שנה חדשה, זמן מצוין לדבר על התחלות, לא?

(ולוואי שלכולנו תהיינה השנה רק התחלות טובות, עם המשכים מצוינים)

הדברים אינם קורים בקצב שאני מכירה. זה לא רע, בהכרח, זה רק משאיר לי יותר זמן לחשוב.
הולכים לאט לאט. זה לא קל לי, להרגלָי המבקשים להם אינטימיות מיידית.
אני מרכיבה את הסבלנות שלי כמו פאזל אלף חלקים של שמיים.

רק לפני כמה ימים הוא הזכיר לי איך זה התחיל. חשבתי שהוא זה שפנה אלי. אני הגעתי אל האתר ההוא, ג'יידייט, בפסח. התלהבתי מהדרך בה תוכנן, היה בו משהו יותר אנושי מאשר בקופידון, שם היה הכרטיס שלי עד כה. בקופידון אפשר לחפש בן זוג על פי צבע שערו וצבע עיניו. בג'יידייט לא. אני חושבת שזה משאיר סוג מסוים של אנשים, סוג שאינו רצוי לי ממילא, בקופידון. ואולי רק נדמה לי. בקופידון היה רק אחד עימו נפגשתי, בשנה שהיה לי שם כרטיס. הוא שבר את ליבי. מצד שני, הוא התניע את זו ש, ככה שמעז יצא חמוץ-מתוק.
בג'יידייט היה לי קצב הרבה יותר מרשים. נפגשתי עם ארבעה אנשים משם עד כה. (שניים הסתיימו בדייט הראשון. אחד מהם בכלל שכחתי, מזל שיש לי חברה הזוכרת טוב ממני. אחד המשיך לדייט שני וזהו. הרביעי, האחרון בינתיים, הוא הנוכחי. תשעה דייטים היו לנו עד כה, בערך. מתי אפשר להפסיק לספור דייטים? זה נראה לי טיפשי לקרוא לפגישות שלנו דייטים. טוב, הנה הפסקתי רשמית לספור. כן, למרות שעוד לא ממש, נו, אתם יודעים)

כשרק הגעתי לג'יידייט, התלהבתי  מהממשק, ושוטטתי שם, בוחנת עשרות כרטיסים. אחרי שמישהו שם קרץ לי, גיליתי את האפשרות הזו והתלהבתי ממנה. "קריצה" היא למעשה פניה אל מישהו, מבלי לכתוב לו ממש. יש טקסטים מוכנים לקריצות (החל ב"איבדתי את הטלפון שלי, אפשר לקבל את שלך?", ועד "סרט? ארוחה? חתונה?" או משהו כזה). וכך, בערב הראשון שלי שם, בהתלהבות של טירונית, קרצתי בחוסר אבחנה לכעשרה בחורים שונים, שאת כרטיסיהם חיבבתי. אלה שענו לא היו מעניינים. אחר כך הבנתי שקריצות אינן הדרך הנכונה.

כחודשיים אחר כך, הגיעה תשובה ממישהו שקרצתי לו אז, בהתחלה. התנצל על האיחור בתשובה, כתב שזמן רב לא היה באתר, כי איבד תקווה, ושאל אם אני יכולה להסביר לו אחת ולתמיד את מהות הקריצה. עניתי לו שבינתיים הספקתי להבין שהקריצה היא נשקם של אלה שאין להם מה לומר, ולכן הפסקתי לקרוץ. הפסקתי בכלל לפנות אל אנשים, היות שהייתי מוצפת לחלוטין בפניות אלי, וגם ככה לא עמדתי בקצב. התחלנו להתכתב. אגב, לא היתה לו תמונה, ואני לא ביקשתי, למרות שבכרטיס שלי יש תמונה. לו היה פונה הוא אלי, אחרי ההתלהבות של היום הראשון, ולמרות הכרטיס המסקרן שלו, סביר שלא הייתי עונה לו בכלל. ההכללות שאנחנו מפתחים כדי להתמודד עם המָסות, הן שעומדות לעיתים בעוכרינו, רק שאין כל דרך לדעת את זה, וגם אם יודעים, אין תחליף ראוי.

