דברים שרואים משם

תיקון טעות

בסימן טוב ובמזל טוב נמצא קונה, במחיר סביר, עכשיו אנחנו מתקשקשים על הפרטים. מתי הם משלמים, מתי הם נכנסים, דברים כאלו.

ברוך שפטרני מעונשה של טיפשותי ושהקנה לי השכלה. או בעברית, סאאאאאאאאאמק.

היה היריד הבינ"ל, עוד לא קיבלתי תמונות (השתמשתי במצלמה של מישהו אחר) כשיגיעו אפרסם (מון).

הגענו על אופניים, מה שגרם לנו להרגיש צעירים בריאים ובכושר (זה נשמע כל כך מצחיק כשזה בא מפדלאה שכמותי). מיד בכניסה פגשנו חברה שהיא גם מורה, ודיסקסנו איתה את אופי ההוראה כאן. למרות השסיכויים של גבי להרוויח כאן משכורות אסטרונומיות (יחסית) הוא לא מתלהב לחזור למקצוע הזה. דנו איתה בנושא בעיות משמעת והסנקציות האפשריות. למשל, הידעתם שעד שנת 83', השנה בה נכנסתי אני אל מערכת החינוך הישראלית, היה עונש גופני חוקי באוסטרליה? אילו התנהגת לא יפה או טעית בתרגיל חשבון היית מושיט את ידך והמורה היה מצליף בך בסרגל. היום העונש המקובל הוא ריתוק - אתה נשאר שעה נוספת אחרי הלימודים (שזה דווקא רעיון לא רע, אם מתגברים את זה בנוכחות מורית. אפשר לבנות יופי של סמכות וקשר ככה) כנהוג באמריקה, האור הנוכחי לגויים. יש עוד סנקציות, כמו להוריד ילד "הקבצה", לא משנה. אבל התמונה על זה שהמורה חסר אונים קצת התפוגגה. גבי מצידו מגיע להכרה שאולי עדיף לו לעבור לסוג עבודה שמנצלת יותר מאשר את כישוריו הפיזיים, ולו רק בגלל התוחלת המוגבלת של האחרונים.

משם הלכנו לחפש את וואלינג, שסימסה לנו קודם. בדרך פגשנו את בריאן הקנייתי בחברת אפריקאי אחר (שכחתי מאיפה) וגרמני. היטלר היה מתפקע, כמה טוב. בריאן בדרכו החביבה הוביל אותי אל פינת הליטוף, שם היו נחשים ואיגואנות. נו, אוסטרליה.

פגשנו את וואליג שהיתה כולה מרוחה צבעי גואש. היא פיקחה על פינת הפעלה לילדים והילד שלה אכן הסתובב סביב בפעלתנות ועשה המון רעשים. לילד שלה, אגב, קוראים אלון (אלון זה בעצם "גל" בטאגאלוג, שפת הפיליפינים). חלק מחברי ההודים חלפו על פנינו וזו הזדמנות טובה להזכיר את השיעור מאתמול:

שיעור מאתמול

דיון כיתתי נסב על יתרונות האינטרנט מנקודת מבט עסקית (לו היו לי מים הייתי טוחנת גם אותם). אחד ההודים כתב את הדברים על הלוח.

בא המרצה וטען שהאינטרנט חינם הוא.

עלק חינם! (זעקתי בווכחנות) מה, לא משלמים לספק? לא משלמים על שרת אם רוצים לפרסם? לא משלמים על החומרה? חינם נעליים!

חינם, התעקש המרצה, על הקונספט לא משלמים.

אז, מה, גם על הקונספט של הטלפון לא משלמים, לא תגיד שטלפון הוא בחינם, נכון?

לא, חינם. התעקש המרצה. תרשום חינם, אמר להודי.

ורשם ההודי:

Freak

סוף סוף שיעור ששוה להיות בו.

משם הלכנו לנו להסתובב בין הדוכנים, שהציגו עבודות מקומיות כמו גם תרבויות זרות. שתינו תה סיני ירוק שהציע ג'סטין הטאיוואני, ואחר כך הלכנו לדוכן הטאיוואני שם כתבו לנו "אושר" בסינית, לתלות בסלון. אם התבלבלתם מה טאיוואני ומה סיני פה, אתם לא היחידים. (כשצילמתי את העומדים בדוכן הטאיוואני ביקשתי מהם לומר: "צ'איניז!" אבל לא נראה לי שהם הבינו את הבדיחה).

עוד הסתובבנו ומצאנו דוכן של סוודרים למכירה, עבודת יד. משוגעים, יצאתם כבר מאירופה. די. תעברו לבגדי ים.

