שיחה עם עוז על אהבה וחושך

אי אפשר לבודד אותנו. אנחנו המשפחה שלנו, והמשפחה שלה. אנחנו סביבת המגורים שלנו, אנחנו השכנים והילדים בבית הספר והמוכרים בחנויות. אנחנו הדעות הפוליטיות שלנו והספרים שקראנו. אנחנו הנוף שמשתקף בעינינו והאוויר שאת ריחו נשמנו. אנחנו הבגדים והסירים והשטיחים והרהיטים וצבע הקירות והתריס החורק ויללות התנים וקרני השמש ומגע ידינו באבן.
וזהו הספר. מי אתה, עמוס עוז. מניין באת. אילו כוחות עיצבו אותך. מה סבב אותך. לאן הלכת. מדוע. מתי.
 
"אדם גלוי-לב להפליא היה דודי יוסף, שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין-נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". (עמ. 84)
ובעוקצנות יהודית מושחזת מספר עוז את סיפור יריבותם של הדוד יוסף, הוא פרופסור יוסף קלויזנר, וש"י עגנון, שכולנו מכירים:
"אדון עגנון ... נקם ונטר, ... עד שקם והשחיל סוף-סוף את הדוד יוסף על אחד משיפודי-האירוניה שלו, בדמותו הנלעגת של פרופסור בכלם שברומן "שירה". הדוד יוסף, למזלו, נפטר בעוד מועד, לפני הופעת "שירה" ובכך נחסכה ממנו עוגמת-נפש. ואילו אדון עגנון, הוא אכן האריך ימים ושנים, זכה בפרס נובל לספרות ובתהילת עולם, אך חֵלֶף זאת הוא נדון לחירוק השיניים החמצמץ שוודאי אירע לו ביום שבו הוסב שמו של רחובם הקטן, סמטה ללא מוצא בשכונת תלפיות, לרחוב קלוזנר. מאז ועד יום מותו נגזר עליו אפוא להיות הסופר מר ש"י עגנון מרחוב קלוזנר.
וכך עומד עד עצם היום הזה, כמו להכעיס, בית עגנון באמצע רחוב קלוזנר.
בת קלוזנר, לעומתו, נהרס ואיננו ועל מקומו נבנה, כמו להכעיס, סתם בית דירות מרובע וממוצע מול בית עגנון החי וקיים עד היום הזה".(עמ. 48-49)
 
יש לי הרגשה שבני מוצאו של עוז, הפולנים, הפכו להיות הזן המושמץ ביותר בתרבות הישראלית. אולי כמו הרוסים. אין ספק שהתרבות הפולנית מלאה מחלות - חשיבותו העצמית של הדוד יוסף, הנוקשות בחינוך כלפי הילד שמתירה גם שימוש בחגורה ל"שישה-שבעה מטחים צורבים, קורעי-עור ומצמיתים-את-הלב" (עמ. 297), המחמאות הארסיות ("אמא מצידה ... הבטיחה שמהיום והלאה היא תדאג שסבתא תטעם אצלנו רק מן המר והחמוץ כלבבה", עמ. 160), וכמובן, הרומנטיקניות חסרת-התקנה שאינה עומדת בקנה אחד עם המציאות והזמן, אבל נראה לי ששוכחים את הצד הנעים שבתרבות הזו. את הנימוס - זה הנוהג שהופך את החיים בחו"ל ליותר נעימים. את הלהיטות אחר ההשכלה - אותה השכלה שגם מקדמת את רוח האדם ואת חשיבתו. שוכחים גם את ההתחשבות. אותה התחשבות שהביאה את ישראל זרחי לעשות חסד נוגע ללב עם שכנו, ומעל לכל שוכחים את היושרה הפולטית, אותה יושרה שהיום כמהים אליה כל כך בעיתונות, ואותה יושרה שמנעה את הדוד יוסף מלקדם את אחינו האהוב בעת שהיה פרופסור באוניברסיטה העברית, שלא יהיה אפילו מראית עין של העדפת מקורבים.
 