למעלה מחודש של התכתבות, שעברה לאייסיקיו, ואחר כך גם טלפונים – כמעט חודשיים, בעצם. צָבִיות מושלמת. הוא מצא חן בעיני. הוא מבריק, הוא מצחיק, הוא מתוק. איך זה שלא התאהבתי בו וירטואלית? הרי טיפשי לומר שלמדתי מהניסיון. לא בעניינים האלו. היו לי התאהבויות וירטואליות גם אחרי מפלות וירטואליות כה מוחצות, שעצם העובדה שהצלחתי אחריהן להתאהב שוב בכלל, וברשת בפרט, מוכיחה שאני לא באמת לומדת מהניסיון. לא בתחום הזה. אולי למדתי לשאוף להתנהלות תקינה, אבל לא למדתי איך ליצור אחת כזו.

ובו לא התאהבתי. בינתיים. אני משייכת את זה למצב נפשי אחר (טוב, נו, וגם לעובדה שעוד לא ממש, נו, אתם יודעים). עד כמה שאפשר להתווכח אם התאהבות רגילה, כלומר לא וירטואלית, היא מניפולציה רגשית או לא (במובן של, האם יש בכלל משמעות למילה "מניפולציה" כשמדברים על רגש, האם הרגש עצמו אינו מניפולציה?), נדמה לי שברור לחלוטין שהתאהבות וירטואלית היא בהחלט כזו, מניפולציה עצמית שהיא תגובה למניפולציה רגשית אחרת, שיכולה להיות מופעלת על ידי הזולת, אבל באותה המידה יכולה גם להיות מופעלת על ידי האדם עצמו. לרוב, מנסיוני, היא מופעלת על ידי שניהם. כשיש בי הרעב הכוסס להתאהבות, לחום, לקירבה, אני אייצר לעצמי אחת כזו, מחומרים פשוטים שיש לכולם בבית, שכולנו מכירים. התאהבות בתיה עוזיאלית.

במצבים נפשיים אחרים, אותה סיטואציה בדיוק, יכולה שלא להניב התאהבות וירטואלית, אלא רק חיבה הדדית וסקרנות. רומנטיקנים יטענו שאם לא נסחפת, העניין אבוד. אני אחרוט על בשרי את המילים "מניפולציה עצמית", ואנופף לנגד עיניהם הלחות. אני לא פוסלת התאהבויות וירטואליות. היו לי לא מעט כאלה. אני כן חושבת שאם רוצים שייצא מזה משהו טוב, יש יותר סיכוי אם נפגשים כשאין ברקע אחת כזו. שהרי ההתאהבות בהכרח יוצרת את פנטזיית הזולת האהוב, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה, כלומר אותה הקרנה שלו שיצרנו. אני מסתכלת אחורה, ואין צורך לחפש רחוק. הנה מה שכתבתי על רז, אחרי יומיים של היכרות: "והוא זוהר ומנצנץ ומזמרר את השירים בתדר שלך". אלא שבלתי אפשרי לדעת את זה כל כך מהר. מדובר בפיקציה נטו. לא ניתן להכיר אדם כל כך מהר, ולכן גם לא ניתן לקבוע את מידת דמיונו הנפשי והתאמתו הרגשית אלייך. אפשר רק  להסכים, בעצם, לא להסכים, אלא לרצות ממש,  ש"האקוויליבריום העדין, המהורהר, שבו זרמת לאיטך, מתנדנד עכשיו בפראות אל האבדון"  (שם, שם) אפשר ממש לראות אותי שם, מחייכת בעונג אל התהום, הלו דרקנס מיי אולד פרנד. והרי כל מה שהתרחש רגשית ביני לבין רז, התרחש במקום אחד בלבד, הלא הוא ראשי, ראשי המקולל. מזל גדול היה לי שהסתלק, וחסך ממני התרסקות כאובה נוספת.

האם היו הדברים ברורים לי יותר אי פעם?

כן, היו ברורים. אני לא מגלה לעצמי, או לכם, אמיתות חדשות ומפעימות. נדמה לי שזה מעגל, ושהוא מוסיף ומתקיים, כל עוד קיימת הנכונות הפנימית, ואולי אפילו הצורך, לכאוב. ואני לא אומרת שמחוץ למעגל הזה אין כאב. יש ויהיה. אבל זה אחרת לתת לו לפגוע באקראי, כדרכו של עולם, אינו דומה להזמנתו פנימה, כקוראת: בוא, בוא אלי, כאב אהוב, כאב מוכר. אני נזקקת לך.

אבל מאז היתה חוויית סיני, והייתי אני. ורק אחר כך נפגשנו.

דייט ראשון, חצות, יום שישי, אצלי בבית. הזמן והמיקום הוכתבו בגלל אילוציו (ארוחה משפחתית) ואילוצָי, כלומר התאונה, שבגינה אני יוצאת מעט מאוד מהבית. דייט של שיטוט בטבע או במוזיאון או בנווה צדק בלילה, שאני מחשיבה אידיאלי, לא התאפשר, אבל בכל אופן אין ספק שבקלישאות הדִיוט, פגישה בביתך בשעה מאוחרת, אינם מקום וזמן אידיאליים. הוא הביא איתו מתנה חמודה, משהו שקשור לאחת השיחות היותר הזויות שהיו לנו (והיו לנו הרבה, עד כמה שלרוב המילה הזוי היא מוגזמת). זה מצא חן בעיני, הנדיבות. אני אוהבת אנשים נדיבים, זה לרוב מעיד גם על נדיבות רגשית. היה לנו כל כך כיף לדבר, שכשהרמנו את הראש, היה אור בחוץ. שמונה וחצי בבוקר, שבת. הוא הלך. כשעמד בדלת, רכן לכיווני, ונישק אותי על הלחי. והתקשר למחרת. עשה את כל הסימנים הטובים. התקשר כל יום, בעצם. איזו הרגשה טובה יכול לתת מישהו שלא משחק משחקים. במיוחד כשהוא כזה מתוק. חיזור יכול להיות נעים נעים, כשנעשה באופן הנכון, על ידי האדם הנכון.

דייט שני, הלכנו לאכול חומוס. אני אוהבת את החומוס של כנאפה, חומוס נשי מעודן כזה. רוב החומוסים בעיר הם גבריים. תוקפניים, מהירים, כבדים בבטן. את כנאפה אני אוהבת עוד מהימים הראשונים, כשהיו שם רק מתוקים, הרבה מתוקים. אחר כך שיפצו ונפטרו מהרחת לוקום ומהבקלאוות, וזה היה משמח לראות שנגמרו הימים בהם רק בעל הבית ואמא שלו היו יושבים בחנות הכתומה, היפה, ומשוועים לקהל. היום זה כבר לא ככה. המסבחה שלהם הכי יאמי (כן, יש שיתווכחו. בסדר).

אי שם במהלך הזמן הזה יצא לנו לדבר על פעילויות מדיטטיביות, בעיקר כאלה שקשורות לעבודת יד. הוא איש יוצר. אני נמשכת לכאלה. נתתי לו סריגה בתור דוגמא לפעולה שגם מרגיעה, וגם בסוף יש תוצר מספק. לשני אהובי הראשונים סרגתי סוודרים. יש לי סגנון סריגה מיוחד, שמתבטא בסוודרים עם מפתח צוואר לא אחיד ובשרוולים קצרים מדי. מתישהוא בעבר הבנתי שעדיף לי להתמקד בצעיפים.

