סופסוף יוצא לי פוסט שכתוב היטב.
נכתב ב25/11/2003 18:10

ילדה.

בת 23, אבל בהרבה מובנים עדיין ילדה קטנה.

ילדה יפה, מושכת תשומת לב, לא יודעת מה עושים עם זה.

ילדה קטנה, משחקת עם אש, מסתבכת בדברים בהם היא לא מבינה דבר.

מעולם איש לא נכנס לה ללב, מעולם איש לא שבר אותו.

אף ילד לא נגע בה בצורה רומנטית, אף עלם לא חיבק את כתפיה, אף גבר לא לחש לה דברי אהבה.

ילדה של שנה אחרונה באוניברסיטה, שעד כה יצאה רק לבליינדטים, ואף אחד מהם לא חצה את קו הפגישה הרביעית.

*

ילדה.

בת 25, ובכ"ז עדיין קצת ילדה.

ילדה יפה, מלאת שמחת חיים, תעוזה, יוזמה, עצמאית לחלוטין.

ילדה שכבר סיימה, שיש לה תואר, שגרה כבר מחוץ לבית, על חשבונה, שעומדת לראות עולם.

כבר היו שניים שנכנסו לה ללב, אחד במהוסס, אהבה בוסרית, השני בתקווה גדולה ומפח נפש.

עוד לא שברו לה לגמרי את הלב, היא עוד לא נסחפה עד הסוף אחרי האהבה, היא עדיין תמימה, בהרבה מובנים עדיין ילדה.

*

ואז הוא הגיע, הוא לא התאים לה בשום מובן שהוא, מלבד אולי בסבלנות הרבה שלו, היא היתה שונה מכל מה שהוא רצה, והוא... לא היה לו באמת שום דבר להציע לה.

אבל הלב שלה כבר היה גדוש עד להתפקע באהבה שאין לה כתובת, והחשש שלו מפני נשים מבינות, כן, אולי בכל זאת היה להם מה למצוא האחד בשניה.

וכך זה התחיל, סיפור מהוסס בין בני זוג שלו היו עוצרים וחושבים לא היה להם ברור מה יש להם לחפש ביחד, זה אפילו לא היה מקרה של הפכים שנמשכים, פשוט חוסר התאמה ידוע מראש, אבל האהבה... עיוורת!

*

ואז הגיע הטיול הגדול, החופש המוחלט, ההתנהתקות מכולם, והוא היה שם, מבוגר, מקומי, מסביר פנים, הציע שתלון איתו ועם האחיינית והסבתא בלילה, והיא, בעיר זרה בלי התיק (החלטות של רגע you know) הסכימה, ברגע של היסח דעת.

וברור לה שזה לא זה, שאין מצב ללא יהודי, שאין סיכוי שהיא תעבור לחו"ל, שלא מתאים לה כל העניין, אבל כל כך קשה לסרב לתשומת הלב.

*

אחרי חודש וחצי היא התפכחה, זרקה אותו, נשארה עם חור ענק בלב, וניסתה לשוב ולמלותו בבליינדייטים, כשהראשון שמצא חן בעיניה זרק אותה בגועל חזרה לזרועותיו, מין נדנד בלתי פוסק של רוצה ולא רוצה, של לא מתאים ולא יכולה להישאר לבד.

*

חזרה לארץ, התנתקה, אבל הוא... כל יום טלפון, כל יום שעה שיחה, רוצה להגיע אליה, לפגוש את המשפחה שלה, והיא לא רואה טעם שיבוא, אבל כל כך רוצה לראות אותו שוב.

*

אני הצלחתי להתנתק ממנו בסוף, גם בגלל שהוא טס לו לארה"ב, גם בגלל שיום אחד הופיע הגזר הנכון, לפעמים אני חושבת מה היה אילו, ומודה לאלוהי הרשת על שסידר לי את הבחור שלי.

*

והיא? בת דודתי? לכו דעו, היא רק חזרה, והכל עוד פתוח, ואני? אני לא יודעת איך לעזור לה לצאת מזה, להתנתק מקרן-תשומת-הלב-השופעת-אך-המזיקה, מקווה שתמצא לה בקרוב בחור להסיח בו את זכרונו של ההוא, ושהבחור-מסיח-הדעת יהיה שונה מהמאנייק שאני מצאתי לתפקיד, זוכרת איך כל מה שאמרו לי לא הועיל, אבל לא יכולה לשתוק, נותר לי רק להתפלל בלילה, ולדאוג, כמו אמא פולניה טובה.

שפל המדרגה
נכתב ב16/11/2003 18:40

לא יודעת להגיד אם זו היתה נקודת השפל של חיי, היו עוד, אבל זו אחת מנקודות השפל, ללא ספק.

אני באוניברסיטה, שנה אלף, לא תחילת השנה אבל גם לא סופה, איפשהו לקראת האמצע, אם אני זוכרת נכון.

ואני מרגישה רע, זוועת עולם, לא מסוגלת כמעט לזוז, בוודאי לא ללכת לקורס.

אחרי כמה דקות של היסטריה אני מצליחה לחשוב מספיק ברור כדי להבין שאני צריכה להגיע לבנק, אבא מכיר שם את המנהל והסגן ואמר לי ללכת אליהם אם יש לי בעיה במשהו, אז אני גוררת את עצמי עד לבנק, בקושי רב, ונכנסת למנהל (הסגן לא היה).

אחרי מילות השלום ההכרחיות הוא מבין את מצבי, דבר ראשון הוא מתקשר לאמא שלי ומורה לה לבוא לקחת אותי מפה ברכב שלה, ודבר שני הוא שם אותי במטבחון לחכות לה בנוחות יחסית.

שכבתי מקופלת במטבחון ואח"כ הקאתי להם לתוך הפח את הנשמה, ואפילו לא ביקשתי סליחה או הודעתי, כבר אמרתי שהרגשתי רע?

אחרי חצי שעה (זמן נסיעה ממוצע מהעבודה של אמא לאוניברסיטה) אני מדדה לי בקושי בקושי לעבר השער, שאמא תוכל למצוא אותי בנקודה בה קבענו, אני נעמדת על המדרכה, ליד הכביש, ותוך שניה מתקפלת מכאבים, בסוף אני מוותרת על הבושה, שמה את התיק על המדרכה, את הראש על התיק, ונשכבת, ככה על המדרכה.

אנשים זרים שואלים אם אני צריכה משהו, אחת מהן קונה לי בקבוק מיץ, השניה עוזרת לי להיכנס לשירותים של הסטקייה שממול כדי שאוכל לשלשל שם, אין מי שעובר לידי ולא שואל אם אפשר לעזור.

חצי שעה חולפת, האנשים כבר יותר מציקים ומפריעים מעוזרים.

עוד רבע שעה, אמא סוף סוף מגיעה, כשאני פותחת עליה איזה חצי פה כי בכ"ז שכבתי עכשיו במדרכה סמוך לכביש די ראשי וכל העוברים והשבים ריחמו עליי - תחושה נוראית בעליל גם בלי ההרגשה הרעה הפיזית - היא מסבירה שאני יודעת איך זה אצלה בעבודה, היא ישר ישר רצה לאוטו אבל עצרו לשאול אותה כל מיני דברים ועיכבו אותה.

אני חושבת שעד היום לא סלחתי לה על 45 הדקות האלה, לא יודעת אם אי פעם אוכל.

(ורק לציין:

אחרי כארבע שנים היא לקחה חופש ביום שלא רצו לאשר לה, בתמורה הם פיטרו אותה, אז היא דווקא התגאתה מאוד ביכולת שלה לשים גבולות בעבודה).