 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
להתראות
עשרה ימים שאני מפעיל את המוניטור, בוחן ומפרש אותות של גופי.
הבוקר הבנתי שאפשר להירגע מעט ולהוריד את תדירות הריצה למחשב, בכדי לראות הֲקַלּוּ הַמַּיִם. הגוף שלי מסוגל לעמוד בנסיעה הזו.
חייכתי בשימחה וניערתי מעצמי את הדאגות והחלטתי.
נוסעים!
חמישה ימים עם בני בצפון הרחוק שמחכה לנו עם דובדבנים ותאנים מבכירות.
בני ואני נוסעים לדוד ולדודה.
בעוד כמה שעות ניכנס למכונית הרוקעת כבר בגלגליה בחוסר מנוחה, וניסע.
להתראות אהובות ואהובים.
תהיו טובים
ואל תשכחו,
אהבה ו- care
| |
לבכות
כשהייתי ילד קטן בכיתי. ניסו ללמד אותי להתאפק. זה הצליח להם בסופו של עניין. מבוגרים לא בוכים, כך כיוונו אותי המבוגרים לשנים שיבואו. ובאמת, לאט למדתי לשלוט על שרירי הרגש. התקיימתי בעולם מתאפק מדמעות.
מוסיקה שימשה לי מיפלט. לא, לא ממש בכיתי כשהמוזיקה שייטה לה בתוכי. אך הרגשתי איך הלחץ נבנה בכיס הדמעות. אפילו לעיתים חשתי לחלוח מה מצטבר מתחת לעפעפיים. אך התאפקתי. כי גדולים לא בוכים. רק בסרטים לפעמים.
כך התנהלתי לי בעולם מלא בדמעות שמתאדות מתחת לפני השטח.
עד שגיליתי את עולם המוסיקה הקלאסית. החוקים שם כנראה שונים. אין שם תקנות של מותר ואסור. של ילד ומבוגר. רק מוסיקה שיודעת לחדור את מעטה הרקמות שטייחו עליי. לחדור ללב ולבקוע את כיס הדמעות החבוי בו. דמעות אחרות. אלה לא דמעות מלוחות של צער וכאב. אלה לא דמעות שחונקות את הגרון ומסחררות את האוויר בכיוונים שגויים. אלה דמעות נקיות ומתוקות. צלולות כמי מעיין. והן לא מתחשבות בכל המעצורים שבניתי כל חיי.
המוסיקה לימדה אותי לבכות.
ומאז אני תלמיד חרוץ ומצטיין.
למדתי כי הדמעות האלה יש בהן מרפא ותנועה לכל הכיוונים.
חיבור.
רוצה, אני מעמיק איתן.
רוצה אחרת, ואני משייט איתן לרוחב גופי.
כך גם היה הערב, עם האוברטורה מ- Guillermo Tell של רוסיני ועוד יותר בעוצמות המופלאות של תמונות בתערוכה של מוסורגסקי-ראוול.
הניצוח הנהדר של רוברטו אבאדו על התיזמורת הפילהרמונית הישראלית, עשה לי את זה.
גופו המקפץ והמרטיט של אבאדו ניצח גם על ליבי המתרחב והעלה אותו על גדותיו.
אין מתוק מדמעות מוסיקה צלולות.
| |
מחווה – להאיר
היינו אתמול בקונצרט, בני ואני.
הייתה שם התרחשות אנרגטית מאוד מיוחדת.
אולי רק עבורי.
אך לפחות בני, גם הוא חווה את הדרקונים שהיו שם.
שמתי כאן מילים כאשר חזרנו הבייתה של התחושות והמראות שעברו בי שם.
של יציאה מתוכי של מישהו מוכר ולא ברור.
של הילד הקטן הנטוש בי.
ואז הוא בא אליי הילד הנטוש (לא בני) והניח את ראשו בחיקי.
לא שורט ולא צורח.
נוהם עדיין ובכל זאת שמעתי אותו לוחש.
"אמא" (אל אימי).
וממש לא חשוב אם היה או לא היה.
זה היה.
לחישת ילד קטן "אמא" המניעה את גלגלי העולם,
תארו לכם מה היא מניעה אצלי.