את דעתו הפוליטית מציג עוז הפעם בצורה הכי מפורשת שראיתי. אולי הן השנים. בצעירותו היה צריך להתבסס ולא רצה להקים עליו מחנה זה או אחר. אולי לא רצה שינודה ספרו, ואולי חשב שהקוראים נבונים דיים להבין.
את תחושת היהודי בגולה מספרת סוניה, דודותו של עוז. התחושה הזו שלעולם אינך בן בית ותמיד תהיה על תקן אורח בארצך שלך:
"אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג איתם [הגויים] יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים, שבשום אופן לא צריך להתווכח עם הגוי או לעמוד אתו יותר מדי על המיקח, אסור לעצבן אותם, אסור להרים ראש... מוכרחים מאד-מאד להשתדל להשאיר עלהים רושם טוב מאד... אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו" (עמ' 223)

את המנטליות של שכנינו הערבים מביא עוז בצורה ברורה:
"כל הישובים היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו כליל מעל האדמה - כולם בלי יוצא מן הכלל - והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו. הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם "טיהור אתני" יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל. אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי-הכנסת ובתי-הקברות נהרסו" (עמ. 388)

ומכאן מגיע עמוס עוז לעמדתו הפוליטית, בעזרת בן שיחו הקיבוצניק הנאור אפרים אבנרי.
"רוצחים?" שואל אבנרי לגבי הגדרת עוז את הטרוריסטים, "אבל מה אתה מצפה מהם? מנקודת מבטם, אנחנו זרים מן החלל החיצוני שנחתו ופלשו אל אדמתם... מה חשבת? שיודו לנו על חסדינו? שיֵצאו לקראתנו בתופים ובמצילתיים?... מה הפלא שהם אחזו נגדנו בנשק? ועכשיו, כשהבסנו אותם תבוסה מוחצת ומאות אלפים מהם חיים מאז במחנות פליטים - מה, אולי את המצפה שהם ישמחו בשמחתנו ויאחלו לנו כל טוב?"
לשאלה למה הוא אם כן ממשיך לאחוז בנשק ולהגן על הקיבוץ, עונה אבנרי:
"אם לא כאן - אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח?"
ואיך הדבר מתיישב אם התנגדותו של אבנרי לקוליניאליזם וליסטום אדמות, מסביר אבנרי:
"היתה בארבעים ושמונה מלחמה נוראה, והם בעצמם העמידו את זה ככה שאו הם או אנחנו, ואנחנו ניצחנו ולקחנו מהם. אין מה להתגאות בזה! אבל אילו הם היו מנצחים אותנו בארבעים ושמונה היה עוד פחות במה להתגאות... כיוון שלקחנו מהם מה שלקחנו, בארבעים ושמונה, אז עכשיו כבר יש לנו, אז יותר כבר אסור לנו לקחת מהם. גמרנו". (עמ. 485-487)
הנימוק הזה נשמע הגון, וצודק. מאד חשוב לבני הדור המבוגר בספר הזה להיות צודקים. ובאמת, למה להמשיך לכבוש אם יש לך די. אבל גם במלחמת 67 הציבו הערבים עמדה של "אתם או אנחנו", וגם אז היה ניצחון ושטחים וקרקעות, אז מה נשתנה?
וגם אם נניח ששטחי 67' יוחזרו, אני תוהה אם נותרו ביננו נאיביים להאמין שבזאת תוכל להסתכם האיבה. אני חוששת שפעולות הטרור והתגרויות הלחימה ימשיכו, ואז דומה בעיני הויכוח אם גבולות ארבעים ושמונה או גבולות שישים ושבע לדיון של שונא-הנשים ג'ורג' ברנארד שואו.
"התסכימי לשכב עמי תמורת כסף?" שאל המחזאי את הגברת.
"בשום אופן לא", ענתה הגברת, "מה אני, זונה?"
"ואם אציע לך מליון דולר?" הקשה המחזאי.
"על מליון דולר יש מה לדבר", ענתה האישה.
"אם כך, מה את - כבר קבענו", ענה לה המחזאי בשמחה לאיד, "ועכשיו נותר לנו רק להתווכח על המחיר".
 
(האיש שסיפר לי את האנקדוטה הזו היה גאוותן נפוח וראה בעצמו עליון עלי כמעט בכל דבר, לרבות העובדה שהוא בגד באישתו איתי. לזוועתו, כעבור כמה זמן סיפרתי לו את דבריה של האמא מ"חיים לא רגילים", המוסרת לקמרון דיאז החטובה מכתב שזה עתה הגיע ואומרת לה: "תזכרי שהם כולם רוצים רק דבר אחד. הם אולי רוצים אותו יותר מפעם אחת, אבל בסופו של דבר, זה רק דבר אחד". המאהב שלי באותם ימים הזדעזע לגלות שכל גדולתו צומצמה לכדי זימה טריוויאלית והתנהגות המונית, מה גם שהמשל הזה סיכם בדייקנות את מהות יחסינו. אבל אני סוטה מהנושא)
 
אם כך, מה סוג יחסינו עם השכנים - כבר קבענו. נשאר לנו רק להתווכח על הגודל.
 
 
וגם עלינו, על הקוראים, מספר לנו עוז. "מה רוצה הקורא הרע, הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-המציצן?" (עמ. 36) "לפעמים הם ... מוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים".
 