פגשנו את אחד מחברי לעבודה (סתם אוסטרלי, לא מעניין, אבל השאיל לי את המצלמה) והוא הציע לנו סוכריות מנטה חריפות נורא. אחר כך פגשנו עוד אחר מחברי לעבודה, קרלוס מקולומביה, שבאותו יום קיבל אזרחות אוזית, והוא אמר שיש לנו מזל שאנחנו ביחד (כמובן תוך שהוא מפעיל את כל קסמיו הלטיניים. עלי זה לא עובד, אני אוהבת חנונים חיוורים וממושקפים), כי הוא מרגיש מאד בודד כאן.

משם הלכנו לדוכן האוכל (חיפשתי את יין הבננות מהיריד הקודם, ולא היה. בעסה), וגילינו טרנד מסויים, נראה אם תעלו עליו.

הדוכן ההודי, תפריט:

- עוף בקארי

- בקר בקארי

- ירקות בקארי

הדוכן הבנגלדשי, תפריט:

- עוף בקארי

- בקר בקארי

- ירקות בקארי

הדוכן הסיני:

- איטריות אורז עם תוספות

- אגרול

הדוכן התאילנדי:

- איטריות אורז עם תוספות

- אגרול

הממ... כפר קטן כבר אמרנו? הירקות בקארי היו טעימים, הנודלס בירקות היו נחמדים גם. ולהודים יש גם בסבוסה משלהם, רק הרבה פחות מתוקה. דווקא נחמד.

פגשנו את ידידינו הפרסים. חדשות לא טובות, הם ככל הנראה יאלצו לחזור לפרס ואולי ינסו שוב להגר. עצוב.

עוד אנחנו מדסקסים את העניין, נשמעה מוזיקה מוכרת. כעכברים של המלין הפסקנו לדבר והלכנו בעקבותיה. "שורום בורום מאאאאאה" אמרה המוזיקה. המון גדול התגלה לענינו, מסביב לבמה מאולתרת יחסית (רחבת פלסטיק על דשא) ומעליה - קובבות מקושטות רבות צבעים בשאר מצלצלין. "איזה לבוש ערבי", אמר לי חוסיין בגועל. הקובבות עינטזו באשכנזיות וזייפו בהצלחה ריקודי בטן. המוזיקה התורכית שובבה את לב הקהל שפיזז מסביבן. אני הלכתי לברר אם יש בי"ס לריקודי בטן בעיירה, ואכן יש וגם לא נורא רחוק מהבית. אני מקווה להצטרף, ולתבל את המוזיקה התורכית בקצת ישראליות. נזרוק עליהם קצת טיפקס, קצת אביהו מדינה, אולי גם עופרה חזה.

עשינו עוד סיבוב, ומצאתי גם דוכן של רפלקסולוגיה. גם מהם לקחתי כרטיס ביקור, אולי ללמוד את זה גם. אני אנסה את זה, אולי ימצא חן בעיני.

בתחושת מיצוי מחד (היה טעים ומעניין) ופספוס מאידך (לא היה שום איזכור מזרח תיכוני, רק דגל ישראל שהתעקשתי שישימו - נו. בשנה הבאה) יצאנו חזרה לדרך הביתה.

בדרך עצרנו בחנות הירקות וקנינו קצת דברים שהיו חסרים, אבל חצילים לא מצאנו. מה נהיה עם החצילים בארץ הזאת? עד שסוף סוף יש לי מתכון לחציל שרוף מפרסית אמיתית שגם יכולה לעזור לי להכין אותו?

לשכנה שלנו קשה מאד עם בעלה. הוא די מפיל עליה הכל, עבודות בית, גידול ילדים וכו', והיא גם עובדת במשרה מלאה. בנתיים אני לא אומרת כלום, רק מגלה אמפתיה, אבל אני מאד מרחמת עליה. שאלתי אם היא ניסתה לדבר איתו והיא אומרת שכשהיא מתחילה הוא קם והולך.

אני חושבת שהיא בחרה בו משיקולים של טינאייג'רית - כי הוא היה קול ומאגניב. ועכשיו היא צריכה לחיות איתו ומגלה שהיא תקועה עם טינאייג'ר. היה פתרון טוב - הוא השיג עבודה שדורשת ממנו להיות בעיר אחרת במשך השבוע, ולחזור הביתה רק בסופי שבוע - אבל העבודה בוטלה.

אמרתי לה שאם היא צריכה מקום להרגע בו, הבית שלנו תמיד פתוח בפניה.

(זה גם בטח לא קל לגור לידנו ולראות איך גבי תמיד עושה את כל העבודה. אני ממש פרזיטית. אבל לפעמים אני שוטפת כלים, או מבשלת, או מעבירה אותנו מדינה, אז זה קצת מתקזז).

על השטויות של הביולוגי וחידוש פוסטי הפעם - בהמשך.

מי ייתן ולא יהיה לי סיוט נדל"ני כזה יותר כל חיי.

נכתב על ידי פארה ווי, 15/8/2005 23:13, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
7 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 3 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-19/8/2005 00:09

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה