שיחה עם עוז על אהבה וחושך

אי אפשר לבודד אותנו. אנחנו המשפחה שלנו, והמשפחה שלה. אנחנו סביבת המגורים שלנו, אנחנו השכנים והילדים בבית הספר והמוכרים בחנויות. אנחנו הדעות הפוליטיות שלנו והספרים שקראנו. אנחנו הנוף שמשתקף בעינינו והאוויר שאת ריחו נשמנו. אנחנו הבגדים והסירים והשטיחים והרהיטים וצבע הקירות והתריס החורק ויללות התנים וקרני השמש ומגע ידינו באבן.
וזהו הספר. מי אתה, עמוס עוז. מניין באת. אילו כוחות עיצבו אותך. מה סבב אותך. לאן הלכת. מדוע. מתי.
 
"אדם גלוי-לב להפליא היה דודי יוסף, שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין-נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". (עמ. 84)
ובעוקצנות יהודית מושחזת מספר עוז את סיפור יריבותם של הדוד יוסף, הוא פרופסור יוסף קלויזנר, וש"י עגנון, שכולנו מכירים:
"אדון עגנון ... נקם ונטר, ... עד שקם והשחיל סוף-סוף את הדוד יוסף על אחד משיפודי-האירוניה שלו, בדמותו הנלעגת של פרופסור בכלם שברומן "שירה". הדוד יוסף, למזלו, נפטר בעוד מועד, לפני הופעת "שירה" ובכך נחסכה ממנו עוגמת-נפש. ואילו אדון עגנון, הוא אכן האריך ימים ושנים, זכה בפרס נובל לספרות ובתהילת עולם, אך חֵלֶף זאת הוא נדון לחירוק השיניים החמצמץ שוודאי אירע לו ביום שבו הוסב שמו של רחובם הקטן, סמטה ללא מוצא בשכונת תלפיות, לרחוב קלוזנר. מאז ועד יום מותו נגזר עליו אפוא להיות הסופר מר ש"י עגנון מרחוב קלוזנר.
וכך עומד עד עצם היום הזה, כמו להכעיס, בית עגנון באמצע רחוב קלוזנר.
בת קלוזנר, לעומתו, נהרס ואיננו ועל מקומו נבנה, כמו להכעיס, סתם בית דירות מרובע וממוצע מול בית עגנון החי וקיים עד היום הזה".(עמ. 48-49)
 
יש לי הרגשה שבני מוצאו של עוז, הפולנים, הפכו להיות הזן המושמץ ביותר בתרבות הישראלית. אולי כמו הרוסים. אין ספק שהתרבות הפולנית מלאה מחלות - חשיבותו העצמית של הדוד יוסף, הנוקשות בחינוך כלפי הילד שמתירה גם שימוש בחגורה ל"שישה-שבעה מטחים צורבים, קורעי-עור ומצמיתים-את-הלב" (עמ. 297), המחמאות הארסיות ("אמא מצידה ... הבטיחה שמהיום והלאה היא תדאג שסבתא תטעם אצלנו רק מן המר והחמוץ כלבבה", עמ. 160), וכמובן, הרומנטיקניות חסרת-התקנה שאינה עומדת בקנה אחד עם המציאות והזמן, אבל נראה לי ששוכחים את הצד הנעים שבתרבות הזו. את הנימוס - זה הנוהג שהופך את החיים בחו"ל ליותר נעימים. את הלהיטות אחר ההשכלה - אותה השכלה שגם מקדמת את רוח האדם ואת חשיבתו. שוכחים גם את ההתחשבות. אותה התחשבות שהביאה את ישראל זרחי לעשות חסד נוגע ללב עם שכנו, ומעל לכל שוכחים את היושרה הפולטית, אותה יושרה שהיום כמהים אליה כל כך בעיתונות, ואותה יושרה שמנעה את הדוד יוסף מלקדם את אחינו האהוב בעת שהיה פרופסור באוניברסיטה העברית, שלא יהיה אפילו מראית עין של העדפת מקורבים.
 
את דעתו הפוליטית מציג עוז הפעם בצורה הכי מפורשת שראיתי. אולי הן השנים. בצעירותו היה צריך להתבסס ולא רצה להקים עליו מחנה זה או אחר. אולי לא רצה שינודה ספרו, ואולי חשב שהקוראים נבונים דיים להבין.
את תחושת היהודי בגולה מספרת סוניה, דודותו של עוז. התחושה הזו שלעולם אינך בן בית ותמיד תהיה על תקן אורח בארצך שלך:
"אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג איתם [הגויים] יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים, שבשום אופן לא צריך להתווכח עם הגוי או לעמוד אתו יותר מדי על המיקח, אסור לעצבן אותם, אסור להרים ראש... מוכרחים מאד-מאד להשתדל להשאיר עלהים רושם טוב מאד... אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו" (עמ' 223)

את המנטליות של שכנינו הערבים מביא עוז בצורה ברורה:
"כל הישובים היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו כליל מעל האדמה - כולם בלי יוצא מן הכלל - והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו. הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם "טיהור אתני" יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל. אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי-הכנסת ובתי-הקברות נהרסו" (עמ. 388)

ומכאן מגיע עמוס עוז לעמדתו הפוליטית, בעזרת בן שיחו הקיבוצניק הנאור אפרים אבנרי.
"רוצחים?" שואל אבנרי לגבי הגדרת עוז את הטרוריסטים, "אבל מה אתה מצפה מהם? מנקודת מבטם, אנחנו זרים מן החלל החיצוני שנחתו ופלשו אל אדמתם... מה חשבת? שיודו לנו על חסדינו? שיֵצאו לקראתנו בתופים ובמצילתיים?... מה הפלא שהם אחזו נגדנו בנשק? ועכשיו, כשהבסנו אותם תבוסה מוחצת ומאות אלפים מהם חיים מאז במחנות פליטים - מה, אולי את המצפה שהם ישמחו בשמחתנו ויאחלו לנו כל טוב?"
לשאלה למה הוא אם כן ממשיך לאחוז בנשק ולהגן על הקיבוץ, עונה אבנרי:
"אם לא כאן - אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח?"
ואיך הדבר מתיישב אם התנגדותו של אבנרי לקוליניאליזם וליסטום אדמות, מסביר אבנרי:
"היתה בארבעים ושמונה מלחמה נוראה, והם בעצמם העמידו את זה ככה שאו הם או אנחנו, ואנחנו ניצחנו ולקחנו מהם. אין מה להתגאות בזה! אבל אילו הם היו מנצחים אותנו בארבעים ושמונה היה עוד פחות במה להתגאות... כיוון שלקחנו מהם מה שלקחנו, בארבעים ושמונה, אז עכשיו כבר יש לנו, אז יותר כבר אסור לנו לקחת מהם. גמרנו". (עמ. 485-487)
הנימוק הזה נשמע הגון, וצודק. מאד חשוב לבני הדור המבוגר בספר הזה להיות צודקים. ובאמת, למה להמשיך לכבוש אם יש לך די. אבל גם במלחמת 67 הציבו הערבים עמדה של "אתם או אנחנו", וגם אז היה ניצחון ושטחים וקרקעות, אז מה נשתנה?
וגם אם נניח ששטחי 67' יוחזרו, אני תוהה אם נותרו ביננו נאיביים להאמין שבזאת תוכל להסתכם האיבה. אני חוששת שפעולות הטרור והתגרויות הלחימה ימשיכו, ואז דומה בעיני הויכוח אם גבולות ארבעים ושמונה או גבולות שישים ושבע לדיון של שונא-הנשים ג'ורג' ברנארד שואו.
"התסכימי לשכב עמי תמורת כסף?" שאל המחזאי את הגברת.
"בשום אופן לא", ענתה הגברת, "מה אני, זונה?"
"ואם אציע לך מליון דולר?" הקשה המחזאי.
"על מליון דולר יש מה לדבר", ענתה האישה.
"אם כך, מה את - כבר קבענו", ענה לה המחזאי בשמחה לאיד, "ועכשיו נותר לנו רק להתווכח על המחיר".
 
(האיש שסיפר לי את האנקדוטה הזו היה גאוותן נפוח וראה בעצמו עליון עלי כמעט בכל דבר, לרבות העובדה שהוא בגד באישתו איתי. לזוועתו, כעבור כמה זמן סיפרתי לו את דבריה של האמא מ"חיים לא רגילים", המוסרת לקמרון דיאז החטובה מכתב שזה עתה הגיע ואומרת לה: "תזכרי שהם כולם רוצים רק דבר אחד. הם אולי רוצים אותו יותר מפעם אחת, אבל בסופו של דבר, זה רק דבר אחד". המאהב שלי באותם ימים הזדעזע לגלות שכל גדולתו צומצמה לכדי זימה טריוויאלית והתנהגות המונית, מה גם שהמשל הזה סיכם בדייקנות את מהות יחסינו. אבל אני סוטה מהנושא)
 
אם כך, מה סוג יחסינו עם השכנים - כבר קבענו. נשאר לנו רק להתווכח על הגודל.
 
 
וגם עלינו, על הקוראים, מספר לנו עוז. "מה רוצה הקורא הרע, הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-המציצן?" (עמ. 36) "לפעמים הם ... מוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים".
 
אפשר שכך רוצים, מר עוז. אבל יש עוד רצון ואותו לא הזכרת.
לא להציץ, לא מרכילות. מאהבה. רוצים להתקרב. לגעת ביד ממש. לא בחלון הראווה, בתפאורה המלוטשת, במילים שנבדקו ונהפכו ועובדו ונערכו. לגעת בלי כיסוי, כפי ששלחת אתה יד אל ליבנו, לב הקוראים, אנחנו רוצים להחזיר נגיעה ולקרב, קצת, כמה שמותר, ולהרגיש את המקור שחי והפועם של המילים האלו שעשו לנו לפעום קצת יותר מהר, או לחשוב קצת יותר לאט. לא מרוע. לא מרכילות, לא מקוצר סבלנות, לא ממציצנות.
מאהבה.