אפשר שכך רוצים, מר עוז. אבל יש עוד רצון ואותו לא הזכרת.
לא להציץ, לא מרכילות. מאהבה. רוצים להתקרב. לגעת ביד ממש. לא בחלון הראווה, בתפאורה המלוטשת, במילים שנבדקו ונהפכו ועובדו ונערכו. לגעת בלי כיסוי, כפי ששלחת אתה יד אל ליבנו, לב הקוראים, אנחנו רוצים להחזיר נגיעה ולקרב, קצת, כמה שמותר, ולהרגיש את המקור שחי והפועם של המילים האלו שעשו לנו לפעום קצת יותר מהר, או לחשוב קצת יותר לאט. לא מרוע. לא מרכילות, לא מקוצר סבלנות, לא ממציצנות.
מאהבה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/9/2006 16:10, בקטגוריות ביקורת
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-17/9/2006 09:29

וכי נחש ממית?
מאז עזבנו את ישראל, ידעתי שהנגישות של ספרים ישראליים לידי תצטמצם קלות עד בינוניות. באיטליה הסתדרתי לא רע - היתה קהילה ישראלית של עשרה חבר'ה צעירים, לכל אחד היה בממוצע מלאי של חמישה ספרים - הייתי מכוסה.
 
בעיירה באוסטרליה המצב הידרדר, הקהילה צומצמה לשניים - גבי ואני. ספרים ישראליים אין בנמצא (למעט אלו שהבאתי איתי, ואני יכולה לצטט מתוכם עמודים שלמים בהינתן מילת הפתיחה). מספרים באנגלית אני לא נהנית. אני מקבלת מהם מידע, אבל לא את החוויה שבספרים בעברית.
 
יכולתי לקנות ספרים במיתוס, אבל התקציב התקציב. לעומת זאת, בישראל יש לנו שפע של קרובי משפחה (של גבי) שיש להם זמן להסתובב בחנויות ספרים יד שניה ולשלוח לנו ספר-פה-ספר-שם עם החבילות שהכנו מראש או עם מסמכים שצריך להעביר אלינו. וכך נהייתי נתונה לחסדיו של טעמו של צבי, חמי היקר.
 
אני לא רוצה לצאת פה יותר כפוית טובה ממה שאני: צבי הוא אכן אדם יקר. רק מה, איננו חולקים אותו טעם בספרים. בשבילו, ספרים הם מקור מידע. בשבילי - חוויה אנושית, עם דמויות ועלילה.
 
כך קרה שהספר הראשון שהגיע במשלוח אספקת-חמצן-כתובה, היה צופן דה וינצ'י המתועב. כבר הגבתי לקוראת מחשבות על הספר הדלוח הזה, ואין לי חשק להכביר עליו עוד מילים. עיקר חטאו היה, שהוא הספר הראשון שהגיע לידי אחרי תקופה ארוכה של התנזרות, והוא היה זבליל, במקרה הטוב.
 
אחר כך הגיעו ביחד "הספר שאיש לא קרא" ו"וכי נחש ממית". השני של ישראל סגל.
את "אחד משנינו" של ישראל סגל קראתי בנעורי וחיבבתי. לא יותר. לא היו לי ציפיות מהספר הזה שלו, והופתעתי.
 
את הספר, בקריאה ראשונה, מאפיין דבר אחד - בלאגאן.
לכותב, מן הסתם, הדברים ברורים ומובנים. לקורא, ובוודאי לקורא בפעם הראשונה, הכל הופך לבליל של שמות וכינויי גוף.
סגל כותב אוטוביוגרפיה, ולא מהקלות שבהן. הוא משתמש בניתוק מובן כדי לכתוב, ומתאר את עצמו בגוף שלישי חלק ניכר מהספר. הבעיה היא שאז כל הספר מתמלא ב"הוא" ו"אחיו". לוקח די הרבה זמן להבין מי שם "הוא" ומי שם "אחיו", היה הרבה יותר חכם לתת לפחות לאחד מהם כינוי ברור, כמו שהוא עושה במשך רוב הספר: "הגדול", "הצעיר", "הצדיק", "הרשע".
סגל מתאר חיים בעולם החרדי שבו גדל. ברור לי שהעולם החרדי אינו מקשה אחת, שיש שפע של זרמים ובכל זרם יש טיפוסים מטיפוסים שונים, אבל מהדברים שהקהילה סובלת בתוך עצמה ולא מקיאה ניתן ללמוד על הקהילה.
אלו הבולטים לעין הם אלו הסותרים. אלו המרמים, אלו המשקרים, אלו שאף מחללים שבת - כשהמניע אותם הוא לרוב ממונם. את שכמותם, אגב, פגשתי באופן אישי, בבית חב"ד בונציה.
המקוממים הם אלו המנבאים חורבנה של ממשלת הציוניסטים, החוגרים שק ביום העצמאות, המלגלגים על רצון ישראל להיות "ככל העמים".
אלו המאמינים ומנחילים לדורות שאוננות היא מעשה שאין עליו כפרה. אוננות גברית, כמובן. על אוננות נשית לא דובר בספר. אני תוהה אם זה אסור, הרי אין עניין של שפיכת זרע במעשה.
 