הוא הפגין עניין אמיתי. אני לא חושבת שרצה להרשים אותי. אמר לי שניסה לסרוג, בשיעורי מלאכה אי שם בבית הספר, אבל לא ממש הצליח. כאן הוא כבר עורר את המורה שבי. יש אחת כזו, והיא טובה, וזו גם דרך מצוינת להגיע אלי. אני אוהבת ללמד. אוהבת לחלוק את הידע שלי. אני גם אוהבת ללמוד. הצעתי ללמד אותו. הרעיון מצא חן בעיני.

אני לא יכולה אפילו להסביר עד כמה מוזרה התקשורת שלו ושלי. זה מזכיר את מה שכתבתי בתסריט ההוא. היזהרו בבקשותיכם, הן עלולות להתגשם. ניהלנו תקשורת לחלוטין לא מילולית, ועדיין, נאמר לא מעט. לא, לא בנגיעות. בכל מיני קולות שהשמענו. בסוף התנשקנו נשיקות מצחיקות כאלה, שפתיים, קצת לשון נוגעת בהיסוס בלשון, אבל לא מה שמגדירים נשיקה צרפתית. הכל התנהל לפי ספר אחר, שאותיותיו נכתבו איתנו, ספר המראה. שוב היה שמונה וחצי בבוקר כשהלך. ובמשך השבוע המשיך להתקשר אלי יום יום. וגם שלח לי דברים שלו במייל. כמה נעים להיות מלוטפת ככה בתשומת לב, לא עוד לשווע לטלפונים קמצניים של אנשים שחוששים שאם יתקשרו אליך יותר מפעמיים בשבוע, ייחשדו בחוסר קוליות. לא עוד לחשבן, אם כבר מותר להתקשר אליו. תחושה של חופש מחשבונות.

וכך, דייט שלישי, הוא הגיע עם צמר ירוק מזעזע שבחר בעצמו, ועם מסרגות. כן, חלקכם יחשוב שזה אידיוטי. חלק אחר, מקובע אף יותר בדעותיו, יתהה על נטיותיו המיניות הנסתרות. אני, לעומת זאת, הייתי מוקסמת לחלוטין מהיכולת שלו לשים זין על המוסכמות הג'נדריות, כמו על עוד מוסכמות. זו תכונה שאני מעריכה מאוד, שלא לדבר על הערך המיתולוגי-סיפורי שיש למשפט כמו "ובדייט השלישי לימדתי אותו לסרוג". שכחתי שבנים יש להם בעיה עם מוטוריקה עדינה. אבל בסוף הוא הצליח, וסרג לבדו שורה וחצי (אחרי שהעלה עיניים בעצמו!). ואז התעייף. עד שרוכשים את המיומנות התנועתית, זה באמת קצת מאמץ, לסרוג.

הצוואר שלו נתפס מהרכינה אל המסרגות. עיסיתי לו אותו קצת. היתה תחושה מוזרה כזו באצבעות שלי. הבגדים שהוא לובש לא כל כך מסגירים את זה, אבל יש לו גוף גברי מאוד. משולש. עורף מוצק. פתאום הייתי צריכה להשקיע הרבה כוח. והאצבעות שלי מכווננות לגמרי אל דקות עורפה, אל צחות כתפיה, אל גווה הקטן, המשורטט ברכות. הן התלוננו על מוזרות התחושה שהצבתי בפניהן. הנחיתי אותן לשתוק ולהמשיך לעסות מה שהן עושות. המגע לא היה מיני, במפתיע, אבל בפגישה הזו חלה כבר איזו התקרבות גופנית, מעצם העובדה שנגעתי בו. וקצת התנשקנו, נשיקות קטנות. זה לא הקצב שלי, כאמור, שרוצה מיד לגעת ולחוש ולהתחבר. זה היה הקצב שלו, אלא שאני הייתי מספיק רגועה להקשיב לו, וליהנות מהאיטיות הזו. וגם אותה לא שכחתי. וכמעט שלא לדאוג. רק כמעט.
 
(אבל בכל זאת, ספקות מכרסמים ודברים אינם באים בקלות. המשך יבוא בקרוב מאוד)