, לא כל אהבה היא זוגיות. יש כל כך הרבה ורסיות לדבר הזה שנקרא אהבה ומוציא מאיתנו את הדברים הטובים ביותר. אז במקום להכניס את האהבה להגדרות מיותרות, אני אומרת שאני פשוט אוהבת.

(אפרופו אהבה, בשבוע הבא אני מתחילה קורס שנקרא 'אומנות האהבה' שידבר בין השאר על אהבת עצמי ועל ההשפעה שלה לאהבה שאנחנו מרגישים ונותנים לעצמנו ולאחרים, אבל על זה בפוסט אחר לגמרי).

אז היום אני שלמה עם זה, לא אכפת לי מה כולם חושבים, לא פוחדת להרגיש שוב בת 16, מטופשת וחסרת פרופורציות, לא אכפת לי מכלום שקשור לאהבה הזו. מבינה שכל זה הוא שלי, ולא תמיד צריך לחלוק את זה עם אחרים, לפעמים כדאי פשוט להיות, ולהפסיק להתחשב. לתת לעצמנו להרגיש, ככה מתוך הבטן, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי מחשבה. רק להרגיש. 

היום יודעת שרק מהמקום הזה בתוכי אוכל להיות שלמה וליהנות מהחוויה שאולי תהיה קצרה, אבל מלאה במצב רוח טוב, אנרגיות מדהימות, תובנות ממלאות, חיוכים רחבים ו....אהבה. העיקר האהבה (עד העונג הבא..).

ביום כזה מדהים, כשהאנרגיות ממלאות ונדמה כי שום דבר בעולם לא יוכל לקלקל את זה. ביום כזה בו הכל זורם הכי טוב, החיוך רחב יותר מתמיד, דברים זורמים בקלות, אף לא מצליח לעצבן, לקלקל, ולא להרוס כלום! זה היום שלי. קמתי עם אנרגיות שיא, מתהלכת במסדרונות, שרה ומזמזמת, מספיקה פי 3 בעבודה מיום רגיל, משהו טוב קרה לזרימה בכלל ובעיקר עם אנשים אחרים. מין יום כזה (שהוא לא סתם עוד יום). מדהים.

הבטחתי לעצמי שלא יהיה שומדבר שיצליח להרוס לי את זה היום. חיכיתי לתשובה חשובה מהבוסית שלי, ידעתי שהתשובה תגיע היום והיתה לי תחושת שלווה ובטחון, פשוט ידעתי שאני אקבל בדיוק את מה שביקשתי. הרי התכווננתי לזה בשבועות האחרונים, האמנתי, ראיתי בעיני רוחי, וידעתי, בתחושות שלי ידעתי, שזה יבוא בדיוק ביום המדהים הזה, ועם כל האנרגיות האלו, הרי לא ייתכן שאקבל תשובה אחרת, פשוט לא יכול להיות.

מלאת בטחון, נכנסתי לקבל את התשובה ו.... אכזבה. לא קיבלתי מה שרציתי, ומה שכן קיבלתי, אפילו לא הגיע לסף הציפיות הנמוכות שלי. פשוט לא. מבאס. אני לא מצליחה להבין איך זה קרה והכי הטריד אותי איך זה קרה דווקא היום?!

יצאתי מהפגישה, לקחתי אויר עמוק לריאות ונזכרתי בהחלטה שלי הבוקר. שום דבר לא יקלקל לי את היום הזה, אף אחד לא יצליח לפגוע לי באנרגיות. זה היום שלי, אני מרגישה מצוין ואוכל להתמודד גם עם הבשורות הפחות משמחות, כי ככה אני רוצה, כי ככה החלטתי. וזה מה שהיה.

זה לא אומר שלא אתמודד עם זה אחרת מחר, או בשבוע הבא. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. העיקר שהצלחתי להמשיך לחייך, להתחבר למקום שעושה נעים ולרגעי האושר הקטנים שבאמת הופכים את הימים האפורים למשהו הרבה יותר נסבל, מקבל ומחויך. מסתבר שהכל ענין של החלטה.

ובלי שום קשר, Modern Love שיר שאני מאוד אוהבת, עם חידוש מקסים של גבע אלון (במקור כמובן דייוויד בואי)