סגל מנסה להציג את מכלול הסיבות לעזיבתו אל העולם החרדי - האוננות שהפכה אותו לחוטא ללא אפשרות לתשובה, השאלות שעלו בו שהדת לא ידעה לענות, שהדת לא הרשתה לו אפילו לשאול, ההירכיה, שבעולם החילוני מקביל לה רק המבנה של המאפיה, השנאה שהרגיש כלפיו מתוך משפחתו-שלו, טבעת החנק של הקהילה סביבו.
 
סגל מטיף למקהלה, מבחינתי. אני לא צריכה שישכנעו אותי שהעולם החילוני עדיף. לי הוא עדיף. יש מי שהמסגרת שמציע העולם החרדי, טובה לו יותר, אבל אני לא מאלה. מסגרות שמכתיבות לי מה להרגיש ומה לחשוב עושות לי צמרמורת.
 
מה שכן צורם בקריאה, הוא קבלת הפנים שמקבל חרדי הנכנס לעולם החילוני. מי שחוזר בתשובה, נכנס לקהילה, למסגרת, לחברה. התמיכה היא מיידית והיא עצומה. מי שיוצא אל העולם החילוני, בצעירותו, מתגייס.
תארו לכם להכנס לצבא, כשבאתם מעולם נאיבי שבו תמיד תשתדל להיות צדיק.
סגל מתאר בצבעים אמינים את הבוז, הלעג, הניכור, התוקפנות, שנתקל בה חוזר בשאלה.
הוא מתאר את הנסיגה - הזמנית, אבל המובנת - שלו, חזרה לעולם הדת.
 
לפני כמה שנים, כשעוד גרתי בישראל, שידר ערוץ שמונה את סיפורם של שלושה חוזרים בשאלה. אם הם קטינים, אגב, נחשו מי מטפל בהם במשרד הרווחה. נחשו מה צבע בגדיהם ומה הם חובשים על ראשם.
כבר אז רציתי להציע חדר לאחת כזו, או לאחד כזה. אחד מהם היה חייל והיתה משפחה שאימצה אותו - לא עד הסוף, אבל לפחות היה מי שיכתוב לו מכתבים לצבא, שישאל אם הוא יוצא שבת. לא היה לי אז חדר.
היום, יש לי חדר, אבל אני חושבת שהסופשבוע לא יספיק להם להגיע אלי ולחזור.
 
נקודה בשבילכם, היושבים בציון, לחשוב עליה.
 
סיכומו של דבר, "וכי נחש ממית" הוא ספר מעניין, אם כי על הכתיבה הייתי מעירה לסגל הרבה-הרבה הערות. אבל הדמויות שלו חיות, מעוררות חיבה, ולעג, וצער, וכעס, ותקווה, ואמון. העלילה משנית לתוכן הספר הזה, והתוכן מחזיק אותו מצויין. ולו רק ההצצה הכנה הזו דרך סדק לעולם החרדי, אבל לא רק.

---

עניין אישי: אני לא רוצה לכתוב מה תוכן המייל האחרון מאמא שלי, אבל בואו נגיד ככה - גם המעט קרדיט שנתתי לה, היה הרבה.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 6/3/2006 12:40, בקטגוריות ביקורת
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-11/3/2006 11:48

שאלה לאמהות

בעקבות השהות שלי אתמול אצל קלייר, שעליה אני עוד אכתוב אולי, אם יהיו לי תעצומות נפש, שאלה לי אליך, הו נשים שרדניות מופלאות שכמוכן:

 

מה עושים עם הילד אחרי שהוא נולד? איך צריכים להיות הרגלי השינה, האכילה והמשחק שלו? אני מדברת על החודשים הראשונים.

 

אשמח אם תספרו לי מה אמור להיות, ומה היה בפועל.

אשמח אם תפרטו, ולכן אולי התגובות יהיו קצרות-יריעה מדי: אם תקשרו פוסטים לפוסט הזה יהיה לי פשוט יותר למצוא את הסיפורים. אלו מכן שלא מתחשק להן לשתף את כל העולם - יש לי אימייל ואני אשמח לקרוא גם שם.

 

תודה על תשומת הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/11/2005 22:29, בקטגוריות ביקורת
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-2/11/2005 08:05

31,185