מקווה שעתה הפוסט הקודם מעט ברור יותר.
| |
מחווה
היו שם שני דרקונים ששזרו את כל הקהל לידי מחרוזת של אש ושימחה. גם בני ראה אותם. Pat Metheny הזמין אותם והרקיד אותם. הם ידעו כל אחד שישב באולם. גם את הנקודות שלי הם הכירו. וכאשר נפרמתי, יצאתי מגופי והיבטתי סביבי. הייתי עסוק בכתיבה על גווילים צהובים ואני ראיתי את עיניי הירוקות משהו מציירות שם ילד קטן ושמח שרוקד בחול. הייתה שם גם חרב עתיקה וכיכר לחם מריחה מהטוב של בית. בית שיהיה ביתי, כך חשבתי בתמיהה. והכל היה זורם ומחליק באלפי יריעות פשמינה שחדרו ושלפו את האנשים מתוכם. ערב ראשון זו תקופה ארוכה שהילד צוחק ושמח ואינו שורט. גם נהמותיו התרככו מעט. באופן ברור יכולתי לשמוע אותו לוחש אמא, כאשר הניח את ראשו בחיקי.
ולמי שרוצה להבין עוד מעט, ניסיתי כאן.
| |
פוסטשתיקה
הפוסט הזה לא בא מהבטן. הוא עלה בזהירות כחושש מהדממה. אולי הוא יביא לנפילה נוספת. לכן הוא נכתב בזהירות הראויה. צעד אחר צעד, נאחז ביתדות שהנחתי לפניו.
עדיין אינני מבין את קלות השינוי בכיוון התנועה שבי. נעתי במסלול שלמדתי להכיר וליהנות ממנו בשנים האחרונות. עם עליות ומורדות, אך בתנועה די רציפה והישגים לא מבוטלים. ובהינף אחד משהו ניתקל בי. עדיין אינני יודע לכנותו בשם. אך עוצמת המכה ברורה. וגם התוצאה המיידית. התהפך כיוון התנועה שלי ב- 180 מעלות. לפתע מצאתי את עצמי שב בעקבות עצמי במסלול מקביל. רואה את האבנים הצהובות שהנחתי בדרך העולה, חולפות ביעף במורד המאיים.
אני זוכר שבעת הקודמת לתאונה-לא-תאונה הזו הייתי עסוק באישוש אישה אל תוך עצמי. מעט אחרי זה הופיע שוב האיש הזקן והמאיים. לשימחתי, הופיע גם האיש שבכה ממקום חדש, מלב שנבקע אל מקום אחר. אך הכי אני זוכר את השתיקה הקשה ששבועות רבים חוויתי. היא האפילה והתעצמה על פני כל תחושה אחרת. עטפה אותי בשמיכה עבה שלא איפשרה לי להביט אל הדרך. מובן שהמכה הופיעה אז. באותו רגע של עיוורון מכאיב. השתנה כיוון נסיעתי.
אני זוכר את הכאב הגדול של נקודת הסיבוב. כאב עצום בנקודה קטנה שממאנת. הכל התרכז בה.
נקודה / פבלו נרודה
אֵין חָלָל רָחָב יוֹתֵר מִן הַכְּאֵב,
אֵין יְקוּם כַּיְקוּם הַמְדַמֵּם.
לאחר מכן כבר התרחש שינוי הכיוון.
השתיקה, מדוע היא כה קשה.
היא מלווה אותי לכל אורך התחנות הנטושות.
כמו חוט ששוזר את חיי לכבל עבה וקשה, שחלקיי מתנדנדים עליו כחרוזים סתמיים.
מאז אותו מקרה שזיעזע את ילדותי.
ועוד שתי תחנות שעדיין לא פרסתי כאן.
דרך האירוע שהוביל ללידתי החדשה.
תמיד זו השתיקה הממיתה ומשילה חלקים חיים לצידי הדרך.
שְׁתִיקָה / רָחֵל
זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה עוֹדֶנִּי,
וְדָם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.
הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיּוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.
הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק,
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה - - עוֹדֶנִּי פֹּה - - מֵעֵבֶר - -
הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק.
¡לא עוד!
| |
פוסטבטן
אני לא יודע מה אני אכתוב כאן. אני יודע מה עולה בי עתה מהבטן לגרון. זה חסר מילים ובכל זאת אנסה. אני יודע שבעקבות פוסטפאוזה והתגובות אליו, דברים מתרחשים. עולים דברים נשכחים ואחרים מתכנסים לפינות מוצללות. גם תורם יגיע. הצללים העולים מהעבר הרחוק והקרוב יותר, לובשים בשר ומדברים איתי. לפעמים במילים ברורות, וחלקם בנהמות לא ברורות. אולי החיה הפצועה שבי לומדת לתקשר איתי סופסוף. אולי אני לומד להקשיב ולדבר עם המקומות הנשכחים האלה. שעולים בעקבות האירועים האחרונים.
ברור לי היום יותר מתמיד שאותם חלקים שנטשתי בעברי. אותו ילד רדוף ומוכה מתקיימים. למרות שניסיתי להשתיקם. למרות שאני צובע אותם בצבעי אדמה כהים ורטובים. למדתי כל חיי להסות את קולם. להיבלע במנגינת הרקע שמשכיחה הכל. מדוע בכלל ללכת לאותם מקומות מסוכנים. לאותם לועות שידעו לבלעני בעבר ולשתק אותי. פעם ועוד פעם ועוד. אני סופר ארבעה אירועים כאלה בחיי. ואני תוהה האם כך היא דרכי גם בהווה הזה ובעתיד שמתרגש עלי. אני יודע שלא. כי אחרת כבר לא הייתי כותב. לא הייתי מחפש את הנתיב הנכון בטופוגרפיה המסובכת שעומדת לפני.
לפני שמצליחים לקבל את ההווה, הדרך למחר כנראה נחסמת.
בעיקר כשהמפתחות נשארו בעבר.
כאן עבורי התשובה מדוע ללכת לפתחי המערות המסוכנות שנטשתי בחיי. משום המפתחות שמחכים לי שם לשם קיומי השלם בהווה. שלם בחלקים, זה השלם היחיד שאני מכיר. ואני זקוק לכל חלקיי כדי לממש את הווה שמוביל לעוד צעד אחד. ועוד אחד ועוד אחד.
אותו ילד נטוש שנבלע בנער הנחבל. יחדיו הם צעדו מאחורי הבחור הצעיר שניסה בכל כולו לצעוד בחיים. הוא לא שם לב לילד-נער שפוסעים אחריו מוכים ומושפלים, וכך המשיך במצעדו כשהוא גורר אחריו משקל הולך וגדל ואינו מבין מדוע. בנקודה מסוימת התעייף הגבר הצעיר ונח. נרדם בעייפות והתעורר לאחר זמן, קל וצעיר ומחייך. כי הוא נטש מאחוריו גם את הגבר הצעיר והמשיך לישורת האיש, בטוח שהוא ללא המטען הגדול של הילד-נער-גבר צעיר. והם שוב משתרכים אחריו עייפים ומרוטים ועלובים. מרוחים בבוץ שהשארתי מאחרי, פולטים דמעות ודם חיים אוזל.
המשא הלך וגדל שוב והוא לא מבין שהם, חבריו למסע, מאיימים להכריעו. הם נטושים ממנו אך לא נפרדים. כך נגרר מיום ליום, צעדיו קטנו. העומס גדל. אך הוא המשיך את המסע שנכתב עבורו. לא מכיר דרך אחרת. מפנה מבט לאחור, רק בכדי להיווכח שהדרך שהוא מצליח לעבור הולכת ופוחתת.
יום אחד האיש כרע ברך. הרים עיניים למרום שהלך והחשיך ועצם את עיניו.
זה האיש שהותרתי מאחור. כבד ממשא ומדמויות נטושות. אשר איכלו את ימיו עד שהכריעו את גופו. האיש הזה התעורר לחיים כדי להמשיך במסע. ממקום אחר. מהנקודה שנותנת שוב סיכוי. אך זוהי נקודה כואבת. כמו כל דבר שגדל ומתרחב. כאבי הגדילה של איש לא צעיר הם רבים. ללמוד לדבר. לקרוא. לחייך. ללמוד להשתין. לזיין. לאהוב. ולזכור. כאבי הזיכרון הם הקשים מכל. כי אין דרך יותר להמשיך עם דמויות נטושות. החיים לא מתחלקים יותר לקטעים שבין תחנות הנטישה. בכל תחנה מחכים לך. מבקשים. בשריטות ובצעקות. בנהמות קשות, מזכירים לך את החלקים המתאווים לחבור אליך. ואני נאמן לחיים מנסה. בכל אשר לי אני מנסה שוב ושוב. נופל וקם וממשיך. כתינוק הלומד את צעדיו. וכמו אותו ילד קטן, לא מפני האומץ שיש בי. פשוט כי ניטע בי רצון עז לחיות. אין לי אלטרנטיבה אחרת.
