| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
יומחדש
היה קר והרוח נשבה. פקחתי את עיניי ועדיין לא הבנתי.
הבטתי למעלה וראיתי שהכוכבים לא זזים. הרוח נמצאת רק בין שערותיי ושערות הרעמה מלפני. אני על האריה הכחול, דוהר להיכנשהו.
באחת התעוררתי, מהדק את הפיג'מה ומנסה לסגור קצוות מתנפנפים. זה לא עזר לי בדהרה המטורפת. ניסיתי לקרוא לו שיירגע, אך הרוח האכילה את קולי לכוכבים ממעל. לאט לאט נזכרתי.
היא התעוררה שוב. וגם אני. אור גדול הציף את חדרי ואני התיישבתי, לא מבין, מדוע אני מתעורר כאשר היא. כמו שני תאומים. מוזר, כי אף אחד לא התקשר במחצית הלילה. החלון אומנם היה פתוח, אך רק כדי להחליף את הֶבל השינה בקור הלילה. ומישהו משך בי, מנסה להאיץ אותי. חשבתי שזה רוזן הפרוע, אך לא. האריה הכחול היה זה, שותק ורק מושך בחולצת הפיג'מה. מנסה להאיץ בי להחליף בגדים ולצאת כבר מהמיטה. כל שרציתי היה להישאר עם הגב והרגל, שינוחו. הרי הרופא מחכה לי מחר. לבסוף, האריה כחול התייאש מניסיונותיו ומשך אותי כסמרטוט מהמיטה. זרק אותי למעלית ושעט למטה. שם כבר חיכו רוזן ואריה מלקקים את כפות רגליי לדרך טובה. הספקתי עוד להביט לחדרי, לראות את האור נעלם דרך החלון הפתוח.
אחר כך, היה קר, וכוכבים שקטים, ורוח חזקה בשערותיי. הייתי כבר ער לחלוטין. עם שיער סמור מקור ומבטים שמנסים בכוח לפלח את החושך מסביב. ואז הכל נהיה שקט. כמו בעין החיים. ברגע שלפני. היינו בתוך חלון. כך אני חושב, כי זו לא הייתה מנהרה כמו באגדות המודרניות. רק פתח ברור שנקרע בתוך הלילה. שואב את מי שמתקרב. אנו לא התקרבנו, אנו שעטנו לכיוונו במלוא עוצמת השרירים של הרוח והאריה הכחול.
האוויר בחלון היה חם. נורא מוכר נהיה לי פתאום. שקט ומחייך ומאוד מלטף. נרגעתי. כבר לא הייתי דרוך. גם האריה נרגע. הוא הפסיק לשעוט. הוא ריחף על פני משהו לא מוכר. לא אוויר ולא רוח נשאה אותו ואותי. זמן, כך קלטתי במוחי המתעורר. זהו רגע של הזמן. אולי מרגעי הזמן שהתעוררו בי בלילה הקודם. אולי זו האצבע שלה שידעה את החלון ופתחה לי אותו.
ידעתי שאני בא אל פגישה מאוד חשובה. פגישה שהוחמצה פעם. וניתנת לי הזדמנות שנייה כדי לסיים את שלא סיימתי פעם. ידיעה שלא בדעת. ידיעת רקמות. התחלנו להאיט ויכולתי כבר להבחין בהרים רחוקים ובעיר שנמה את שנתה מול מפרץ גדול ומוכר. הרחובות היו ריקים כמעט מאנשים ומכוניות. הריחות שעלו היו של פעם. של ילדות רחוקה. של מלפפון חמוץ ולחמניה. אכן ידעתי.
החלקנו רכות על המדרכה, ושם כבר חיכה לנו אישטבן. מנפנף בחרבו בחוסר מנוחה. כמו זמן שאיחר להגיע. אישה זקנה הביטה מתחתיות כיפוף הגב שלה אל ההמולה הקטנה סביבה. איש רושף גיצים עם חרב מתנפנפת, אריה כחול אחד מעלה קצף, ואיש אחד גם הוא כפוף גב. בחוסר עניין היא שבה לעיסוקיה, גוררת את ארגז בקבוקי החלב פנימה לחנות. לאט. הרי גם אתמול עשתה כך. וגם מחר. התקרבתי בזהירות. גברת ברומברגר של המלפפונים החמוצים. הבית שלי לא היה שם. גם החנות של אייזן נעלמה. רק רחוב עם בתים חד קומתיים שלא היו שם אז. והחנות של גברת ברומברגר של אז. מעגל חסר. פינה אחת קטנה והמעגל יעוף למקומו. להיכן שמחכים לו עוד אלפי מעגלים המרכיבים את הכדור החסר.
התכופפתי, גורר ארגז עגבניות אל תוך החנות. הזקנה קיבלה אותי כאילו הייתי שם כל יום. כחלק ידוע ומוכר. היא חלפה על פניי לגרור עוד ארגז פנימה ואז ראיתי את חבית המלפפונים החמוצים. הכל שב אליי בחטף. האיש, אבא, אמא, הבכי, התחבושות. מגע יד רכה על מצחי העיר אותי לעכשיו שלא קיים לא אז ולא עתה. יד מוכרה שאיננה עוד. הבטתי ביד וראיתי את טבעת הזהב הכבדה של ילדות אחרת. של האיש שגידל אותי בחיים אחרים. אז ננעץ בי המבט הכי מיוחל והכי מגועגע שיש לי בארכיון המבטים שלי. הפניתי מעט את ראשי וראיתי את עיניה הכחולות החיוורות. המבט שעיצב את מנוסתי מאז ועד היום. מבטו של המלך.
קול הקליק היה ברור. חזק ומדויק. המעגל הושלם. הכדור עזב למקומו. אישטבן כבר לא היה. גם החנות וגברת ברומברגר נעלמו. רק אני עם ריח מלפפונים חמוצים והאריה הכחול ברחוב של פעם, שהלך והתעורר אל יום חדש.
עליתי על גבו של האריה וחזרנו. הייתי עייף ומבולבל, אך שמח. לא בכל יום נפתח חלון עבורי במעגל עתיק שכזה. הכלבים חיכו לי שואלים. נכנסתי למעלית ועליתי לחדרי לכתוב.
יומחדש.
האריה הכחול: פרקים קודמים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