את כל זאת למדתי באהבה ומתוך אהבה ואל האהבה אני הולך. האהבה היא זו שהרימה אותי מאשפות. היא זו שהצעידה אותי על קביים. היא זו שלימדה אותי לעוף ולשיר. לכן אני מפיץ על סביבותיי אהבה. כמה שאני רק יכול. איני יודע אחרת. כי היא הכוח המרפא ובורא הגדול ביותר שהיכרתי בחיי. לא, איני מאוהב באהבה. אני חי אותה ונושם ונעזר בה כמו צמח באור.
רשמתי את הדברים בהינף אחד, ועתה אני לוקח מעט אוויר.
אהבה ו- care אולי הם לא כל הסיפור.
הם וודאי כל החיים שהוענקו לי.
| |
פוסטפאוזה
כמו הקדמה של לפני צלילה ארוכה.
אני בצומת, ללא ספק. צומת שמחייבת אותי לבחון את המשך דרכי.
ימים אלה מאופיינים במעגלים נסגרים ונפתחים כמעט בו זמנית בחיי.
בני הצעיר כאן והשיחות איתו מגרות בי עצבים חשופים שהזנחתי.
חיי עם רוזנה עומדים במבחן יומיומי כמעט, מול השורשים האחרים שבי, אשר עולים לפני השטח.
הרהורים על חזרה אפשרית לארץ עולים ביתר שאת ומסיבות שונות.
קיבלתי את המכתב החמישי של אמור. זה לא מכתב, זה ספר. 30 עמודים כתובים בלי רווחים כמעט.
ומעבר לכל, ואולי לפני כל דבר אחר, אני מוצא את עצמי חוזר לתחושות שקנו בי אחיזה בימים שלפני דומי הלב. זה לא מטריד. זה פשוט מפחיד.
אני מנסה מעט לנשום. למצוא מעט רווח ביו כל הספינות המקיפות אותי. לנסות ולראות על מה ולמה ולאיפה פניי מועדות.
בחיי הפנימיים והחיצוניים.
כאן ובישראל.
במחויבויותיי האקדמיות והכלכליות.
מחויבויותי החברתיות והרגשיות.
אך ראשית כל, מה אני עושה עם התחושות המפחידות שקונות שליטה בתוכי.
כל שאר העניינים יחכו בתורם, עד אשר אראה לאן התחושות האלה יובילו אותי.
לא, איני מבולבל, אלא המון דברים עולים וכל אחד מהם בעל חשיבות בפני עצמו.
כל אחד מהם מבקש שימת לב ופיתרון.
ופיתרון אין כרגע.
רק חשש ופחד.
ולמה אני כותב את זה כאן.
הרי התערטלתי די במקום הזה.
האם עתה הוא הזמן גם לחשוף את עצמותיי.
הסיבה שהביאה אותי לכתוב את חיי כאן, היא מערכת התגובות.
הלימוד וההשתקפות שמערכת זו מהווה עבורי.
אני אהיה כאן כל עוד המערכת הזו תהיה כאן ותעניק לי.
ועוד לפני זה, מדוע אני כותב בכלל.
אני כותב כמובן למען עצמי. אך לא פחות מכך עבור 2 ילדיי. אני רוצה שיכירו את אבא כמו שהוא לא התבטא בחיים הקודמים. כמו שהם לא מכירים אותי בחיי היומיום של היום. שיכירו את עולמי הפנימי המעורטל. חלק מהפוסטים שכתבתי נשלחו אליהם, אך לא כל המכלול. אני מנסה ליצור כאן כתובים שיגיעו אליהם כאשר אני כבר לא אהיה כאן.
החיים שאני כותב כאן נעים מהילד הנטוש לזקן האכזר, דרך האירועים שהובילו אותי לחיים כאן. גם מעט על אהבה אני כותב. אני מנסה להגיע לילד הנטוש ולהתחבר אליו ויחדיו, לצעוד אל ואת ההווה של חיי. יחדיו לפגוש יום אחד את הזקן האכזר ולהביסו. או לחילופין, לצאת מהכלא שהוא כופה עליי.
משום מה עד היום כמעט ולא כתבתי על המצעד של ההווה שלי שמושפע רבות מאשר קרה לי בימים ובשנים של לפני דומי הלב. הרי הימים ההם גרמו לי את מותי ומהם יצאתי לחיים הנוכחיים שלי.
לכן, אני מתכונן לספר בימים הבאים על החיים ההם שהיו, אך עדיין מתקיימים בי. ולעיתים מרימים ראש. בימים אלה הם שוב כאן. ואני רוצה לכתוב אותם מנקודת החיים שבה אני נמצא היום. לא סיפור כרונולוגי של אירועים. אלא סיפורי לב.
אני לא יודע אם אני אצליח, כי תמיד הכל יוצא לי בסוף קשור לאהבה שגועשת בי.
אך אני אנסה, בכדי להבין את נקודת הזמן הנוכחית ואת הקשר שלי היום למה שהיה. כך אצא נישכר לחיים שעוד נכונו לי.
כך גם אפורר את פחדיי.
מקווה שהגוף הזה יחזיק את כותבו כל עוד הוא יכול לכתוב.
לעיתים איני בטוח.
גם לכן אני כותב וכותב, כי היום הוא הזמן הנכון לחיות.
תמיד היום.
עם כל האהבה וה- care שיש בי.
אני מוכן לצלילה ארוכה.
| |
נְבוּאָה
לָךְ יֵשׁ אֶת הַמִּלִּים
לִי אֶת הַשְּׁתִיקָה
אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מִלִּים
מִמַּעֲמַקֵּי הַשְּׁתִיקָה
הַשְּׁקִיטָה אֵינֶנָּהּ
הַכַּדּוּר כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל
נחשב באנגלית (לא נכתב),
(ימים אחרי דומי הלב.)
נכתב לראשונה בעברית ביוני 2004.
| |
לבוש שחורים
על לילו של סן חואן בשנה שעברה מסופר כאן וגם כאן.
לבוש שחורים הוא יצא מחדרו, מוכן לרדת לים להביט לראשונה בחייו בעולם המוזר של סן חואן. אני נדהמתי, כי הרי כך אתה מתלבש כדי לרדת למעמקיו הקוראים של סן חואן. למקומות שמצפים לשדים שבך. והוא ידע.
האבא שבי התחיל לרעוד. הוא צעיר מידי. אני פולני מידי. עם פופיק רועד וחיוך שתליתי על שפתיי ירדנו לים. התיישבנו בין המון החוגגים הראשונים.
ניסיתי לכוון את השיחה אל מקומות אחרים. אל תרבות ספרדית ואל שורשים ישראלים. אך המבט בעיניו סיפר לי על הדם שסוער בו. על ההתכוננות הפנימית שלו.
הגיעה השעה והוא התרומם ואמר שהוא הולך להסתובב עד שיפגוש את סרחיו. ידעתי שלא ישוב. ידעתי שהוא הולך לפגוש את שלא הכיר עד היום.
ואני המשכתי לחוגגים האחרים בכדי לראות את ריקוד הכדורים הפורחים.
כדי להתמזג עם שירתו של חוזה קררה שהקפיצה את מופע הזיקוקים.
כמו אבא פולני טוב, הלילה אמתין לסיבוב המפתח בדלת.
עדכון - סיבוב המפתח נשמע כמה דקות אחרי תשע בבוקר...
| |
דמעות
בלילה בו הירח המלא פוגש את היום הארוך בשנה.
בא מרפא לחלק מהאנשים.
מתקשים עוד יותר לבבות קשים.
מתרככים לבבות רכים.
נבקעים לבבות עמוסי דמעות.
באותו הלילה בוקעים שדים מקליפותיהם.
קשקשי הדגים בוהקים באלפי עיניים פעורות.
ביטני פילים מלטפות צמות ילדות מרקדות.
באותו הלילה דמעות גברים מרפאות.
את עור הילד הבקוע בגופם.
את פצעי הנשים העולות ליצוען.
בלילה זה איש נוגע באישה.
עם מבטה.
נושם פיסה מליבה שהיא מניחה על הירח.
כל הערב רקחתי את ליבי.
גרגר קשה עם פיסת כותרת ורד.
שמתי מילה של שיר מליבי שתבעבע.
נתתי לשד שבי להתרוצץ בחופשיות.
לכדתי אור קשקשים בעיני.
חשתי את בטני העולה ויורדת.
דמעותיי פרצו כאשד חם ומתוק.
הרטבתי בעדינות את פני הילד.
אך ליצועי לא עליתי.
מבטי חיפש את נגיעת הלב בירח.
ומצא שתיקה.
מגעי נתקע בגרוני.
הסתבך בהרבה כפות ידיים נטושות.
זריחת הירח - 21 ביוני 2005
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
